שתף קטע נבחר

יוסף ברקת

מורד, חקלאי, לוחם, הולך, פטריוט, יהודי, לא דתי, לא רוקד, לא סיעודי ולא פוחד מכלום. ככה זה כשאתה בן 100

לומדים הרבה דברים ב־100 שנים. אני לא בטוח שאני זוכר את כולם.

 

נולדתי באוסטריה ב־1909. גם אני הייתי פעם תינוק.

 

מרד הנעורים של הדור שלי היה הציונות. הרי באנו מבתים מתבוללים, שבהם ההורים ראו את עצמם כיהודים גרמנים - אבא שלי אפילו היה חייל אוסטרי במלחמת העולם הראשונה - אבל אני הלכתי לתנועת נוער, ושם למדתי על ארץ ישראל ועל הציונות, וזה מאוד השפיע עלי.

 

החלום שלי היה להיות חקלאי בקיבוץ בארץ ישראל. הגעתי לכאן בשנת 1932 והלכתי להכשרה בנען, אבל אשתי לא כל כך אהבה את הקיבוץ. היה אז מחסן מרכזי שבו כולם שמו את הבגדים שלהם, והרגיז אותה לראות נשים אחרות לובשות את השמלות שלה. אני אהבתי חקלאות, אבל ככה זה: כשאתה נשוי אתה צריך לעשות ויתורים.


 

אני מתחרט שלא עשיתי תעודת בגרות. אני בטוח שהחיים שלי היו נראים אחרת לו הייתי מסיים תיכון. הרבה דלתות היו נפתחות בפני. מה לעשות, העדפתי ללכת להכשרה ולהיות טרקטוריסט.

 

ישראל השתנתה מאוד מאז שבאתי ארצה. אני זוכר שפעם, כשרציתי לבקר חבר בתל אביב, יכולתי להשאיר את הפעקלאך שלי ברחוב ואף אחד לא היה נוגע בהם. גם לא נעלו אז את הדלתות בבתים. אני עדיין זוכר את ההתרגשות שהיתה כשתפסו את הגנב הראשון בארץ. כולם אמרו שעכשיו אנחנו מדינה נורמלית, גם לנו יש גנבים.

 

הייתי בתל אביב כשבן גוריון הכריז על הקמת המדינה. שמעתי את זה ברדיו, ויצאתי לרחוב כמו כולם. היתה שמחה גדולה, אבל לא רקדתי.

 

אני לא רוקד.

 

אני אוהב מאוד ללכת ברגל. במשך שנים הייתי הולך כל יום 12 ק"מ, צעדתי בכל צעדות ירושלים, והייתי גם ב"צעדת ארבעת הימים". ביום הראשון צעדנו 42 ק"מ, מחולדה ועד לוד ובחזרה, ויכולתי ללכת אפילו יותר. בגיל 90 עוד יצאתי לטיול ג'יפים עם המשפחה והלכתי קצת ברגל. היום אני כבר לא יכול. אני צריך את ההליכון שלי בשביל לצעוד.

 

אולי בגלל ההליכות הגעתי לגיל 100. או שזה פשוט תודות לאבותי ולגנים המשובחים שלהם, כי האמת היא שלא עשיתי שום דבר מיוחד בשביל להגיע לגיל הזה. אכלתי מה שהתחשק לי, עישנתי בתקופות מסוימות. בעיקר במלחמת העולם השנייה, כשהייתי בצבא הבריטי, ושם הסיגריות היו מאוד זולות אז עישנתי כל יום איזה 30. אחר כך הפסקתי, אבל רק עד למלחמת ששת הימים. הבן שלי היה צנחן, ומהדאגות חזרתי לעשן.

 

אף פעם לא חשבתי לעזוב את הארץ. הרבה דברים לא מוצאים חן בעיני, אבל יש לנו רק מדינה אחת.

 

לחמתי על המקום הזה. במלחמת השחרור הייתי קרוב ללטרון, והיה שם בלגן גדול. הביאו עולים חדשים שלא ידעו עברית ומפקדים שלא ידעו יידיש.

ניסינו כמה פעמים לכבוש, ולא הצלחנו. הרבה מתו והמצב היה נורא. מרגיז אותי שאנשים שוכחים את הדברים האלה, את זה שגם אנחנו היינו פעם פליטים ועולים. מרגיז אותי איך שמתייחסים לעובדים הזרים פה, זה שרוצים לגרש את הילדים שלהם. מרגיז הקיטוב הנורא שיש בין עשירים לעניים.

 

אפשר להיות יהודי בלי להיות דתי. ההורים שלי לא היו אדוקים, אבל שמרו על כשרות. כשהייתי צעיר יצאתי בפסח לטיול עם חברים, והגנבנו לחם לתוך התיק. אני התנדבתי לאכול ממנו, וכולם חיכו לראות מה קורה לאדם שאוכל חמץ בפסח. לא קרה כלום, ומאז אני לא מאמין באלוהים.

 

מפחיד אותי להיות סיעודי. פעם הורידו אותי לקומה הסיעודית בשביל לתת לי אינפוזיה, ואחר כך הייתי צריך לשבת לאכול עם הסיעודיים, והלך לי התאבון. הודעתי לבת שלי שאם אצטרך להגיע לשם, אני מתכנן לברוח מהבית אבות. חוץ מזה, בגיל 100 כבר לא ממש פוחדים משום דבר.

 

חוץ מהחושך.

סתם.

 

  • יוסף ברקת היה נשוי פעמיים והוא אב ל־2. הוא גר בבית האבות "מעון הרופא" במוצא עילית
  • תודה מיוחדת לראובן דורון ולאהובה בן־חמו מ"מעון הרופא"

 


 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים