צלילים מהשמיים, גשר על פני האדמה
"ואולי הסוד והעוגן למיתון הקיטוב והגברת ההסכמה, ההבנה והכבוד ההדדי בין דתיים וחילונים לא טמונים במילים, אלא דוקא בצליל ומנגינה". מאיר בן מאיר צפה בקובי אפללו ויונתן רזאל בונים יחד סינטזה מקורית ומנצחת
כמו מטמון נסתר ואוצר חבוי, אנו מחפשים בדבקות במשך שנים את המפתח לשלום הפנימי שלנו, לדבק של החברה הישראלית, לגיבוש הזהות היהודית-ישראלית, להבנה וסובלנות בין דתיים לחילוניים. את אותה חוליה מופלאה, את אותו מוטיב מכריע, את אותו רעיון קסום, אותו איחוי, שיכול לגשר על מחלוקות אידיאולוגיות, על הבדלי גישה, על אורח חיים שונה. יש מאיתנו שכבר התייאשו והרימו ידיים בצער, בכאב ואפילו בשברון לב. יש מאיתנו שהסתגרו מלכתחילה בד' אמותיהם ומעולם לא ראו בחיפוש המתמיד הזה משימה חשובה בהיבט היהודי והערכי. אבל יש רבים היודעים היטב כי מוקד ובסיס הקיום שלנו כמדינה יהודית ודמוקרטית נעוץ בדיוק בנקודה הגורלית הזו של מורשת משותפת ועיצוב משותף של דמותה של החברה הישראלית למרות כל ההבדלים, על אף כול המחלוקות. שבת אחים - רק ביחד.
במשך שנים התמקדנו בדיאלוג, בהידברות, בדו שיח, במילים. מפעלים חשובים ונפלאים דוגמת "גשר", כנס שדרות לחברה, אמנות חברתיות נרחבות המסדירות את ענייני הדת והמדינה כתחליף לסטטוס-קוו, דוגמת אמנת הרב מדן ופרופ' גביזון, כנסים, ימי עיון ופעילות משותפת של תנועות הנוער. כל אלה היוו תחליף מצויין למאבקים פוליטיים עקרים ומזיקים. מאחוריהם עמדו אנשים חדורי רצון טוב, בעלי יכולת וכשרון בלתי מבוטל. אבל יש להודות בצער שעם כל הכוונות הטובות, העמל הרב והתוצאות המרשימות, המסמכים והמלל נשארו נחלתם של בודדים ונותרו נטולי השפעה ציבורית נרחבת. למרבית הישראלים - הארגונים, האמנות וההסכמים הללו, פשוט לא אומרים כלום.
אבל אולי פספסנו משהו בדרך הארוכה והקשה. אולי הסוד והעוגן למיתון הקיטוב והגברת ההסכמה, ההבנה והכבוד ההדדי לא טמונים במילים, אלא דוקא במוסיקה, בצלילים. לא בחוברות עמוסות דפים עם "מילים של שבת" ונאומים אקדמאיים מתוחכמים, אלא דוקא בשירים ומנגינה. התובנה המפתיעה הזו הבליחה במוחי, ובעיקר באזני, בשעה בודדה של מופע מוסיקלי יחודי. הבנתי לראשונה את כוחה העצום של המוסיקה כגורם מאחד, מחבר ומשתף. התגלית נחשפה במופע מוסיקלי קסום ומרגש של יונתן רזאל וקובי אפללו במסגרת פסטיבל הפסנתר במרכז סוזן דלל בתל אביב. על פניו מפגש תמוה ומוזר משהו. ממש מין בשאינו מינו. ערבוב משונה ודי ביזרי. מה לאפללו וליונתן רזאל? מה הקשר בין הסלסולים המזרחיים והמילים האינטימיות של אפללו למוסיקה החסידית-יהודית-מקורית של רזאל? מה מצאו זה בזה אפללו יליד מעלות ורזאל האנגלוסקסי?
כל אחד בפני עצמו עולם ומלואו. יונתן רזאל עם כישרון מתפרץ, יצירתיות בלתי מוגבלת, גאונות מוסיקלית ופסנתר שידיו של רזאל פורטות עליו אבל הצלילים הבוקעים ממנו נשמעים כצלילים שיורדים מהשמיים. קובי אפללו עם קול חם ונפלא, עם עומק וגמישות ווקאלית מרשימים ומענגים. אבל שהם שרים ביחד, יוצרים ביחד, לא מדובר רק בשני אמנים מוכשרים המופיעים יחד על אותה במה. החיבור המוסיקלי של עברית מתחדשת וניגון חסידי, של מילים עתיקות יומין ומוסיקה מודרנית, בונים ללא יומרה מיותרת ובפשטות כובשת לב סינטזה מקורית ומנצחת, שילוב יהודי-ישראלי טבעי. וזה הרי מה שחיפשנו, זה "מה שצריך להוכיח". זה הרבה מעבר לטרנד, לאופנה. זו נקודת מפגש חיונית ומכרעת ליסודות הבנין שלנו, למדינה שאנו בונים כאן עבור בנינו ובני בנינו.
בקהל ישבו דתיים וחילונים כאחד. כולם זמזמו והצטרפו לצמד המחונן והמפתיע לשירים המוכרים, ללחנים הפופולאריים. יחד. כול היושבים באולם הצליחו לנוע בטבעיות בין "ים הרחמים" ל"והיא שעמדה" בין "יגדל אלקים חי וישתבח" ל"בא מן השתיקה". נכון, לאחר המופע נפרדנו דרכינו. חלק ירדו להשביע את רעבונם במסעדות ובתי קפה סמוכים וחלק אחר התאכזב לגלות שמטעמי כשרות הוא צריך לכתת את רגליו, או יותר מדוייק את רכבו, קצת רחוק יותר. אבל לאותה שעה יקרה מפז המשותף התגבר לחלוטין והכריע בנוק אאוט את המפריד. באותה שעה נוכחנו לדעת כי אמנם תמיד אפשר, חשוב וצריך להמשיך ולהדבר. אבל יותר מכול שמחנו לגלות שאם יש לנו צלילים מהשמיים, בטוח שאפשר לבנות גשר על פני האדמה.
מומלצים
