שולחן לחמישה מחופפים

לא אבלפכם: הכרתי רק מעט מהמוזיקה של דניאל ג'ונסטון לפני ששמעתי את האלבום החדש והמוצלח שלו, שיצא בראשית אוקטובר. זאת ועוד: על פי רוב, סיפורים כמו של ג'ונסטון עושים אותי חשדן. בראשי פרקים מאוד כלליים, מדובר בווירדו מטקסס שסובל מהפרעת אישיות דו־קוטבית ובילה חלק גדול מחייו במוסדות פסיכיאטריים, ובתוך כך יוצר פורה שפועל כבר שלושה עשורים והשפיע עמוקות, כך טוענים, על הרוק האלטרנטיבי בארצות הברית. יותר מדי פעמים במקרים כאלה מתברר שהאטרקציה היא לא כל כך איכות המוזיקה כמו מוזרותו של האיש. אבל המקרה של ג'ונסטון, אמן נאיבי עם אובססיה לביטלס ששר בקול ניל־יאנגי גבוה שירים מתוקים־מרירים ורק טיפה ילדותיים מדי, מתברר כמשהו אחר לגמרי.

האמריקאים חולים על סיפורי אנדרדוג כאלה. ג'ונסטון, שגדל כנער דחוי ומוזר למשפחה אדוקה בטקסס, כתב והקליט שירים על טייפ ביתי מגיל צעיר, וחילק לחברים קלטות הום־מייד. חשיפה קצרה באם.טי.וי הפכה אותו לכוכב מקומי, וכעבור כמה שנים - בעזרתו האדיבה של קורט קוביין שצולם לבוש בחולצה שעליה הדפס של ג'ונסטון, שהוא גם מאייר מוכשר - משך גם את תשומת הלב של המיינסטרים. חברת התקליטים "אטלנטיק" החתימה אותו, וג'ונסטון הקליט אלבום ראשון בהפקה נורמלית, כלומר בהפקה בכלל. היום הוא כבר תעשייה: מרבית ההקלטות המוקדמות שלו יצאו מחדש באופן מסודר, וסדרת מוצרים שמבוססים על העבודות שלו מפרנסת אותו יפה. החודש, במקביל ליציאת האלבום החדש, שוחרר אפילו משחק לאייפון המבוסס על האיורים שלו.  

"עזבו, זה לא מסתיר לי את הפנים"  

ג'ונסטון הוא הוכחה לכך שהתעלמות מחוקי המשחק שמגדירים מהו כוכב רוק - בכוונה או מחוסר ידיעה, זה לא משנה - עשויה להביא אותך לא פחות רחוק מהפנמה שלהם. אבל את הסיפור שלו תוכלו למצוא בהרבה מקומות אחרים (ואם אתם משקיענים אז בסרט הדוקומנטרי על חייו,

The Devil and Daniel Johnston, שלקח מקום ראשון על הבימוי בפסטיבל סאנדאנס ב־2005. להשיג איפה שאתם משיגים סרטים), אז רק אשתמש בו כתירוץ כדי להציג לכם עוד כמה אאוטסיידרים ששווה לכם להכיר.

1. קפטן ביפהארט. העילה לתהילה של ביפהארט היא בעיקר אלבום אחד של אוונגרד פרוע, Trout Mask Replica, שהקליט ב־1969 בחסות חבר ותיק שהלך איתו עוד מהתיכון: פרנק זאפה. אפשר להתפלפל בשאלה עד כמה היתה החברות עם זאפה אינסטרומנטלית בפריצה שלו, אבל קשה להכחיש שמדובר באחד הקולות הכי מקוריים שהתייצבו אי פעם מול מיקרופון. ובכל זאת, אם השם הזה חדש לכם לגמרי, אל תלכו ישר על האלבום הנ"ל; הוא עלול להיות מאתגר מדי לאוזן הלא־מיומנת. במקום זה נסו את אלבום הבכורה המעולה של הקפטן הטוב, Safe As Milk, שהוקלט שנתיים קודם ונטה לבלוז מעט יותר סטנדרטי.

2. ג'יי ג'יי קייל. המוזיקה שלו די קונבנציונלית, אבל הוא הרוויח ביושר את מקומו כאן, פשוט כי הוא אמן הרוק הכי נחבא אל הכלים שאי פעם היה. למרות שהוא פועל ברציפות כבר מאמצע הסיקסטיז, ולמרות שכבר בראשית הדרך הפך אריק קלפטון שניים משיריו - "Cocaine" ו־After Midnight - ללהיטים גדולים, הבלוזיסט הזה מאוקלהומה נותר די אלמוני גם היום. הבלוז שלו, שמעורב בניחוחות דרומיים של קאנטרי ותמיד משולב בתמלילים מבריקים, השפיע על אמנים כמו ניל יאנג ומארק נופלר, וכמובן על קלפטון. ומה שיפה אצלו במיוחד זה שהוא מאוד קונסיסטנטי: למרות שהוא מקליט חומרים חדשים ללא הרף, כמעט אין מצב שתיפלו עם אלבום שלו. לספתח טוב נסו את Roll On, האלבום האחרון לפי שעה, שיצא ממש השנה.

3. ג'ונתן ריצ'מן. חנון יהודי מבוסטון שנחשב היום לאחד מאבות הפאנק בזכות כמה דמואים שהקליט עם להקתו, המודרן לאברז, בראשית שנות ה־70. האלבום שמכיל את ההקלטות האלה יצא רק כעבור כמה שנים, כשהלהקה כבר לא היתה קיימת, אבל נחת בדיוק בזמן כדי להרשים את הדור הראשון של מהפכת הפאנק; ההקלטה הראשונה אי פעם של הסקס פיסטולז, למשל, היא קאבר לשיר מתוך האלבום הזה. את התת־ז'אנר המכונה "גיק רוק" - Weezer הם דוגמה נאה שלו, וגם הפיקסיז במידת מה - בכלל אי אפשר לתאר בלעדיו.

ריצ'מן ממשיך לעבוד ולהקליט בעקביות עד היום, אבל האלבום הזה הוא עדיין העבודה הגדולה באמת היחידה שלו. לפאנק של המודרן לאברז הוא כבר לא חזר, וחומרי הסולו לא בדיוק אחידים, אבל אפשר וכדאי לדגום כמה מהמוצלחים שבהם ביוטיוב. למשל את Egyptian Reggae או Abdul and Cleopatra.

4. רוגל אלפר. כן, העיתונאי. אתם מכירים רוגל אלפר אחר? בהזדמנויות הנדירות שהוא מתראיין או שכותבים משהו על אודותיו, מזכירים בחצי משפט שבסוף שנות ה־90 הוא הקליט אלבום בשם "פסיכופט צעיר". מה שלא אומרים זה שהאלבום הזה, פרי עבודה משותפת לאלפר, אסף גברון ורם אוריון, הוא יציאת לו־פיי משובחת שאתם צריכים להכיר גם. אז הנה, אני אומר. בהמשך חזר אלפר לעבוד עם אוריון בצמד "נוודי האוכף", ובימי האינתיפאדה השנייה הקליט הצמד הזה עשרות שירים סאטיריים ארסייים ומצחיקים מאוד - "וטבחת בחגיך" ו"איפה איפה נקבור את הגופה" זכורים לי כפייבוריטים - והפיץ אותם בלעדית ברשתות שיתוף הקבצים. שם, מן הסתם, תוכלו למצוא אותם גם היום. 

באלבום החדש שלו עושה דניאל ג'ונסטון צעד אמיץ: הוא נוטש את צליל קופסת הנעליים שכל כך מזוהה עם רוב העבודות שלו, ויוצר אלבום פופ מלוטש בגיבוי

 להקה מלאה. זה לא הניסיון הראשון שלו בכיוון הזה, והקודמים לא בדיוק ענו על הציפיות - חברת אטלנטיק, שהפיקה לו את האלבום המסודר הראשון ב־92', זרקה אותו כעבור שנה כשהתברר שהוא לא בדיוק הופך לבוננזה - אבל הפעם זה מתלבש יותר טוב. אולי כי לצידו של ג'ונסטון נמצא מפיק מוזיקלי תותח בדמותו של ג'ייסון פאקנר, שזכור מעבודות עם אייר, בק ופול מקרטני, ובכלל מסתמן כבעל אובססיית ביטלס לא פחותה מזאת של ג'ונסטון עצמו.

אז כן, הביטלס נוכחים פה כמעט בכל תו, והאריזה המוזיקלית עשירה ומעניינת יותר מאי פעם. וג'ונסטון עצמו? הוא נשמע קצת יותר יציב ובטוח בעצמו, אבל עדיין מתעסק באותם נושאים - אהבה, מוות, תסכול - ועדיין מביא לאולפן את אותן מלודיות עגולות וילדותיות. מי שעוקב אחריו עוד מימי הקסטות העליזים אולי יעקם את האף, אבל שיקפצו כולם: ג'ונסטון, שבילה כמעט 30 שנה בשוליים, הרוויח ביושר את הזכות לשכשך רגליים לעת זקנה בשלולית החמימה של המיינסטרים.

• דניאל ג'ונסטון, Is and Always Was