אני שמח להמשיך בסדרת ההרצאות שלי על תרבות הצריכה. אין זמן להקדמות. אני שש לתת לכם שירות מהיר, מושלם ואיכותי. שלפו לפטופים והקלידו: לפני מאתיים אלף שנים טלפון היה מכשיר שהיית מתקשר באמצעותו לאנשים אחרים, ואוטו היה פיסת מתכת ממונעת שהיתה מסיעה אותך ממקום למקום. היום זה ממש, אבל ממש, לא ככה. טלפון הינו תאגיד מרובע וקטן המכיל שירותי צילום, וידאו, מוזיקה, גלישה, משחקי אצבעות ויומן ניהול נשמה. אוטו הנו שם קוד לתחנת מידע ובידור המכילה התקני טלפון, ניווט גיאוגרפי ובידור טלויזיוני ממורכז. פרופסור דניאל ריסטארט, מהמכון הוירטואלי לחקר הגאדג'טים, צופה שבעוד חמש שנים יבוטלו החלונות במכוניות ויוחלפו בשולחנות עבודה ומסכי מגע.
אני יכול להמשיך עם ההתחכמות הזולה הזו, כמובן, אבל יש לי מחויבות כלשהי לכל מיני הורים מודאגים, שמדווחים לי בשיער מאפיר ובטון מודאג ששוב ושוב הם נתקלים בכבישי הארץ במכוניות שמרובעים מרצדים משתקפים מתוכן. הילדים הרכים, חציים מתוכנתים, חציים מהופנטים, נשאבים אל המלבן המואר, ואין זה משנה אם המכונית חולפת לראשונה בחייהם על פני הירידות המרהיבות לים המלח או הפיסגה המושלגת של החרמון. האנה מונטנה מחליפה לראשונה בפרק 17 את אחוז החמצן בשיער, אז מי שם קצוץ על נוף?
אז בסדר, ממש מתבקש שאמשיך לקונן על תרבות הצריכה והסימום הטכנולוגי בלה-בלה-בלה, אבל הפעם, בניגוד לציפיות, הייתי שמח לאחוז ביד ההורית המושטת לעזרה, לכופף אותה בעקימה קלה, ולהפנות את האצבע אלינו.
קודם כל, בואו נסגור את הסיפור הזה עם הטלויזיות הקטנות שבאוטו – כולה מדובר בהמשך לא מאוד דרמטי של מגמה מאוד ישנה. פעם הילד המתוק שבמושב האחורי היה צולל לתוך הנינטנדו, הגיימבוי או צירוף לועזי אחר. היום הוא יושב מאחורה ומתענג על דורה? ביג דיל! לא משמח אמנם, אבל בהחלט לא סיבה לתוגה יוצאת דופן.
שנית, מי שגר בבית מזכוכית, טוב לו שלא יהיה פריק של האבנים המתגלגלות. בעברית פשוטה, זוועת ההשתעבדות המתמדת לגרייה אלקטרונית ומבדרת התחילה איתנו, פושה בתוכנו, והכל עובר עלינו. רגע לפני שאתם שולקים אותי במים רותחים, נסו לענות במידה סבירה של כנות על השאלות הבאות:
- כמה זמן אחרי עמידה בפקק אתם פוצחים בסדרה של שיחות טלפון ובמחשבות על ניצול מתת הזמן האבודה?
- האם יש בכם צדיק אשר לא בודק את המייל שלו ולו פעם אחת לאחר שהוא שב הביתה מעמל יומו?
- מתי היתה הפעם האחרונה שבה הקשבתם לדיסק / MP3 מבלי לעשות שום פעולה פרקטית אחרת במקביל?
- אתם מתחילים לספר לילד סיפור, ולאחר חמש דקות, מהבהבת על הטלפון הרוטט שיחה מלקוח פוטנציאלי. מה אתם עושים? (אגב, השאלה נועדה לשאוב מכם את האמת, ולא את הבדותא שהתחלתם להגות).
למען הגילוי הנאות, בחרתי אך ורק שאלות שתשובתי האמיתית עליהן נעה בפירוש בכיוון ההיסטרי והלא חינוכי.
כולנו, עמיתי להורות, התמכרנו במידה זו או אחרת לשד העבודה במקביל, לאליל הצריכה הסימולטנית. מערכות הקשב שלנו הולכות ונשחקות. היכולת להשאיר את האנטנה על מקור גירויים אחד ובלתי מתחלף דועכת. הגירויים בכל תחום נהיים קצרים ואינטנסיביים יותר. ארטיקים, יצירות מוזיקליות, ספרים, מאמרים ברשת, מעדני חלב, תכניות טלויזיה – הכל.
החדשות הטובות הן שאפשר לאלף את מערכות הקשב ומנגנוני ההתמודדות שלנו. זה לא קל, אבל משתלם. מאוד משתלם. למעשה, אני חדור אמונה (חצי מבוססת) שקיים קשר חיובי חזק בין משך הזמן שאדם יכול להפנות קשב למטלה כלשהי מחד, לבין רמת השכר שלו וטיב מערכות היחסים שלו מאידך.
אבל בכל מה שנוגע לצאצאים שלנו, חובה עלינו ללמדם את קסמי המינימליזם, את תענוגות הצריכה האיטית, ולהפגיש אותם עם הכיף המדהים של הקשבה מתוחה לסיפור עלילה שאורך לפחות חצי שעה. לא צריך להירשם בבהלה לחוג היוגה הראשון שבספקטרום שלכם. אתם יכולים להשיג את המטרה האצילית הזו בעצמכם. דברו איתם. תקריאו להם. מזערו את כל הגירויים שמסביב. כבו את הטלויזיה. נתקו את המוזיקה. כבו את האור והדליקו פנס. וכמובן, אל תשכחו את התכשיר הקוסמטי הטוב בעולם לפיתוח סבלנות: מ-ש-ח-ק-י-ם!
שחקו איתם מונופול או באולינג או קלאס והכריחו אותם להמתין לתורם. שחקו איתם "אחת, שתיים, שלוש –דג מלוח!" ולמדו אותם את הסיפוק שבניטרול התנועה. גם "פרה עיוורת" הולך טוב לאור העיקרון הזה.
במקום לסגור את מתג הטכנולוגיה, תפתחו את שלטר השליטה העצמית שלהם. ועוד מילה אחת – אל תעשו את זה על מנת להציל אותם מהפרעת קשב זדונית או על מנת למקסם את ציוני הבגרות שלהם. עשו זאת כדי שהם יהיו יותר מבסוטים. לילה טוב ורילקס ענקי מגיל.
גיל ונטורה
הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות
בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ומרכז הוראה בקורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
