שתף קטע נבחר

"הון אישי" שלך? אולי גם לגרושתך מגיע חלק

הוא התקדם בעבודתו בשנים שבהן השקיעה אשתו בגידול הילדים ובניהול הבית. עכשיו הם מתגרשים, והיא מרגישה מקופחת: הוא ימשיך להרוויח הרבה יותר ממני, אבל אני כבר לא אהנה מכך. מה מגיע לה אחרי הפרידה? דוגמה לפסיקה

האשה שנכנסה למשרדי אמרה שבעלה נוסע הרבה לחו"ל לעסקים שונים. נמאס לה להיות לבד, וגם "העיסוקים המפוקפקים שלו" לא מוצאים חן בעיניה.

 

"מה הם העסקים האלה?" התעניינתי.

 

היא היססה קצת, ולבסוף סיפרה שמדובר במוצרים נשיים.

 

שאלתי מה מפוקפק במוצרים כאלה והיא גימגמה במבוכה: "הוא מייבא נשים".

 

האשה הוסיפה שזמן רב מכר לה בעלה סיפורים על ייבוא עובדים זרים, אבל לפני ימים אחדים פשטה המשטרה על ביתם, החרימה מסמכים ועצרה אותו ל-48 שעות.

 

"ואת רוצה להתגרש אחרי הגילוי הזה", ניחשתי.

 

"כן", אישרה, "אבל אני גם רוצה מחצית מההכנסות שלו בעתיד". היא מיהרה והסבירה שעליה לכלכל שלושה ילדים, וגם את עצמה, והיא לא רואה שום סיבה לוותר על רכוש שנצבר בשנות הנישואים.

 

"אני מרגישה שהוא סחר גם בי כל השנים, אז הגיע הזמן שגם אני אתנהג כמו סוחרת", אמרה.

 

כל רכוש שנצבר מעבודתו של אחד מבני הזוג נחשב למשותף

לאשה הנ"ל, אם תגיע לביהמ"ש, צפויה אוזן קשבת. הפסיקה בשנים האחרונות ייבאה מארצות הברית מושג שפעם לא הוכר בארץ: מוניטין אישיים. מכנים אותו גם הון אנושי או נכסי קריירה.

 

אם מדובר בנכסים מוחשיים - חסכונות בבנק, דירה, מכונית וכדומה - ברור שלבן הזוג מגיעה מחצית, גם כשרכוש זה רשום רק על שם צד אחד. הצד האחד, לרוב, הוא הבעל.

 

הוא הדין, כדבר שבשגרה, לגבי צבירות כספיות. מקובל לחסוך לימים שיבואו בקרנות למיניהן, בקופות פיצויים, ביטוחי מנהלים וכו', ואלה רשומים תמיד על שם החוסך בלבד. החוק קובע שמחצית כל הצבירות שייכות לבן הזוג. כיוצא בזה מכונית או נכס מקרקעין שנרכשו בתקופת הנישואים בכספים שהופקו מעבודתו של אחד מבני הזוג. לעומת זאת, מתנה או ירושה או נכס שמומן בכספים מלפני הנישואים אינם נכללים במסת הרכוש המשותף.

 

והנה, באיחור רב, הפנימה מערכת המשפט בארצנו שיש עוד נכסים שנצברים בשנות הנישואים, אבל אי אפשר לשים עליהם יד, מפני שהם הצטברו בראש. מדובר בידע, בניסיון, במקצועיות. כל אלה מפיקים הכנסה. לפעמים - יפה מאוד.

 

כשהצדדים חיים ביחד, נהנית האשה (כי בדרך כלל, כאמור, הבעל מתפנה יותר לצבור מוניטין אלה) מתנובת מקצועיותו של בעלה, המשפרת את רמת החיים משנה לשנה. אבל מה יקרה לאחר הגירושים? החוק פוטר את הבעל מהחובה לכלכל את אשתו. זכותה של אשה למזונות - אם אינה משתכרת מספיק - קיימת רק בעת הנישואים. באה תורת ההון האנושי וקובעת: לאשה זכות ליהנות גם אחרי הגירושים מכושר ההשתכרות של הבעל, שהתפתח בתקופת הנישואים. למה? כי אם הבעל היה צריך להישאר בבית עם הילדים, לטפל במשפחה כולה - הוא היה מרוויח פחות.

 

התנאי לקבלת חלק מההון האנושי: פער גדול בהכנסות

בפסק דין שכתבה באחרונה השופטת אספרנצה אלון מביהמ"ש למשפחה בקריות היא חייבה בעל לשלם לאשתו חלק מהכנסותיו העתידיות בשל נכסי הקריירה שלו. השופטת ציטטה מתוך פסק דינו של שופט ביהמ"ש העליון אליקים רובינשטיין, שקבע: "אין לשלול מבן הזוג האחד את חלקו בפירות נכסי הקריירה של בן הזוג האחר. זאת בעבור התמיכה והעזרה שהוא העניק לו, לאמור: בעבור חלקו של הקשר הזוגי בשיפור כושר השתכרותו".

 

הצורך להעניק לאשה חלק מהכנסות הבעל מתעורר בעיקר במקרים שבהם נוצר פער ממשי וברור בין הצדדים מבחינת כושר ההשתכרות שלהם - פער שנובע, כדברי השופטת אלון, "מכך שאחד מבני הזוג נטל על עצמו ויתור משמעותי מבחינת ההתפתחות המקצועית שלו והתמקד במרחב הביתי. בכך איפשר לבן הזוג האחר להגדיל את כושר השתכרותו".

 

במקרה שבפניה היה קיים הבדל גדול ביותר כל השנים בין ההכנסות של האשה ושל הבעל. הבעל הקים חברות וצבר ניסיון מקצועי רב ומוניטין אישיים. כשפרץ ביניהם הסכסוך, נקט הבעל, לפי הנטען בביהמ"ש, בצעדים שונים כדי להקטין את הכנסותיו, להפחית משווי החברה שלו שאותה סגר לבסוף, אבל, כדברי בית המשפט, רק "למראית עין".

 

איך מביאים בחשבון את הכישרון הטבעי של הבעל?

הבעיה המשפטית הקשה בנושא זה היא לפעמים גם דילמה מוסרית: הבעל - וברוב המקרים מדובר בבעל - הגיע למעמדו המקצועי שהגיע אליהם לא רק בגלל אשתו. לא נכון יהיה לראות ביכולת הכנסתו הכספית רק תוצאה של המאמץ המשותף של בני הזוג להגיע להישגים כלכליים, אלא גם תוצאה מכשרונו הטבעי, האישי מאוד, של הבעל, מאישיותו ומיכולותיו שהיו קיימות בו ללא כל קשר לנישואיו.

 

לא פעם שמעתי בעלים טוענים: "אלמלא אשתי שחיבלה בכל מה שעשיתי ולא פירגנה לי - הייתי מרוויח הרבה יותר". מול כל בעל כזה ניצבת כמובן אשה המנסה לשכנע שאלמלא היתה נותנת לבעלה כתף ומפנה לו זמן ומחזיקה בית חם ומגדלת ילדים שהסבו לו אושר ושלוות נפש - "הוא היה מקבל היום קיצבת אבטלה".

 

לא יהיה צודק - לפי הגישה הראשונה - לחייב בעל להמשיך ולהפריש מהכנסותיו לאשה, שהקשר האישי והמשפטי ביניהם נותק עם הגירושים (או בפרידה פיזית, גם כשהזוג נשאר נשוי על הנייר).

 

השופטים מביאים בחשבון שאכן, הבעל מפיק הכנסה מעבודתו גם משום שהוא מוכשר מלידתו ומשום שיכולותיו התפתחו בחלקן לפני שהכיר את אשתו. קשה לחשב במדויק את כל המרכיבים האלה, ולכן כל פסקי הדין שניתנו עד היום בתחום הזה עמומים למדי.

 

בפסק הדין הנ"ל לקחה השופטת אלון בחשבון חובות שצבר הבעל בסכום של 600,000 שקל. הובאה בחשבון גם אפשרות שהבעל יסתבך בעתיד בתביעה משפטית בשל בעיות שונות ויהיה עליו לשלם סכומים ניכרים כתוצאה מכך (נתונים שעשויים להשפיע על הכנסותיו העתידיות). גם גילו של האיש - 60 - הובא בחשבון, שכן עתידו המקצועי אינו כשל אדם בן 40.

 

בשל הנסיבות והמדדים שפורטו לעיל, ובהתחשב ביחסים העכורים בין בני הזוג, העובדה שילדיהם גדלו כבר ושהאשה תקבל רכוש נוסף - קבעה השופטת שהפיצוי הראוי לאשה בשל נכסי הקריירה של בעלה הוא 2,000 שקל בחודש עד שהבעל יגיע לגיל 67. מדובר בתקופה של 85 חודשים, ולכן חוייב הבעל לשלם לאשתו 170,000 שקל.

 

 


 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
ידע, ניסיון, מקצועיות - שווים כסף
צילום: jupiter
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים