חינוך מעורב

ב-1940 ביים הגרמני פייט הארלן, על פי הזמנת גבלס, את סרט התעמולה האנטישמי "היהודי זיס". עניינה של יצירה זו, לפי ספרו של פויכטוונגר, היה איש עסקים גרמני בן המאה ה-18 העולה לגדולה, מפיל ברשתו נערה תמימה, צובר הון במעשי מרמה, וזורע סביבו הרס וחורבן.

והנה ב-2009 מביא "לחנך את ג'ני" ("An Education") את סיפורה של נערה בריטית בלונדון של ראשית שנות ה-60, הנופלת קורבן לפיתוייו של יהודי חלקלק ונאה בשם גולדמן, שהוא וחבריו הנכלוליים נוהגים לבצע מעשי הונאה שונים ומתוחכמים.

מאליו מובן, שאין כל מקום להשוואה בין "היהודי זיס" והיהודי גולדמן, אך בחירתם של התסריטאי והסופר ניק הורנבי (“אהבה על הדשא") והבמאית הדנית לונה שרפיג (“הקפיצה לחיים") להבליט את מוצאו היהודי של הנחש הערמומי בסרטם ללא ספק מעוררת אי נוחות ותמיהה.

אבל חוץ מזה מרקיז, הכל בסדר. "לחנך את ג'ני" הוא סיפור התבגרות שגרתי וחינני, שהגיבורה שלו, כאמור, היא אותה נערה, תלמידה מצטיינת, בת למשפחה מהמעמד הבינוני, השוקעת בסיפור רומנטי על האביר על הסוס הלבן. זה מגיע בדמותו של אותו בחור שרמנטי (פיטר סארסגארד), שגילו כפול מגילה, המצליח בהדרגה לכבוש את לבו של אביה השמרן והמסויג (אלפרד מולינה). הוא לוקח אותה למכירות פומביות של יצירות אמנות, קונצרטים ובילויים שעליהם מעולם לא העזה לחלום, מלווים בחבריו האפנתיים והנהנתנים ומעניק לה את החוויה המינית הראשונה בחייה.

מליגן. יותר מדי אישה, לא מספיק נערה

יש משהו ב"לחנך את ג'ני" שמזכיר דרמה ויקטוריאנית. המפגש בין ג'ני הבתולית לבין השחרור המיני והמוסרי המגולם בדמויותיהם של גולדמן וחבריו, נדמה משויך יותר לאנגליה של המאה ה-19. חבורת הצעירים מייצגת את פלאי העולם הגדול; ויותר מאשר ג'ני נופלת ברשתו של נוכל מקסים (והסרט אינו מתייחס באופן שיפוטי לנערה בת 16 השותה ומעשנת בחברת מבוגרים, כמו גם לבעילת הקטינה המוצגת בו) - היא מזהה בו ובחבריו אמצעי גישה לעולם שהוא היפוכו הגמור של החברה השמרנית והמדחיקה שמיוצגת בדמויותיהם של הוריה.

פולנסקי היה מרוצה

המימד המוסרי של הסרט הוא אכן בעייתי מאוד. סנגוריו של רומן פולנסקי העצור יכולים לעשות בו שימוש בכתב ההגנה שלהם. אך במקום להתעכב עליו, מעדיפים שרפיג והורנבי, שסרטם מבוסס על זיכרונותיה של העיתונאית הבריטית הנחשבת לין ברבר, לעצב מפגש בין לונדון הישנה (המיוצגת, בין השאר, בדמותה של מנהלת בית הספר שבו מתחנכת ג'ני, שמגלמת אמה תומפסון) לבין הרגע שבו בוקעת אווירת הסיקסטיז הפסיכדלית של לונדון החדשה והתוססת.

ג'ני, במילים אחרות, לא מייצגת נערה החווה ניצול מיני אלא את הפתיחות וההשתחררות מכבלי המוסר הנוקשים שמאפשר המעבר לעידן החדש. בעייתי, כבר אמרנו.

"לחנך את ג'ני". תחושה של דרמה ויקטוריאנית

יתכן שהסיבה לקלות שבה מתייחס "לחנך את ג'ני" לסיטואציה הזו נעוצה בעובדה שאת דמותה של הגיבורה בת ה-16 מגלמת קרי מליגן בת ה-24. אף שמליגן מצליחה להפוך את ג'ני לאחת הדמויות הנשיות הכי מלבבות ומבריקות שנראו לאחרונה על הבד, מין אישה צעירה הכלואה בגוף של נערה מתבגרת, התנהגותה ומראיהּ משדרים את התחושה שלפנינו שחקנית צעירה המגלמת בת עשרה.

מליגן, שכבר נצפתה השנה בתפקיד קטן ב"אויבי הציבור", עושה פה פריצת דרך מהסוג שמתוגמל במועמדות לאוסקר. בהמשך השנה נחזה בה לצדם של ג'ייק

ג'ילנהל, טובי מגווייר ונטלי פורטמן בסרטו החדש והמדובר של ג'ים שרידן, "אחים".

לזכותו של הסרט נזקפת גם הופעתו של סארסגארד בתפקיד היהודי המפתה. שחקן סימפטי זה ("חשיפה") נמנע מלהפוך את דמותו של גולדמן לקריקטורה שטנית. עם זאת, חבל שהתסריט הלקוי אינו מעבה את הדמות הזו, ומותיר אותה כלא יותר מאשר פנטזיה רומנטית בעבור ג'ני הצעירה, שממנה היא כמובן מתפכחת. היא, מאידך, מייצגת בעבורו שילוב נדיר ומעורר הערצה של תום נעורים וחריפות אינטלקטואלית, שאליו הוא נמשך, מה שהופך אותו ליותר מאשר עוד נחש המפתה את חווה לאכול מעץ הדעת.