גיבורה אוניברסלית

חנה סנש מגיעה להוליווד: הסרט "אשרי הגפרור - חייה ומותה של חנה סנש", שיצא לאקרנים בפברואר השנה, הוקרן בשבוע שעבר בפני חברי האקדמיה לקולנוע בלוס אנג'לס, במסגרת רשימת סרטים דוקומנטריים בני-זמננו שאמורים לספק השראה ליוצרים ואנשי קולנוע המגישים סרטי דוקו בשנים הקרובות.

מתוך הסרט. "מישהו צריך להעביר את זה לדורות הבאים"

את הסרט ביימה רוברטה גרוסמן - יהודיה, אלא מה - והוא עוסק בסנש מזווית שטרם נחשפה: שורה של התכתבויות בינה ובין אמה קתרין. גרוסמן מצדה לא מסתירה את האג'נדה שהובילה אותה לסרט. "חנה שילמה בחייה והפכה לסמל של נאמנות וכוח רצון", היא אומרת. "מישהו צריך להעביר את האגדה הזאת לדורות הבאים. אני לא חושבת שיש דווקא היום יותר חשיבות לספר את הסיפור מאשר לפני עשר שנים. כל עוד יש ניצולים, צריך לתעד את זה".

איך הגעת לסיפור של חנה סנש?

"כיהודיה, קראתי את היומן של חנה כשהייתי בתיכון והתאהבתי בה. תמיד רציתי לעשות סרט על הסיפור שלה. ניסיתי לעשות את זה בעבר, ביקשתי תרומות, אבל בסוף זה לא יצא לפועל. היום אני קרובה יותר לגיל של האם קתרין מאשר לגיל של חנה, ואני שמחה שהצלחתי לעשות את הסרט דווקא עכשיו, כשאני מבינה שאפשר לספר את הסיפור הזה מנקודת המבט של אמה".

לא חששת לגעת במיתוס הזה שנקרא חנה סנש ולהחיות אותו בצורה כזאת? יש בזה משהו יותר דרמטי ופחות דוקומנטרי.

"בישראל חנה סנש נחשבת לאייקון. היה חשוב לי לגרום לצופה בסרט להרגיש את האנושיות של חנה, את האותנטיות של הסיפור. להגיע לאישיות שלה".

היו כאלה ששמעו על סנש לראשונה מצפייה בסרט?

"המטרה הראשונית של הסרט הייתה להביא את הסיפור לקהל לא ישראלי שלא מכיר אותו. הרבה אנשים, יהודים ולא יהודים, הכירו את הסיפור דרך הסרט והרגישו צורך לבוא ולדבר איתי אחרי, להגיד שמדובר בסיפור מדהים של אישה מדהימה".

המשפחה של חנה סנש בישראל היתה מעורבת בהפקה?

"איתן ודוד סנש, האחיינים של חנה, הם שומרי המורשת של הסיפור שלה ובית חנה, והם עזרו לי מאוד בהפקה. במיוחד איתן, שנכח בכל אתרי הצילום (בודפשט, פרג וישראל). הוא גם הגיע ללוס אנג'לס כדי לשבת איתי בחדר העריכה. מבחינתי הוא חלק מהותי בהפקה הזו והתרומה שלו לסרט היא יקרת ערך".

לפעמים ארכיון זה לא מספיק

עיקר עיסוקה של גרוסמן הוא בסרטים תיעודיים היסטוריים, שלא זכו לסיקור נרחב במיינסטרים הטלוויזיוני בארצות הברית. שני מיליון שקל הושקעו בסרט על סנש והוא משלב חומרי ארכיון, חומרים בלעדיים שקיבלה מבני משפחתה של סנש, מכתבים ותמונות שטרם פורסמו ולא מעט קטעי אילוסטרציה, בהם מגלמת את סנש השחקנית מרי רות', שלוהקה לתפקיד בין היתר הודות לדמיון הרב בינה ובין הצנחנית.

גרוסמן על הסט. לא היה מנוס משחזורים

"הכוונה הראשונית היתה להשתמש בעיקר בתמונות, ומדי פעם להכניס רגעים חיים של תנועה", היא מספרת. "כשהגענו לשלב התכנון והעריכה של הסרט, גילינו שמצד אחד לב הסרט היה הסיפור מהכלא, ומצד שני תקופת הכלא של

חנה סנש היא התקופה שממנה יש הכי מעט תיעוד ותמונות, אז השתמשנו יותר בשחזורים". בנוסף, מגולם קולה של קתרין סנש על ידי השחקנית ג'ואן אלן ("עימות חזיתי").

חרף העיסוק בנושא כל כך מוכר וידוע בישראל, גרוסמן מתעלמת במכוון מהסוגיה הישראלית. "הייתי בכל כנס יהודי מאז שהסרט הושלם בסוף 2008", היא אומרת. "אני יודעת שיש הרבה ביקורת על ישראל ולא רציתי להכניס את הנושא הזה לתוך הסרט. ישראל מתוארת רק דרך נקודת המבט של חנה והחלוצים באותה תקופה, נקודת מבט תמימה ורומנטית".

את חושבת שהיהודים בהוליווד עדיין מרגישים קשר רגשי כזה לישראל?

"אני מאמינה שכן. רגש חיובי או שלישי, אבל זה תמיד רגש מאוד חזק. גם כאלו שמתנהגים כאילו ישראל לא קשורה אליהם, איפשהו בפנים תמיד יש את השאלה הזאת, של אני שייך או לא שייך".

האם הצלחת לבדוק מה עלה בגורלו של סיימון, הקצין שהחליט להוציא אותה להורג?

"כן, הרבה פעמים שואלים אותי על זה אחרי שרואים את הסרט. סיימון גר היום בארגנטינה. שמעתי לא מזמן ראיון איתו והוא אמר שהוא לא מתחרט על זה".

יש מישהו שהיית רוצה במיוחד שיצפה בסרט?

"כמה אנשים מהחמאס".