שתף קטע נבחר

מחזה מין המקורות

חומרים תרבותיים שמעניקים פרשנות חדשה למקורות הם לא המצאה חדשה. במאמר שפירסם לאחרונה, מציג יאיר ליפשיץ כיצד מחזאי יהודי מהמאה -16 השתמש בפסוקים כדי לתאר רגעים קומיים וסיטואציות בעלות מתח מיני

לפני כ-500 שנה, כשעוד לא היו רדיו, קולנוע וטלוויזיה, הצגות תיאטרון היו דבר מאוד פופולרי. למעשה, הם והוצאה להורג היו הבידור הכמעט יחיד להמונים. בהתאם לכך, הסלבריאטים היו כותבי הדרמות (שייקספיר, מכירים?). מאחר שיהודים חיו והושפעו מהנעשה סביבם בגלות - גם הם רצו הצגות משלהם. ולא רק רצו, אלא גם עשו.

 

בשנות ה-30 של המאה הקודמת נמצא המחזה העברי הקדום ביותר שהתגלה עד כה: "צחות בדיחותא דקידושין", הצגה שנכתבה על-ידי המחזאי האיטלקי יהודה סומו, בן המאה ה-16. יאיר ליפשיץ, דוקטורנט מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ערך מחקר על המחזה ובמאמר שפרסם לאחרונה בכתב העת "דברים אחדים" של מכון שלום הרטמן הוא טוען כי במחזה משמשים טקסטים מהמקורות כחומר גלם קומי. במילים אחרות, בית המדרש היהודי קיבל פרשנות חדשה על הבמה.

 

על אף שמו העברי של המחזה, מתברר שהעלילה דומה מאוד לקומדיות האיטלקיות שהיו מקובלות באותה תקופה. בבסיס העלילה שני צעירים מאוהבים, ומנגד הורים שמנסים לחבל בקשר (רומיאו וג'ולייט, מכירים?) בשל שיקולים כספיים. אביו של גיבור המחזה הותיר את כל רכושו לעבדו, ולבנו איפשר לבחור רק דבר אחד מהירושה - מה שהותיר אותו חסר כל ובשל כך גם לא מיצב אותו כשידוך האידיאלי. ברקע, בהתאם למסורת של קומדיות איטלקיות דאז, משמשים משרתים שטופי זימה, ובמקרה שלנו גם רב מניפולטיבי שמציע לגיבור לביים אונס של בחירת לבו.  

 

יצירה עשירה בציטוטים מקראיים

"כמעט כל המחזה בנוי מציטוטים מקראיים", אומר ליפשיץ. "כל הדיאלוגים הם שברי פסוקים שמשתמשים בהם בסיטואציות קומיות, וכל הזמן משתמשים בפסוק בצורה הפוכה מזו שבה הוא מופיע במקרא, או שמעניקים לו ואריאציה מינית. מדרשים ופרשנויות שונות משמשים פה חומר לקומדיה. בהחלט קיימת בחירה מודעת לבנות יצירה שלמה, עשירה בציטוטים מקראיים.

 

"דוגמה אחת היא סצינה של פלירטוט מיני בין שני המשרתים, שבה הם מצטטים שברי פסוקים מתוך הדיאלוג בין יעקב למלאך מבראשית ל"ב. בשני המקרים יש לנו מאבק פיזי, המתמקד באזור החלציים, אבל במחזה, הרגע

המכונן שבו מוחלף שמו של יעקב לישראל מקבל עיצוב מחדש בתור סצינת משרתים רנסנסית בעלת אופי מיני".

 

דוגמה נוספת היא הקטע שבו הרב (ששמו "חמדן") משכנע את הגיבור לביים את אונס אהובתו: "רב חמדן: אם מצד תשועת ברוריה תשוקתך להצילה מדין קשה - הלא גלוי וידוע לכל בר בי רב דחד יומא, כי אף תהיה מאורסת לאיש, אין לנערה משפט מוות אם בשדה מצאה החושק, ובזאת תוכל ברוריה להינצל, אם תתראה כאנוסה". כאן עצת הרב נסמכת על ההלכה שקובעת כי אין להעניש נאנסת בשדה (בניגוד לנאנסת בעיר שיכולה היתה לצעוק ולהינצל) שכן אין איש שומע את זעקתה.

 

ליפשיץ, שספר שכתב על המחזה עתיד לצאת בסדרת "פרשנות ותרבות" של אוניברסיטת בר-אילן, מציין כי בפרולוג למחזה מסביר סומו שהסיבה לכתיבתו היא הרצון להוכיח שעברית אינה שפה נחותה. אז למרות שלא ידוע היכן הוצג המחזה או מה היו תגובות היהודים אליו, נראה שמה שהיה להוכיח - הוכח.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מי מסתתר מאחורי המסיכה?
צילום: רויטרס
מומלצים