התסריט הוא אלוהים,
אמר רני בלייר לא מזמן. ייתכן שנוכחותו של היושב במרומים מורגשת בכל יצירה אמנותית, טובה או חסרת משמעות, אבל הוא נזקק תמיד לתיווכו של אדם שיציל אותו מבינוניות. הפעם, בפרק הראשון של "תיבת נח", זה לא קרה.
"תיבת נח". כמו כל סדרת דרמה (צילומים: יוני המנחם)
קבלו את "בטיפול" הקבוצתית, מינוס ראובן דגן, פלוס משהו שנקרא פסיכולוגיה התגלותית: זוהי אמונה מעניינת כשלעצמה, שאלוהים הוא חלק מתהליך הטיפול, ומכיוון שמדובר דווקא באלוהים היהודי - קבלו גם שיטות הדמיה, אנלוגיה וכלים טיפוליים אחרים הלקוחים כולם מהמקורות וממכמני חז"ל לדורותיהם.
עכשיו, חברו את זה לדמות ששמה מלמד על מה שיהיה בהמשך: הפסיכולוג נח גר ביאכטה במרינה בתל-אביב, וברגע שאנחנו מבינים את זה - אנחנו גם בטוחים שהוא ינסה לזווג זיווגים ולתקן את העולם באופן כללי.
אם ראיתם סדרת דרמה אחת בחייכם ובה מתקן עולם כלשהו (בלש, רופא, אחות או עורך דין) אתם בוודאי יודעים כי הסנדלר תמיד יחף והפסיכולוג הוא תמיד ניצול של טראומה. לפעמים, כשזה מצליח במיוחד, הרופא גם צולע.
"אנשים המגיעים לטיפול יוצרים מוקד של עניין כשהם מדקלמים טקסט"
אי לכך, צפוי בהמשך גילוי מאוד לא מפתיע של סודות העבר של הפסיכולוג וביחד עם נוכחותו המיטיבה של אלוהים, נקבל קצת נחת ואולי אפילו רגעים של נעימות טהורה. בינתיים, נסתפק בדיאלוגים שנשמעים כאילו נלקחו מחוברת "בעד ונגד" של מדריכי פעולות עיוניות בצופים, בקבוצה שנפגשת כדי לדון בטראומות של כולם ובמירה עוואד שמגלה שהשעון הביולוגי מתקתק, ומתלבטת בין רצונה בזוגיות לבין רצונה בילדים.
אחד אחד משמיעים חברי הקבוצה את הטיעונים השחוקים ביותר והבנאליים ביותר בנושא, ואף אחד לא מפגין אפילו קשר עין, שלא לומר אמפטיה, למתלבטת המתקתקת. אף אחד גם לא מחייך.
לתשומת לבם של חכמי הכתיבה באשר הם: גם אנשים שמגיעים לטיפול, ובוודאי המטפל שלהם, יודעים למשוך את שרירי השפתיים כלפי מעלה, ולו כדי ליצור איזשהו מוקד של עניין כשהם מדקלמים טקסט.
עם אלוהים או בלעדיו, היה רע. הפרק כולו זעק דלות תקציב. בהמשך, זה צפוי להעיק כשנגלה כי לפנינו ראשים מדברים שנפגשים באותו לוקיישן עצמו פעם אחר פעם, וכל אחד מניח על השולחן את פצעיו הנפשיים המדממים. אפילו נוכחותו המלבבת של עפר שכטר בפרק הראשון לא הצילה את המוצר הזה מן החטא הראשון והחמור מכולם: שיעמום.
