מה זו ערגלית במדי א'? ג'וליה לא נחה
ג'וליה מבקרת בבסיס הצבאי בו משרת אחיה, שוטפת את העיניים בחיילי הסדיר הצעירים והנאים ושולחת את הקצינים לקורס החשוב ביותר בצה"ל: שומרי משקל
לא יכולתי שלא לשטוף את עיניי ולדמיין איך בלילה, בתחתונים, הם הופכים לפרסומת מרובת דוגמנים של קלווין קליין. התפעלתי ואמרתי בליבי: "כל הכבוד לצה"ל!". הצעירים הללו מהווים פתיחה טובה למה שיהפוך להיות גברים ישראלים. ניכר שהם אוכלים טוב ומתעמלים במידה הנכונה. הם נראו מלאי אנרגיות והלחיים שלהם פודרו בנמשי שמש בריאים. במהלך כל הטקס (הסודי!) ישבתי ובהיתי בנוער שלנו. מקדשת את הגוף, מעריצה את החיוניות וסוגדת לנעורים. שורות-שורות הם עברו מול עיניי, לא מישירים מבט אף לא לרגע, הולכים קדימה בנחישות ונעמדים בטורים סדורים. ברגע האחרון עוד הספקתי לרוץ לצלם שמכר די.וי.די של האירוע ולרכוש לעצמי בחמישים שקלים חדשים סרטון תעמולה נחשק שעוד ינעים את לילותיי.
כל הטקס התמוגגתי והייתי שמחה וגאה להיות חלק מתרבות שמעמידה בנים יפים כל כך בשורות ישרות כל כך. בעצם, כמעט כל הטקס. בחלק האחרון שלו , אוף, איזו אכזבה נחלתי. בחלק האחרון של הטקס יצאו החוצה הקצינים. בבת אחת נפלטו למגרש כל הסמפ"ים, ממפ"ים וממ"ים, שבעיניי נראו בעיקר כמו חבורה דביקה של אם אנד אמ"ים. הם נעמדו בשורה עגלגלים, רופסים, ורדרדים ומצופים במדי א',. על זה נאמר: קצין צה"ל כערגלית תות. לא נשאר בהם דבר מן החיטוב, השיזוף והבריאות של הפקודים שלהם, והמדים כבר לא היטיבו איתם. ניסיתי בכל הכוח לדמיין מה כבר קרה להם בשנים שחלפו מאז היו גם הם הנוער המשובח והפריך הזה. הרי לא מדובר בטיפוסי באנג-פקרס מתאילנד/הודו (הם, אגב, חוזרים רזים וצנומים ובאופן כללי גמורים, לגמרי גמורים) וגם לא מדובר בצלפים המדויקים של תואר ראשון-מנהל משמרת במסעדה-סוגר את הערב בחדר כושר.
המשכתי והמשכתי לשאול איפה, איפה הם החיילים ההם? במדינות מכובדות שמחזיקות צבא מכובד, כמו ארה"ב למשל, אי אפשר למצוא קצין אחד מדולדל. הם שומרים על הכושר שלהם עד העיראקי האחרון. תמיד מרשימים בכתפיים רחבות, בבטן שטוחה ובזרועות מאיימות. אז איך יכול להיות שרק קציני צה"ל יושבים במשרד כל היום, מערבבים שניים סוכר בנס ומרביצים ערגלית אחרי ערגלית? והשאלה החשובה אף יותר: למה הם עושים את זה?
אני חושבת שהתשובה האמיתית טמונה בעובדה שלא באמת מחנכים הנוער הזה לכושר, למשמעת או לבריאות. מבית הספר היסודי ועד לתיכון, שיעורי ספורט הם במקרה הטוב זמן שבו אתה מכין שיעורי בית בתנ"ך, ומי שלא מוציא
פטור הוא פראייר שרץ כמו אידיוט בסיבובים. בואו נגיד שלקרוא לשעה השבועית הזאת חינוך גופני זה כמו לקרוא לצה"ל הצבא המוסרי ביותר בעולם. וכשהם מתגייסים לצה"ל, אחרי שנשפו את נשיפת הבגרויות האחרונה, באפיסת כוחות אומרים להם שהם חייבים להתבגר. זהו חמודים, נגמרו המשחקים, עכשיו רדו ל-70! והם מוכנים לקחת את האחריות הזאת על עצמם, אחרי הכל הם מגנים על כולנו. אלא שאז צה"ל עושה את הטעות הנוראית של איחרת לשמירה-רד ל-20-רוץ ל-80-קפוץ ל-40. הספורט נהפך לעונש. מעכשיו, לנצח, תישאר הריצה חקוקה במוחם הנערי כמקבילה להצלפה בסרגל על קצות האצבעות, ושכיבות הסמיכה כעינוי השמור לאסירים מיוחדים. גבר ישראלי נראה טוב פעם אחת בחיים שלו, וזאת בתקופת השירות הצבאי הסדיר. אחר-כך הוא מתמוסס, הוא כבר לא בחובה והוא לא חייב כלום לאף אחד.
אז מה הפלא שכשנגמר השירות הסדיר, והפקודים הופכים לקצינים, הם מתמרחים ומתרחבים? הם לא בעונש יותר, הם פה מבחירה, והם יאכלו מה שבא להם, כולל שניצלים, קרקרים, חטיפים, פתיתים, פליטים ומה לא. וכמו שהם למדו מן התרבות היהודית המפוארת, הם יעבירו לפקודים החדשים את אותו הדבר: ספורט הוא עונש, ורק מי שחותם קבע זוכה לזלול. אבל מה שהם לא מבינים זה כשהם דופקים אחרים הם בעיקר דופקים את עצמם. המסורת הצהל"ית ממשיכה לתת בראש.
רוצים עוד? לכל הטורים של ג'וליה
