א-הא, בפעם האחרונה

כשתכננתי את החופשה שלי בברלין, שבמרכזה הופעות של שתיים מהלהקות האהובות עלי, דפש מוד וא-הא, לא תיארתי לעצמי שבאותו היום שבו אקנה כרטיס להופעה של הלהקה הנורבגית, היא תודיע על התפרקותה.

עצב ושמחה נמהלו יחד בלבי. מצד אחד, עצוב שלהקה כמו א-הא, מחלוצות להקות היורופופ של שנות ה-80, שהוציאה את אלבומה התשיעי "Foot of the Mountain", בחודש יולי האחרון, תחדל מלהתקיים ולהמשיך לספק להיטים כמו "Take On Me", שרוב בני גילי (30 פלוס או מינוס) גדלו עליהם. מצד שני, זו סיבה כפולה ומכופלת להיות חלק מסיבוב הופעות הפרידה ההיסטורי של הלהקה, שיסתיים ב-4 לדצמבר 2010 באוסלו, איפה שהכל, בעצם, התחיל.

ואז הגיע מורטן. הארקט (צילומים: זיו ריינשטיין)

היכל O2 שבמזרח ברלין נצנץ באורות כחולים למרחק וקידם את פניי כשיצאתי מהתחנה ברחוב ורשאוור של האו-באן. אלפי בני אדם נאספו ועמדו בסדר מופתי, לבושים במעיליהם השחורים, כדי להיכנס לאולם המפואר והמרשים. בירות נשפכו כמים, נקניקיות נטרפו כאילו היו גרעינים וחולצות של הלהקה, כובעים, פוסטרים ושאר מרצ'נדייז נחטפו כמו לחמניות חמות.

מופע החימום של להקת Stanfour תפס את הקהל תוך כדי שהוא מתיישב לאיטו בכיסאות המרווחים, ותולה את כוסות הבירה במושב שלפניו. בתשע בדיוק החל מה שאני ועוד 12 אלף גרמנים באנו לראות ביום גשום וסגרירי - את להקת א-הא שמחזירה אותנו לעשור שלא יחזור.

מאגס פיורהולמן. תודה לברלין

הקלידן, מייגן "מאגס" פיורהולמן, והגיטריסט השקט והצנום, פול וואקטר-סאבוי (שגם אחראי על כתיבת רוב השירים של הלהקה) עלו לבמה לקול תשואותיהם של הגרמנים הנלהבים, מלווים במוזיקת רקע של סינתיסייזרים. ואז הגיע מורטן הארקט, סולן הלהקה, שנראה כאילו הוא קפא בזמן אי שם בשנות ה-80. לגופו חליפה שחורה-אפורה, על פניו חיוך מבויש, יפה כמו מלאך. הקהל היה בטירוף.

מצתים ודגלי נורבגיה

הצלילים, שהלכו והתגברו, בישרו על תחילת השיר הפותח, "The Sun Always Shines On TV", להיט אלמותי מאלבומם הראשון "Hunting High And Low", שיצא ב-1985 ונחשב למצליח ביותר שלהם.

"שלום ברלין, תודה שאת שוב מקבלת אותנו", אמר מאגס בסיום השיר והדליק את הקהל. לאחר מכן בוצעו שני שירים מהאלבום החדש, "Riding The Crest" ו-"The Bandstand", ואחריהם לקחו אותנו הנורבגים שוב חזרה אל שנות ה-80, עם להיטים כמו "Scoundrel Days" ו-"Manhattan Skyline" (מ-1986), שבו שר מורטן דרך מגפון, ו-"Stay On These Roads" ו-"The Blood That Moves The Body" (מ-1988).

וידאו ארט יפהפה, צבעוני ומהיר

ההופעה של סיבוב ההופעות הנוכחי, ומסתבר שגם האחרון, של א-הא, כללה בסך הכל ארבעה שירים מהאלבום החדש. מאגס, פול ומורטן, בליווי קלידן נוסף ומתופף, התרכזו בעיקר בביצוע להיטים, ביניהם שישה שירים מאלבום הבכורה, שיחגוג בקרוב 25 שנה ליציאתו.

השיר "I Dream Myself Alive" זכה לגרסת אלקטרו קצבית ומעניינת לקול מחיאות הכפיים של הקהל, ואילו השיר "And You Tell Me", אף הוא מאותו אלבום, זכה לביצוע שקט ושימוש בקסילופון, שמיד גרם לעשרות מעריצים להדליק את המצתים שלהם ולהניפן באוויר, כפי שעשו גם מעריצים עם דגלי נורבגיה.

עשרות מעריצים שרים את הפזמון

מורטן, סולן עם אחד הקולות השמיימים והמיוחדים שיש, לקח גיטרה והצטרף לחבריו ללהקה בשיר "Velvet" - מהאלבום "Minor Earth Major Sky" שיצא בשנת 2000 - והראה שפרט לקולו, שהשתמר בצורה מעוררת הערצה, הוא גם יודע לפרוט על כלי המיתר, כפי שיעשה מאוחר יותר גם בלהיט "Forever Not Yours".

את השיר "Train Of Thought" ליווה וידאו ארט יפהפה, צבעוני ומהיר, והלהקה ירדה להדרן עם סיומו של השיר "Foot Of The Mountain". דקה וחצי לאחר מכן חזרה הלהקה עם "Cry Wolf" מ-"Scoundrel Days". שלושה שירים לאחר מכן, הגיע זמנו של שיר הסיום בהופעה המשובחת הזו, השיר שאולי הכי מזוהה עם הלהקה, בין השאר בזכות הקליפ הבלתי נשכח, "Take On Me".

משתחווים לעבר הקהל ומודים לו 

אז גם נתנו השומרים לקהל המשולהב לעבור לקדמת הבמה: עשרות מעריצים, ביניהם גם אני, נהרו לעבר מורטן וחבריו וקפצו ללא הפסקה, תוך כדי שהוא מגיש להם את המיקרופון בפזמון והם שרים בצרחות כמו גרופיות בנות 16.

"הלהקה מספר אחת בשבילנו"

ההופעה הסתיימה, לא לפני ששלושת חברי הלהקה, ושני הנגנים הנוספים, השתחוו לעבר הקהל והודו לו. מורטן הארקט עזב את הבמה אחרון, חיוך סמוק על לחייו, וניכר על פניו שהוא עייף אך מאושר.

כמה מעריצות כבדות של הלהקה עוד מיאנו לעזוב את ההיכל, שהלך והתרוקן,

וישבו על כיסאות וצפו בתמונות שצילמו במהלך ההופעה. "א-הא זו הלהקה מספר אחת בשבילנו", הן הסבירו לי באנגלית רצוצה, "וכל פעם שהם באים לגרמניה אנחנו רואות אותם. חבל שזה נגמר והם מתפרקים".

הזדהיתי מאוד עם כאבן של הבנות (שבכיף גרדו את שנות ה-40 שלהן); האנרגיות שזרמו בי גרמו לי לתחושת עצב שבאמת תם עידן. מוזיקת האייטיז והגל החדש עליה גדלנו, ולהקות כמו א-הא, שבאמת הערצנו פעם, הולכות ונעלמות.

בדרך חזרה לרכבת התחתית שתיקח אותי לבר זה או אחר, ראיתי שלט לחברה להשכרת רכב ונזכרתי שיש לי עוד כמה ימים בגרמניה, ושההופעה הבאה של א-הא היא מחר (ו') בהמבורג. הבנתי מה עלי לעשות: זה היה כאילו מורטן דיבר אלי בחלום. אחרי הכל, מה הן כמה שעות נסיעה בכבישים החלקים של גרמניה? זה המעט שאני יכול לעשות עבור א-הא, אחרי 25 שנות מוזיקה שהם עשו בשבילי.

בהכנת הכתבה השתתף אדם לזר