לחיי הצוכה והבוחקת

אם להתחיל לסכם את העשור הקולנועי הזה, אז אין שום ספק בקשר לדבר הכי בולט שהיה לנו שם: גל של קומדיות שכיווצו לך את הסרעפת, אבל גם הרחיבו לך את הלב

"אנשים מצחיקים" של ג'אד אפאטו לא יופץ בבתי הקולנוע בישראל. הודעה מטעם משרד יחסי הציבור הרלוונטי הופצה אל האי־מיילים הרלוונטיים בתחילת אוקטובר, והתקבלה ללא תרעומת מיוחדת. אני מניח שאנחנו, מבקרי הקולנוע, פשוט התרגלנו: אם "אננס אקספרס" ו־Role Models ו"סנטה בשקל" ו־I Love You Man ו"שוטרים לוהטים" ו"הולך חזק" פסחו פה על בתי הקולנוע בדרכם לדי.וי.די (או לטלוויזיה, או ישר לאבדון), מה לנו כי נלין על עוד קומדיה מוערכת שניאלץ לראות בבית. אבל נדמה לי שצריכת הסרטים היותר מצחיקים על המסכים היותר קטנים גרמה לנו לפספס את התמונה הגדולה: חברים, אנחנו מסיימים פה עשור שכל הגדרה זולת "תור זהב קומי" תעשה לו עוול רציני.

לא חשבתי על זה עד לאחרונה, כשצצו ראשוני הסיכום־העשור־בתרבות: להוציא ההשתלטות של האנימציה הממוחשבת, שהיא עניין יותר טכני מאשר תוכני, שום דבר לא מאפיין את העשור הנוכחי יותר מהרצף של הקומדיות האשכרה מצחיקות. תוסיפו לגנוזים דלעיל רק את "הדייט שתקע אותי" ו"סופרבאד" ו"בתול בן 40" ו"קח את זה כמו גבר" ו"מת על המתים" ו"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" ו"בוראט"; אפילו בלי "500 ימים עם סאמר", "זומבילנד" ו"אנשים מצחיקים", אנחנו מדברים פה על חתיכת נחשול. ולמרות שהזכרתי כאן סרטי סטלנים לצד קומדיות רומנטיות ופרודיות לצד סאטירות, לקומדיות הטובות ביותר באזור חיוג 2000 יש עוד משהו במשותף מלבד היכולת להשניק אותך: הלב.

"לא מאמין, 28 יום בשיזפון"

עשורים קולנועיים לא תמיד חופפים לגמרי לעשורים הקלנדריים. הסבנטיז הקולנועיות למשל התחילו ב־67' עם "בוני וקלייד" ו"הבוגר", ולעומת זאת הניינטיז לא ממש עשו את הקיק־סטארט שלהן לפני 92', כש"כלבי אשמורת" נתן את הטון לעשור כולו. האלפיימז (ובאמת הגיע הזמן שמישהו ימציא להן איזה שם נורמלי לפני שהן פגות) התחילו מצידן כבר ב־1998, עם "משתגעים על מרי" של האחים פארלי. הקומדיות הבאות בתור הלכו אמנם על מינונים משתנים, אבל זה היה הסרט הראשון שכלל את כל המרכיבים שמהם עשויה קומדיה בת זונה בת זמננו: מעט קקי־פיפי, קורט סקס, קמצוץ אחווה גברית, חופן אקסטרים־סלפסטיק - וכמה ספלים גדושים של רומנטיקה ואופטימיות חסרות בושה ובלתי מתנצלות. זה החלק של הלב; עשו בעשור הזה סרטים מצחיקים גם בלעדיו, אבל איכשהו הם לא בדיוק באותה ליגה. תאמינו למי שבדיוק ראה את "רעם טרופי" בפעם השנייה, ולא ממש הבין למה הוא נקרע כל כך בפעם הראשונה.

במבט חוצה ז'אנרים, או אם סתם סופרים יצירות מופת, שנות ה־90 היו טובות יותר לקולנוע מהעשור הנוכחי. אבל בהכללה לא גסה מדי, הסרטים של הניינטיז היו ציניים, פסימיים וחרדתיים. אולי כתגובת נגד לכל הניהיליזם הזה - או ל־9/11, או לשניהם - קיבלנו את השטף האדיר הזה של סרטים שגם מצחיקים אותך וגם מציעים לך מידה של נחמה. אם ללכת צעד קדימה עם קו המחשבה הזה, הגיוני שכמעט כל הקומדיות שהוזכרו כאן עשו כסף, ושכמעט כל סרטי 9/11־עיראק־אפגניסטן לא; כנראה שצחוק משחרר, במלוא מובן הקלישאה, זה בדיוק מה שהרופא רשם לצופים של העידן הזה. ואגב העידן הזה, רק עכשיו אני מבין שעוד לא אמרתי מילה על כך שהעשור הנוכחי הוא הטוב ביותר בקריירות של שלושת הקומיקאים הקולנועיים הכי בולטים מאז שאדי מרפי ורובין וויליאמס הפסיקו להצחיק: בן סטילר, וויל פארל ואדם סנדלר.

אנשים לא זוכרים את זה, כי עשו באותן שנים יותר מדי יצירות מופת קודרות, אבל שנות ה־70 היו נהדרות לקומדיה. וודי אלן היה אז בשיא התקופה המצחיקה שלו, מל ברוקס היה במיטבו, דור המייסדים של "סאטרדיי נייט לייב" התחיל לעשות סרטים, ומעבר לאוקיינוס פעלה מונטי פייתון. זה היה תור הזהב הקומי הקודם, שלא במקרה נולד בפעם האחרונה שכל

העולם - מהחקלאי בווייטנאם ועד המנקה בווטרגייט - הרגיש שחרא לו. מהבחינה הזאת, הבה נקווה שהלך הרוח בעולם המערבי יישאר לעת עתה על הקרשים. זה מביא כאלה סרטים מצחיקים.

נשי ותיהני

מבקרנו אומר ש"500 ימים עם סאמר" הוא קומדיה רומנטית שגם גברים יאהבו. וכן, גם אנחנו היינו מעדיפים לשמוע את זה מגבר

הנעורים מתבזבזים על הצעירים, אמר ג'ורג' ברנרד שאו, ואני אומר שהרומנטיקה מתבזבזת על נקבות. איכשהו יצא שהאהבה הפכה לנחלתו הבלעדית של הצ'יק־פליק, שהקומדיה הרומנטית הפכה לאחות הטיפה יותר בוצ'ית של הסרט המוזיקלי. אבל הנה באים שלושה גברים, שני תסריטאים ובמאי, ומזכירים לנו שיש עוד זווית להסתכל ממנה על חדרי הלב. זה לא ש"500 ימים עם סאמר" הוא איזה סרט־חבר'ה; למען האמת, הוא הסרט הכי נכון לקחת אליו את החברה שלך. אבל מתי לאחרונה היה אחד כזה שרצית לקחת אליו גם את עצמך?

"הפטריה שלי חזרה"

התקציר מזכיר את "נאמנות גבוהה": הוא (ג'וזף גורדון לויט) מנסה לאסוף את השברים שנותרו אחרי שהיא (זואי דשנל) הלכה, ועל הדרך לומד מה שהאמריקאים מכנים "שיעורי חיים". זה נשמע מעט קלישאתי, ו"סאמר" אכן מתדרדר לאזורים האלה ברגעים הפחות טובים שלו, אבל רוב הזמן הוא ההפך הגמור: לא שחוק אלא טרי. לא מובן מאליו אלא מלא תבונה.

אי אפשר לא להעריך מישהו שאומר "כוס אמק, אני הולך לעשות סרט על אהבה". מהבחינה הזאת, לא פלא שזה הפיצ'ר הראשון של התסריטאים סקוט נוישטאטר ומייקל וובר, וגם של הבמאי מארק ווב. צריך מידה של נאיביות, שלא לומר חוצפה, כדי להסתער ראש־בקיר על הנושא הנדוש ביותר בהיסטוריה של הכתיבה. ושלושת החבר'ה האלה חולקים בדיוק את שש הביצים הדרושות כדי לצאת מזה בשלום.

"סאמר" מלא אזכורים ל"הבוגר", ובמידה פחותה גם ל"כשהארי פגש את סאלי", אבל לי הוא הזכיר יותר מכל קומדיה רומנטית קלאסית אחרת: "הרומן שלי עם אנני". כמו אצל וודי אלן, גם כאן מדובר בסרט שנקודת המוצא שלו היא "האהבה נגמרה, בואו נבדוק מה התחרבן בדרך"; כמו ב"אנני", הבדיקה הזאת נעשית תוך פירוק מוחלט של ציר הזמן הסדיר, עם קפיצות קדימה ואחורה והצידה; ושוב כמו ביצירת המופת ההיא, העובדה שמדובר בפוסט־מורטום הופכת את הכל למתוק־מריר. בדיוק הטעם שאתה מחפש בבואך לראות סרט־על־אהבה.

בעיות? ודאי. נגיד החברים של הגיבור, שנראים כלקוחים מתוך ספר "איך לעשות באדי־מובי בעשרה צעדים" - ולא אחד מספרי האיך־לעשות הטובים האלה, כן? - או אחותו הצעירה, שנראית כאילו מישהו פה ראה פעם אחת יותר מדי את "מיס סאנשיין הקטנה". אבל פייר, זה בשוליים. בסך הכל, "500 ימים עם סאמר" הוא מצחיק ועצוב ונוגע ללב כמו האהבה המזדיינת עצמה.

500 ימים עם סאמר, מה־12.11 בקולנוע

עלילה זה מותרות

"2012" הוא סרט כל כך מגניב כשהוא טוב שזה בכלל לא משנה כמה הוא גרוע כשהוא רע

התסריט נורא. הדיאלוגים איומים. הקונפליקטים מגוחכים. הדמויות טיפשיות. המסרים דפוקים. אתם חייבים לראות את "2012".

אני לא סתם מתחכם איתכם. "2012" של רולנד אמריך, בדיוק כמו "היום שאחרי מחר" של רולנד אמריך, הוא סרט גרוע על פי כל קנה מידה סביר. החל בעילה העאלק־מדעית שמביאה את האנושות אל סיפה של קטסטרופה, עבור בגיבור הסימפטי־אך־משעמם־תחת וכלה בזה שאתה יודע מראש שלא יהיה באמת כיליון, כל הסרט הזה - בעצם כל שני הסרטים האלה, וגם "היום השלישי" שלו אם כבר מדברים - נראה כמו תירוץ קלוש לאורגיית הרס במיטב יכולות ה־CGI העדכניות. אבל מה, אם יש דבר אחד שהאמריך הזה יודע לעשות - ויש רק דבר אחד שהוא יודע לעשות - זה להשמיד את הציוויליזציה באורח משביע רצון מבחינה ויזואלית. וזה הופך את הסרטים שלו, גרועים אמפירית ככל שיהיו, לגילטי־פלז'רס מהמדרגה הראשונה.

"טוב מתוקה, בפעם הבאה אני אחנה"

על מה אני אספר לכם, על זה שג'ון קיוזאק הוא סופר פרוד שינסה לאורך כל הסרט לזכות באהדה מחודשת של ילדיו? על גרושתו העדיין־אוהבת, אמנדה פיט? על זה שדני גלובר משחק את -כן, מי היה מאמין, בסרט אפוקליפטי עתיר תקציב! - נשיא ארצות הברית? עזבו, חבל על הזמן של כולנו. פשוט דמיינו את "היום שאחרי מחר" עם עוד יותר כסף - ובלי סילה וורד והילד חולה הסרטן ההוא שכל הזמן בא לך שימות כבר, ללמדנו שאפילו אצל אמריך יש עקומת למידה - והא לכם "2012". עכשיו, נכון שזה משהו שאתם חייבים לראות?

זה בכלל לא משנה כמה אידיוטית הכתיבה של אמריך ושותפו הראלד קלוזר (בדרך כלל מלחין, ושאלוהים ייקח את מי שהכניס לו לראש שהגיעה העת להתפתח). מתוך 158 הדקות של "2012" אתה מעביר איזה 30 בציפייה שיתחיל כבר הבלגן, עוד איזה 30 מצטברות ב"הבנתי, הוא עדיין אוהב אותה, עכשיו תראו לי משהו נהרס" — ואת ה־98 הנותרות (לא באמת ספרתי, אבל ככה זה מרגיש) בבהייה אינטנסיבית באחד ממפגני ההרס המרשימים ביותר שהופקו אי פעם. אז נכון, כל מה שלא מלווה באפקטים הוא בפירוש גילטי. אבל איזה פלז'ר זה לראות על מסך גדול את כל מה שכן.

2012, מה־12.11 בקולנוע

די.וי.די

אני אוהב את "רוצחים מלידה". זה סרט של אוליבר סטון, וזה לבדו אמור לגרום לי לשנוא אותו, אבל לא יעזור. אני עדיין תחת השפעת ההלם שחטפתי כשראיתי אותו לראשונה, ב־1994, באולם הקרנה פרטי ובסיוע מינון מדויק של מרחיבי תודעה.

זאת היתה, בלי הגזמה, חוויה מכוננת. על "גירסת הבמאי הלא מצונזרת", שיצאה לציון יום ההולדת ה־15 של הסרט, התנפלתי בלי לחשוב פעמיים או בכלל. וחבל, כי כשחושבים על זה, מה כבר יכולות להיות האקסטרות של סרט שהיה מלכתחילה אובר־דה־טופ? כמה דקות שנפלו בעריכה (ובצדק), סוף אלטרנטיבי אחד (המקורי עדיף) וכמה ראיונות עדכניים. זה בערך הסיפור. שום ערך מוסף, שום תובנה מאוחרת. אם כבר, זה עובד הפוך: אתה שומע את סטון ואת הכוכבים שלו, וודי הארלסון וג'ולייט לואיס, מדברים על זה שהפן הסאטירי של הסרט לא הובן כהלכה. אבל "רוצחים מלידה" - ולא מפתיע שהחבר סטונד לא מבין את זה - מעולם לא היה מוצלח במיוחד בסאטירה שלו. הוא תמיד היה גדול רק בקולנוע שלו. ולגירסה הלא־מצונזרת אין שום תרומה, הערה או הארה על הגדולה הזאת.