אתמול בערב שודר "סקר הפלזמות הגדול"
בתוכניתם של אורלי וילנאי וגיא מרוז בערוץ 10. כמי שכותב כבר שנים על תחום הווידאו בארץ, המתנתי בציפייה עד לעליית התוכנית על המסך. הנושא חשוב מאוד, בוודאי עבור כתבי טכנולוגיה שמנסים לעזור לקהל הלקוחות, וללמד אותו כיצד קונים את המסך שמתאים ביותר לצרכיו ולא לאלו של המוכר בחנות.
אבל, לאכזבתי, התגלה שאופן הביצוע בפועל היה רחוק מלהשביע. ראשית, באותו "מבחן הפלזמות הגדול" - לא היתה אפילו פלזמה אחת לרפואה, אלא רק מסכי LCD. יש הבדל משמעותי ביניהם, וכך תבדילו.
גיא מרוז פתח במשפט "אין לנו מושג בזה". לצערי, מי שצפה בתוכנית לא ממש למד משהו חדש, ולא קיבל שום כלי צרכני איתו יוכל ללכת לחנות ולרכוש טלויזיה מתאימה.
מה קרה שם באולפן למעשה? בפני הקהל הוצגו חמישה מסכי LCD בגודל 37 אינץ', כאשר על המרקע מוקרנים קטעים מהתוכנית של אורלי וגיא, באיכות שידורים SDTV, כלומר שידורי טלויזיה רגילים, ולא HD - שמראים באמת את יכולות המסכים החדשים.
נשאלת שאלה שהיא בסיסית מאוד במקרה הזה: האם מסכי ה- LCD עברו כיול לפני התוכנית? מהו מצב התמונה שנבחר בכל אחד מהמסכים? האם Vivid, סטנדרט או מצב Store (חנות)?
כמו כן, מהו מצב מתיחת התמונה שנבחר למבחן, האם זה מצב 16:9 Wide שמותח את הדמויות לרוחב? או מצב מתיחה חכמה שמסוגל להתמודד עם שידור ה-
4:3 בארץ באופן נכון יותר? לא הוצג בתוכנית שום נציג מקצועי אוביקטיבי שיכל לוודא את איכות הכיול ונכונותו - מבחנים כאלו ניתן לבצע רק בהתקיים תנאי מבחן מוקדמים.
יכול להיות שהטלויזיות הוצגו במצב ברירת המחדל שלהן? אם כך הוא הדבר, הרי שזה פוגע בצורה מובחנת באמינות המבחן. מדוע? חלק מהיצרנים, כמו LG למשל (שהמסך שלהם זכה במקום הראשון בתוכנית) קובעים מצב ברירת מחדל שמכונה Store, והוא מיועד דווקא במיוחד לתצוגה בחנויות האלקטרוניקה.
במצב זה, הצבעים והניגודיות מוקצנים ונראים מרשימים מאוד לעין, מה שמתאים מאוד למצב בחנות בו מבקשים להבליט תמונה של מסך אחד מול עשרות הדגמים המתחרים.
אבל כשמגיעים הביתה רואים הגזמה בלתי טבעית בעליל בצבעים, חוסר פירוט בשחורים ומריחות בזמן תנועה. אי אפשר לחיות עם מצב Store בבית, ולכן יש לבחור במצב תמונה אחר, למשל Standard.
אורלי אמרה את המשפט "מוכרים לנו אשליות" וזה בדיוק מה שיצרני הטלויזיה עושים כשהם מתכננים את מצב Store: למכור לנו אשליות בחנות, מהן נתפקח מהר מאוד בבית. מה שנראה לא מרשים במבט ראשון מתגלה כטבעי ונעים לעין לאחר צפיה ממושכת.
שימו לב שהשאלה שנשאלה היא "מה לדעתם של הצופים המסך היקר ביותר?". מן הסתם זה הדגם עם הצבעים החזקים ביותר והחדות הבולטת, לא? בתכ'לס, כל מה שנמדד למעשה במבחן הזה היה יכולת היצרן ליצור רושם ראשוני מושך ותו לא.
מרחק צפיה מומלץ למסכים בגודל 37 אינץ' עומד על כשני מטרים וחצי עד שלושה. לרגע אחד נראו צופים כשהם מתקרבים למסכים למרחק הזה, אחרים נראו כשהם ממלאים טפסי הצבעה ממקומות הישיבה שלהם, במרחק שאינו מאפשר כלל לשפוט באופן רציני הבדלים.
בתוכנית, רואיין גם נציג רשת מכירת מוצרי חשמל, רשת "אבי סופר". בין השאר הוא אמר: "היום מגיעים מסכים עם מחשב פנימי ואין לנו מה לעשות עם זה".
זהו משפט לא ממש הגיוני. אם יש מחשב פנימי, הרי שבוודאי יש מה לעשות איתו: לגלוש באינטרנט דרך הטלויזיה, לנגן קבצי מדיה וכדומה. ההיפך הוא הנכון: המחשב הזה הוא שעוזר לנו לממש את פוטנציאל המסך האמיתי. עוד אמר הנציג: "פלזמה זה משהו מהעבר הרחוק". שוב טעות: טכנולוגיית ה- LCD היא הרבה יותר ותיקה מהפלזמה.
"פלזמה מותאמת יותר לשידורי טלויזיה בארץ", זו לפחות אמירה נכונה, שמשקפת במקרים רבים עדיפות של מסכי פלזמה על LCD בעניין הזה. רק, שוב, חבל שלא הביאו מסך פלזמה ל-" מבחן הפלזמות הגדול" על מנת לבדוק את הטענה בפועל.
חשוב לזכור כי במבחן כזה, אסור להסתמך על גורם מסחרי בודד. במקרה שלנו, גם מוכר טלוויזיות, ואין אנו יודעים מהם האינטרסים שמובילים אותו להמליץ על מוצר כזה או אחר. חובה היה להביא נציג אובייקטיבי ומקצועי שידע לפקח על כיול המסכים ולוודא שכולם מקבלים אותם תנאים שווים.
גיא ואורלי, עיתונאים מוערכים ולוחמים חברתיים, לצערנו, נפלו כאן שדודים למלכודת הפופוליזם דווקא בתוכנית ששמה הוא "אורלי וגיא בע"מ". במקרה הזה, אכן הייתי מציע לכל מי שצפה בה אתמול - לקחת את התוצאות בערבון מוגבל. מאוד.
ליאור קורן הינו עורך אתר dtown המתמחה בנושאים כמו קולנוע ביתי וטלויזיות LCD
.
