ה"רוסים" שאנחנו אוהבים להאשים

יותר משני שליש מהישראלים הוותיקים סבורים שהעלייה ה"רוסית" הגבירה את רמת הפשיעה בארץ. על רקע דעה רווחת זו, אין זה מפתיע שהרצח הנורא של משפחת אושרנקו בראשון לציון עורר שיח ציבורי המבוסס על סטראוטיפים.

כך, שמענו על תרבות "רוסית" אלימה שחדרה לארץ עם העולים-הגויים, על שתיית האלכוהול שפגעה קשות בישראל הנאורה והמתורבתת, על הצורך לשנות את חוק השבות ולפקח על כל עולה המגיע לארץ.

מנגד קמו כתמיד חלק מהפוליטיקאים דוברי רוסית שמיהרו לצבור הון פוליטי ולהאשים את כולם בגזענות כלפי העלייה המופלאה שהביאו וקלטו בצורה מוצלחת כל כך.

מדד הדמוקרטיה 2009 שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה, חשף את מצבה המורכב של בני העלייה ה"רוסית" בארץ: רבים מהם מחזיקים בדעות פוליטיות קיצוניות, חווים קשיים כלכליים, גרים בפריפריה ומעוניינים לעזוב את הארץ.

כמו בכל מדינה, גם המהגרים בישראל חווים משבר עמוק. הם מתרחקים ממעגלי התמיכה שלהם, ממשפחתם וחבריהם, עוזבים מציאות מוכרת ונאלצים להסתגל למציאות זרה. הם חווים פגיעה במעמדם הכלכלי והתעסוקתי, ורבים מהם לא מצליחים לשחזר את המעמד החברתי מארץ המוצא. כשהציפיות הגבוהות לא מתממשות, האכזבה ותחושות התסכול יכולות להיות קשות מאוד.

המחקר חשף יחס סטראוטיפי של הציבור הוותיק כלפי העולים: רבים מהישראלים לא מכירים כלל את המציאות שחיים בה העולים, וסבורים שהמדינה משקיעה בהם מעל ומעבר ליכולתה, ולא זוכה לתמורה.  

הפריפריה שאינכם רוצים לראות

אך במציאות התמונה מורכבת ומדאיגה. מצד אחד, למרות קשיי ההשתלבות, עולים שהגיעו לישראל בגיל בוגר מעורבים בפשיעה פחות מילידי הארץ, יהודים וערבים על פי נתוני המשטרה. שיעור העולים המבוגרים בקרב העבריינים בארץ נמוך משיעורם באוכלוסייה, והנתון נכון לכל סוגי העבירות.

לעומת זאת יש גם פער עצום בין התמונה הוורודה שרגילים לצייר פוליטיקאים דוברי רוסית, לבין המציאות שבשטח. על פי הנתונים הרבים שברשותנו, שיעור המעורבות בפשיעה בקרב הנוער העולה מחבר המדינות גבוה יחסית לחלקו באוכלוסייה.

ילדים יוצאי חבר המדינות פורשים מבתי הספר בשיעורים גבוהים, מעורבים בפשיעה מסוגים שונים ומסתגרים בחברות משועממות בפריפריה הישראלית. דו"ח מחקרי שהכין בעבר מרכז המחקר והמידע של הכנסת קובע בוודאות שיש קשר ישיר בין קצב הנשירה של עולים מחבר המדינות מבתי הספר ובין שיעור העבריינות בקרבם.

גם הנתונים של המועצה לשלום הילד מציגים תמונה דומה ועניינם נשירה גלויה וסמויה של ילדי העולים מבתי הספר בשיעורים גבוהים בהשוואה לציבור הוותיק. 

אין זה המצב שהיינו עדים לו בתחילת שנות ה-90. אז הנוער העולה הצטיין הרבה יותר בהישגיו בלימודים. תופעת הנשירה התגברה עם השנים.

כשמסתכלים על הנתונים הסטטיסטיים, חשוב להדגיש שמדובר בילדים שגדלו בארץ או נולדו בה והתחנכו בה. הגיע הזמן שהציבור הישראלי ישים לב למשמעויות ולהשלכות של החיים בפריפריה, של עבודה קשה שלא תואמת את ההשכלה ואת המקצוע המקורי ושל בעיות שפה איומות, שעליהן לא מצליחים העולים להתגבר גם אחרי 20 שנה בארץ.

חלק מילדי העולים מחבר המדינות לא גדלים במשפחות של מעמד ביניים יהודי-רוסי משכיל שחינוך הילדים בהן הוא ערך עליון. הרבה מהם גדלים במשפחות של מעמד נמוך, באזורים מוזנחים, ללא תמיכת הוריהם, המתמודדים בעצמם עם בעיות ההשתלבות בחברה חדשה. עתידם של ילדים אלה נראה אפוא עמום למדי.

לצערי, העיסוק המופרז בעידוד העלייה, שכמעט נפסקה בשנים האחרונות, גובר על העיסוק בבעיות המהותיות של החברה הישראלית, שבמובן מסוים רק נחשפו בעקבות העלייה ה"רוסית": אי-פיתוח הפריפריה, השקעה לא מספקת בחינוך, היעדר טיפול בנשירה סמויה וגלויה מבתי הספר.

במדינה קטנה כישראל, כל תהליך חברתי מתרחש במהירות. לכן אם לא נתחיל לעסוק במהות, דור של צעירים ממוצא רוסי שיגדל בפריפריה הענייה, ישנה את הסטטיסטיקה המשטרתית שבה מככבות היום קבוצות אחרות באוכלוסייה. אך אז לא נוכל להגיד שה"רוסים" הביאו לכאן פשע. הוא פשוט יהיה תוצר של אטימות וחוסר עניין בבעיות חברתיות.

על מקבלי ההחלטות להכיר בעובדה שמדינה קולטת עלייה היא לא רק מיתוס יפה המופיע בספרי הלימוד ובססמאות של הסוכנות היהודית. הבעיות המהותיות שמתעוררות בתהליך ההשתלבות של העולים באזורי הספר של ישראל, דורשות טיפול גם כעבור שנים, ולא רק לטובת העולים - לטובת החברה כולה.

מיכאל פיליפוב, עוזר מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ודוקטורנט למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים