היו עוד אנשים עם כוונות טובות, שלא היו שכנים אבל נתקלו במשה זיך או בגאולה סומק באחת מפינות חייהם. על כולם השרו משה וגאולה, כל אחד לחוד, אווירה של טוב לב ושל שמחה ושל רצון להעמיק ולצלול בשיחה ערה על כל נושא שעניין את הבריות"
הוא לא ידע מה עליו לעשות, האם לשבור את הדלת ולהילחם על פיסת הסיכוי האחרונה שעוד נותרה לחייו, או אולי לברוח מהמקום ולהתפלל שלא יחזה עוד בחייו בתמונת פניה של האשה הזאת, הסוררת"
הוא קיווה להתאושש מהחבטה שספג ולהמשיך בדרכו, אבל אז נתפסו אוזניו לצלילים נדירים. היה זה קול צחוקה של גאולה. כל כך מצא חן בעיניו קול הצחוק, שנותר יושב על הספסל ומאזין ומחייך בעצמו בכל פעם שהקול היה מתגלגל לו ככה, דרך חלון הקומה הגבוהה החוצה אל העולם ומטה אל הרחוב שבו הילכו או ישבו אנשים פשוטים שכמותו"
אולי כל האנשים צודקים, הירהר כשטיפס לעבר דירתה. אולי כל שנותר לו הוא לתפוס אומץ, תעוזה של מי שמלאו לו כבר כמעט 40 שנה, ולעלות אל הקומה שכולם רוצים שיעלה אליה ולדפוק על הדלת שכולם רוצים שידפוק בה ולבקש להיכנס פנימה, אל תוך ביתה ואז אל תוך חייה. נשמות טובות, סיפור לתחילת שבוע
פורסם:
08.11.09, 11:31
לכולם היו כוונות טובות. אמרו לו, למשה זיך, שהוא ימצא אשה ויהיו לו ילדים. משה זיך האמין לזה. הוא העדיף להאמין בזה ולא באפשרות השנייה, שאין לו תקווה.
גם לה, לגאולה סומק, אמרו שתמצא בעל ושיהיו לה ילדים. בדיוק כמו שאמרו לו. גם היא האמינה לזה. כמו משה זיך היא לא רצתה לחשוב שאין תקווה.
והדימיון הזה לא היה היחיד שאותו חלקו. שניהם למשל אהבו להתהלך בפיג'מות פסים לאורך שעות הערב כולן, גם בימי חג.
טוב, ממילא החגים לא דיברו אליהם מי יודע מה. לה לא היתה משפחה של ממש, חוץ מאחותה שביניהן היתה יריבות ושנאה, ואצלו היו ההורים שגרו מספיק רחוק כדי שאפילו בחגים יראה אותם רק אחת לשנתיים או שלוש.
לבבות טובים וכוונות טובות היו לשניהם, זאת בנוסף לכוונות הטובות שהוזכרו קודם והיו שייכות לשכניהם. מעבר לזה היו עוד אנשים עם כוונות טובות, שלא היו שכנים אבל נתקלו במשה זיך או בגאולה סומק באחת מפינות חייהם. על כולם השרו משה וגאולה, כל אחד לחוד, אווירה של טוב לב ושל שמחה ושל רצון להעמיק ולצלול בשיחה ערה על כל נושא שעניין את הבריות.
אי אפשר היה שלא לאהוב אותם.
ככה עלתה במקרה ההצעה, בשיחת מכולת מקרית, בשעת צהריים תל אביבית, שהתרחשה בין המכולתניק לבעלת חשבון צייקנית, שבסופה, לאחר שרמו הקולות והונפו כמה נקניקים באוויר, אמר המכולתניק חיים סיסו לגברת מוניס, "את, יש לך מזל שיש לך בעל ומשפחה, כי עם הקמצנות שלך, אם היית רווקה כמו גאולה סומק, אפילו למשה זיך לא היו מצליחים לשדך אותך".
הגברת מוניס נעלבה מאוד, כי מילא שמאשימים אותך בקמצנות וביד קפוצה, אבל להפיל גורל של אשה מסכנה כמו גאולה סומק ככה עליה, שהיא בכל זאת אשה ממשפחה מוכרת ואביה אפילו היה אחד מחבריו של הנכד של רוקח, מראשי העיר הראשונים - זה כבר עבר כל גבול. היא פרצה בבכי ולא חזרה לקנות במכולת במשך חודש ימים.
נו, באמת, מה קורה איתם, הם נפגשו פעם?
טוקבק כדורבנות:
השוליים הסהרוריים / צייד הסנארק, אטלנטיס
רוב הכותבים בערוץ יחסים מעדיפים להתרכז באחוז הקטן של היפים והיפות, המתחכמים, ה"הורסים", המצליחים והרהוטים.
צבי גולש לצד השני של עקומת הפעמון. לשוליים הסהרוריים של המכוערים והמעוותים, שעדיין, על אף שמקומם שם למטה מקשה עליהם להרים ראש, מנערים כתפיהם מידי פעם ומשחררים בועה שמוצאת את דרכה למעלה.
כולם התחילו לדבר עליה, על הגברת מוניס שלא קונה אצל חיים סיסו, וסוף סוף היה נושא חדש לדבר עליו בשכונה. מהון להון יצא שהזכירו את הסיפור של גאולה סומק ושל משה זיך ושאלו, ברוחב לב, בפייסנות: נו, באמת, מה קורה איתם, הם נפגשו פעם? מישהו חשב לנסות ולהפגיש ביניהם?
דיברו ודיברו, ויצא שבאחד לחודש הזדמן משה זיך לרחוב שבפינתו ישבו שני המאורות הגדולים של השכונה, מוטי סיסו, אחיו של חיים ובעל חנות מכולת משל עצמו, ואתי אהרון, שעבדה 20 שנה בתור חוקרת במשטרה.
"משה זיך בכבודו ובעצמו", אמרה אתי, ומוטי קם ללחוץ לו את היד.
"מה שלומכם?" שאל משה זיך והרגיש איך התרגשות גדולה מציפה אותו מהאצבע הקטנה ברגל עד לקצה הבלורית החומה שבקודקודו. לפחות בשיערו לא נגע הגורל, ומשה זיך התהדר בשיער מבריק וחלק כמשי, מושא של קנאה לקרחים, כפי שהיו כל הגברים במשפחת סיסו.
"מה אני שמעתי, אתה וגאולה סומק... עוד מעט החתונה, מה?"
משה זיך האדים.
"כולם מדברים על זה", אמרה אתי והדליקה לעצמה סיגריה, מנהג ששמרה לעצמה מהימים הארוכים בחדרי החקירות. "זה נכון?"
"כ... כן...," אמר משה זיך. מובן שלא היתה אמת בשמועות שרצו בדבר הקשר המתרקם בינו ובין גאולה, ויותר היו אלה משאלות לב של כל אנשי השכונה, שכוונותיהם הטובות הביאו אותם להפיץ את הסיפור בכל פינת רחוב. אבל מכיוון שהעריך מאוד את מוטי סיסו ואת אתי אהרון, שהיו כל אחד לחוד אישיות מוכרת ומכובדת וכשישבו יחד על ספסל רחוב אחד בוודאי שלא היתה סמכות גבוהה מהם, לא ראה תועלת בהכחשת השמועה או בגרימת מפח נפש למי מהם, לכן התוודה על מה שמעולם לא קרה.
"זה יצליח. אתם תצליחו. אני בטוחה", אמרה החוקרת.
משה זיך המשיך בדרכו במהירות, למרות שלא היה שום מקום אליו היו פניו מועדות. הוא פשוט המשיך במהירות. כדי שלא יבחינו שאין הוא הולך למקום כלשהו הגביר את מהירות הליכתו, ומרוב שנחפז נחבט בעמוד הרחוב שלצדו התנשא הבית שבקומתו הרביעית והאחרונה גרה גאולה סומק.
אבל אז נתפסו אוזניו לצלילים נדירים
המכה היתה כואבת, ומשה זיך התיישב על הספסל תחת חלונה של הגברת שכולם מייעדים לו. הוא קיווה להתאושש מהחבטה שספג ולהמשיך בדרכו, אבל אז נתפסו אוזניו לצלילים נדירים. היה זה קול צחוקה של גאולה. כל כך מצא חן בעיניו קול הצחוק, שנותר יושב על הספסל ומאזין ומחייך בעצמו בכל פעם שהקול היה מתגלגל לו ככה, דרך חלון הקומה הגבוהה החוצה אל העולם ומטה אל הרחוב שבו הילכו או ישבו אנשים פשוטים שכמותו.
אולי כל האנשים צודקים, הירהר. אולי כל שנותר לו הוא לתפוס אומץ, תעוזה של מי שמלאו לו כבר כמעט 40 שנה, ולעלות אל הקומה שכולם רוצים שיעלה אליה ולדפוק על הדלת שכולם רוצים שידפוק בה ולבקש להיכנס פנימה, אל תוך ביתה ואז אל תוך חייה.
הצחוק פסק לזמן מה, ומשה זיך החל מתגעגע אל האשה שאם כולם צודקים, היא זאת שתימָצא לו כשידוך. כמעט מבלי להרגיש, התרומם גופו ורגליו נשאו אותו אל תוך חדר המדרגות בדרכו הלא ידועה מעלה. זאת היתה הדרך למעלה, בכל מובן של המילה.
לאט טיפס את שלוש הקומות הראשונות, וכשהגיע לרביעית בקושי נותר אוויר בריאותיו. לסוג כזה של מאמץ שבו גם הרגליים וגם הריאות וגם המחשבות עובדות יחד, לא היה רגיל. בסוף הקומה הרביעית, מימינו, נקבעה הדלת שעליה היה כתוב בכתב יד מסולסל על עץ מתקלף: גאולה סומק.
הוא נעמד ליד הדלת וחיכה.
שוב נשמעו קולות, אלא שהפעם לא היו אלה קולות של צחוק אלא של הנאה. היו הקולות שלה, שזיהה מיד, והיו הקולות האחרים, של איש זר שלא הכיר. גם קולותיו של האיש היו של הנאה, ויחד נאנחו הגברת גאולה סומק והאיש הזר בקולי קולות בתוך ביתה, כנראה בחדר המיטות, אלא היכן, ורק הטמפו השתנה, פעם הופך איטי ופעם מאיץ.
תחושה של בחילה החלה מתפשטת בבטנו ובמעלה הגרון
לבו של משה זיך קפא בו. עיניו הזדגגו. כתפיו התקשו והתכווצו אל צווארו. תחושה של בחילה החלה מתפשטת בבטנו ובמעלה הגרון. איך יכולה האשה היחידה שהגורל עוד הותיר עבורו לנהוג בו ככה, בזלזול כזה. הוא לא ידע מה עליו לעשות, האם לשבור את הדלת ולהילחם על פיסת הסיכוי האחרונה שעוד נותרה לחייו, או אולי לברוח מהמקום ולהתפלל שלא יחזה עוד בחייו בתמונת פניה של האשה הזאת, הסוררת.
הכעס נמוג כשהתיישב על ספסל רחוב, אחר, או שמא הפך למנוחה בטלנית ועייפה. מוכרת עד זרא. אור הרחוב שמעל ראשו היבהב כמאיים לכבות, ואישוניו של משה זיך התרחבו והתכווצו על פי מצב רוחו של הפנס. צלו היה כגודל גופו. רק הראש שהיה גדול יחסית ליתר הבריות, הונח הרחק על המדרכה כפקעת עגולה שהסתבכה וגדלה. הוא הרים יד באוויר וראה אותה מגרדת את הראש. הוא ישב שם, עוד שעה ארוכה, חסר תפקיד ושמוט עפעפיים, לא הרחק מהבמה שעליה שיחקה גאולה סומק תפקיד ראשי.
רמי אהרון, אחיה של אתי החוקרת והשותף לעסקים של מוטי סיסו, עבר באמצע הלילה ופגש בו, במשה זיך. הוא שמח למצוא מישהו לדבר איתו, ולא היה איכפת לו שאותו אדם הוא משה זיך שכולם אוהבים ללגלג עליו, ולא רק בגלל הראש הגדול או הכתפיים שנראו כאילו מישהו מתח אותן לאחור במכשיר עינויים.
"מה שלומך, משה?" שאל רמי.
"יום עצוב", אמר משה, והרגיש שמעט מהעצב עזב אותו ברגע שפתח את פיו. זאת היתה הקלה מהירה.
"מה קרה? משהו נורא?" המשיך אחיה של החוקרת.
"תפסתי אותה במיטה עם איזה אחד", אמר משה.
"מה אתה אומר!" אמר רמי. "מתי? עם מי? איפה זה קרה?"
רמי אהרון לא שאל מי האשה שאותה תפס משה בוגדת בו. הוא רק רצה לשמוע את פרטי האירוע, להתענג עליהם בלילה. ואולי טוב שכך, כי אם משה זיך היה מספר לו שהמדובר בגאולה סומק, יכול להיות שהאדון הצעיר הזה היה פורץ בצחוק ולא מצליח לכבוש את אותו תחושת לגלוג שבאותה שעת לילה לא נדרשה למשה זיך, גם לא במשורה.
אחרי שמשה זיך סיפר לרמי אהרון כל מה שהצליח לדלות מהזיכרון, וגם שלה מעט מבארות הדימיון, רמי אהרון פסק שהצדק עם משה זיך, ובעצם עם הגברים כולם, ושכל הנשים הן טיפוסים בוגדניים בפוטנציה, ושזאת הסיבה לזה שהרבה גברים סובלים מאימפוטנציה. איכשהו זה קשור. אחר כך הוא טפח למשה על הכתף הרחבה, המעוותת, והמהם בדרך שנדמה היה למשה זיך כי יש בה הצעת חברות, לפחות ללילה אחד.
משה זיך התרגש מהכוונות הטובות שהיו לבחור הצעיר, כי עד שהגיע הבוקר נותר הבחור לידו על הספסל, מנסה למצוא איזו מישהי שתוכל להחליף את זאת שבגדה. מתעקש להביא לנחמה.
גם לו, למשה זיך עצמו, היו כוונות טובות, והוא לא רצה ללכלך את שמה של גאולה סומק בבוץ טובעני שכזה כמו פרשיית בגידה. הוא גם עדיין הרגיש שהיא יקרה לו באיזו דרך, לכן הקפיד לומר שמדובר באיה שגרה בצד הרחוק של העיר. אבל בעיניו שנעו למנגינת האור הבחין היטב בתריס שעלה מעלה עם שחר, בדירה שבה גרה האשה שהיתה עד לאותו לילה תקוותו האחת האחרונה.
היה ריח חמוץ לבוקר ההוא, ומשה זיך נפרד מחברו בפעם הראשונה והאחרונה בחייהם. הוא צעד בדרך חזרה לשומקום ושאל את עצמו אם לא היה מוטב לו אלמלא היתה פורצת בהתלהבות משולהבת כזאת פרשיית האהבים בינו ובין המדוברת. כן, אז, הלב היה נסער פחות, אבל גם שנתו ודאי היתה פחות נודדת, ואולי השכחה ושגרת היום היו שוב מושכות בו, קדימה, כל הזמן קדימה, בדרך האחת שהכיר.
