עמוד מולי חשוף, שאראה את היופי הפנימי שלך
רוצה לריב איתו, לשכב איתו, להגיש לו תפוז מקולף, להתקלף איתו ביחד, להכיר כל שריטה בבשר. אבל בינתיים הם באים והולכים, בחורים מזדמנים, כאלה שמתנהגים כמו כולם. אין בהם משהו מיוחד, כולם יודעים להזמין אותי לגלידה, כולם יודעים את סוד הקאווה, אף אחד לא יודע לספר על עצמו
אם רק היה אומר שאוהב מישהי אחרת קצת יותר, היא יכולה היתה לקום וללכת, עוד לפני שנפלה בהגיעה לקצה. מצד שני, אם רק לא היה משקר, היא עוד היתה עלולה להישאר. אחרי הכל, עכשיו היא יכולה לברוח כל עוד רוחה בה, משוחררת אל עולם אחר, עם קצת פחות זיוף לפחות, בכל הכנות.
יש כנות יסודית כזו במערכת יחסים, כנות של 'לא יוצאים עם אחרים', כנות של קשר, כנות של ביחד. ושקרים קטנים. כאלה שברור לכם שאתם משקרים זה עם זה. עד לא מזמן חשבתי ששקרים קטנים נסלחים, שקרים קטנים כמו לומר לו שאת אוהבת את השיר ההוא שנורא התלהב ממנו, ואת החולצה הקרועה ולראות איתו את השידורים החוזרים של התוכנית ההיא בטלוויזיה. כמו להגיד שאת מאושרת. שקר. שאת ממש בסדר, שאת לא עצובה, ושגם סבבה לך לבלוע.
אני כבר לא מאמינה בשקרים קטנים. האמת היא שאני לא כזו רזה מבטן ומלידה. אפילו מתה מפחד בכל פעם שאתה לוקח אותי לאכול גלידה. אבל בוא נשקר נלך לאיבוד. שקרים קטנים. יותר קל. יותר אבל פחות.
היום אני לא סולחת על עצמי גם לא על שקרים קטנים, כמו לא בא לי ליפות את המציאות יותר. זה מה שיש, וזה טוב מספיק. מוטב לראות את זה עכשיו, בזמן אמת ולא רק בדיעבד.
איך זה שאנחנו תמיד חוטאים לעצמנו? רואים הכל בדיעבד. בדיעבד, איך לא הערכנו את עצמנו? בדיעבד, זה הוא שלא העריך את מה שהיה לו ביד. בדיעבד. ובזמן אמת? בזמן אמת עסוקים בהלקאה עצמית, באותה מנטרה מטופשת של אני לא טובה מספיק. שקר.
נדרתי לעצמי להביט למציאות בעיניים
באחרונה נדרתי לעצמי להיות אמיתית יותר, להביט למציאות בעיניים, להתמודד ולא לברוח. לדבר. להגיד מה שלומי באמת, לא לחוס על הצד ששומע ולדאוג שלא יידע להתמודד. הרי אם לא יידע עכשיו, לא יוכל להכיל אותי אחר כך. אין ויתורים, אין הגנות. בחורה קפריזית, נוטה לדכאונות חולפים. שנייה עצובה, שנייה שמחה. איזון יהיה לי כמכת מוות, שעמום בלתי אפשרי.
זה יכול היה להיות הרבה יותר פשוט, אם רק הייתי מוכנה להיות כנה לבדי פה. אבל אני לא. אני באה אליו, אל אותו מר בחור, בדרישה שיחשוף עצמו לאלתר. והוא כמו מחמיא לעצמו, טוען שזה לא יהיה פשוט, כאילו אומר "אני מורכב לך מדי". אני לא קונה את הפוזה, והוא שומר על ההגנות המטופשות. ואני יודעת ביני לביני, שככה זה לא יעבוד. "תפתח כבר את הלב הזה שלך, אוף".
שנייה לפני שאני עוזבת, אני מבקשת שייתן לי הזדמנות אמיתית להכיר אותו. אין לי סבלנות להישאר בשדה קוצים, והוא חתיכת קיפוד. תבין, זה לא מעניין אותי ככה, כבר לא. כמו לחיות שוב ושוב את הדייט הראשון: אותן מנטרות, אותם משפטים, אותה הקאווה, אותה חולצת דייטים. ואז הוא יגיד שזה לא 'זה'. נכון. זה אכן לא היה זה. לא היתה שם הזדמנות להכיר, להתרגש, לצחוק ואולי גם לבכות בסוף.
אני רוצה קשר של שלום ומלחמה
אני חושבת על הקשר שאני רוצה, קשר של שלום ומלחמה. רוצה לריב איתו, לשכב איתו, להתחבק איתו, להתאהב בו ביום גשם מחדש, להגיש לו תפוז מקולף, להתקלף איתו ביחד, להכיר כל שריטה בבשר. אבל בינתיים הם באים והולכים, בחורים מזדמנים, כאלה שמתנהגים כמו כולם. אין בהם משהו מיוחד, כולם יודעים להזמין אותי לגלידה, כולם יודעים את סוד הקאווה, אף אחד לא יודע לספר על עצמו, לחשוף את מה שבפנים, את שגועש ורועש. ממה אתה כל כך מפחד? אין ספק שלהרגיש זה כואב, שלא לדבר על קשיי הנשימה והתקפי החרדה. נו? אז מה?
אז, אז נשאר ברמה השטחית ביותר, סקס סקס ועוד סקס. אני עכשיו מתנזרת. לא מקלפת חולצה, כל עוד הוא נשאר עם שריון. זה לא כוחות. היום אני באה בלי מגננות. נוגעת לו בחזה, כמו להכות, תביא את עצמך, פשוט. אני סקרנית לדעת הכל. כל מה שלא בא לך להראות. כנות.
שקרים קטנים. עד לא מזמן יכולתי לסלוח, אבל היום הם בלתי נסבלים. אני רואה אותך. אתה לא עובד עליי כשאתה משחק אותה מאצ'ו, יש לך עבודה עם כותרת ומשכורת, משחק כדורסל פעמיים בשבוע, ועוד שלוש פעמים מתאמן בחדר כושר, יש לך חברים וסטוצים, ואני עוד בחורה בדרך. גם בתור חובבת שופינג ידועה, אני לא קונה את העטיפה המושלמת, עד לא מזמן גם אני נעטפתי בה.
אתה מקשט את הריקנות שלך, את הרצון הזה לאהבה
עכשיו אני משתדלת להתנער, לחזור הביתה. אתה לא עובד עליי. אתה מקשט את הריקנות שלך, את הרצון הזה לאהבה, את הפחד מחוסר הצלחה, את חוסר היכולת להביט במראה. תפסיק לנסות להרשים. אני לא קונה את ההתייפייפות ואת הביטחון העצמי המופרז. ככה יהיה לי קשה להישאר. אל תדבר איתי רק על מוזיקה וסרטים, אל תברח אל מה שבחוץ, ספר לי על החיים. איפה גדלת ועם מי שיחקת ומה החלומות הכי גדולים? במה אתה מאמין?פסגת השאיפות שלי: תניח לקישקושים. תעמוד מולי עירום, תן לי לשפוט את היופי האמיתי שלך, זה שרואים רק מבפנים. בלי העבודה והכדורסל והחברים. ככה, לבד, שנייה לפני שאתה נרדם. איזה פחד משאיר אותך ערני?
כנות. עד לא מזמן חשבתי שכנות היא בדברים הגדולים, חובת נאמנות, מחוייבות פשוטה, לא לזייף במיטה. היום לא סולחת לעצמי גם לא על שקרים קטנים, כאלה שמייפים את המציאות, כאלה שגורמים לי להסתיר. לברוח מהחיים של עצמי. ועכשיו, עכשיו קשה לי. אתם בחורים שבאים עם הגנות ולא מוכנים להוריד. באים עם אוסף של קלישאות, כאלה שאני מכירה הכי טוב מעצמי. רובכם באים עם הגנות וקוצים. עם כוס וויסקי, ביד משחקים במחבואים.
עייפתי, אין לי כוח למשחקים. אין לי חשק להתעכב על חיצוניות, ועד שמקלפים כל הדרך רק כדי לגלות שאנחנו לא מתאימים. איבדתי את הסבלנות. או שתביא עצמך ככה נקי, חף, חשוף - או שלא יעבוד. רוצה לגעת בך עמוק כבר בדייט ראשון, אולי שני. לגעת עמוק, לא גוף בגוף, נשמה בנשמה. שתתן לי לזהות מאיזה גלגול הכרתי אותך. אני כנראה סוג של משוגעת, לא מפחדת מאש, אבל חוטאת בפנטזיה. הפנטזיה שיגיע מר בחור וירשה לי לראות הכל, לגעת בפחד ולגלות אומץ חבוי.
ואז תבוא מלכה לב שבור בעיניים שקועות ומבט מצוער, תבוא ותאמר שאני יכולה להמשיך ולדרוש כנות יומיומית עד אינסוף הימים. המציאות, היא תגיד, כואבת שבעתיים. במציאות, השקרים גדולים מאלה.
