תדמית הסמרטוט מעודדת חטיפות

השאלה העולה במלוא חומרתה כיום, כשחירותו של גלעד שליט עומדת על הפרק, היא האם שחרורו תוך כניעה לתנאי חמאס לא יביא בסבירות גבוהה להמשך החטיפות ואף להתגברותן.

בשמו של איזה מוסר עלינו להעדיף את חייו של שליט על חייהם של מי שייחטפו בעתיד בגלל הכניעה שהביאה את שחרורו? וכשישוחררו כל האסירים שחמאס דורש, כמה אזרחים שלנו יירצחו? האם כל אחד מאלו הקוראים לשחרר את שליט "בכל מחיר" מוכן שהוא עצמו יהיה המחיר כשיירצח חס וחלילה בידי משוחררי שליט? מה נשלם עבור חטופים בעתיד? שכונה בירושלים עבור חייל, וחצי שכונה עבור אזרח?

בעיה גדולה יותר היא העובדה שחוטפי ישראלים הולכים בתחושה שלא יבולע להם רע, והם לא יצטרכו לשלם שום מחיר על מעשיהם. רק פעם אחת בהיסטוריה נאלצו חוטפי ישראלים לשלם בחייהם עבור החטיפה; היו אלה חוטפי הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב-1972, כנראה בגלל שהחטופים נרצחו.

ראשי חמאס המחזיקים בגלעד שליט, ישנים במיטותיהם, יושבים במשרדיהם ומטיילים בעולם כאילו אין רבב בהתנהגותם ובמעשיהם. אתמול נסע למצרים אחמד ג'עברי, האיש שחטף את שליט ומחזיק בו כשמזל"ט מעל מכוניתו והוא מודע לכך. מדינת ישראל כבר לא מפחידה אף אחד, ורבים בעולם הערבי חשים שביכולתם לעשות כל דבר נגדה ונגד הישראלים מבלי שישלמו מחיר כלשהו על מעשיהם ופעולותיהם, חמורים ככל שיהיו.

עם ישראל מופיע בעיני שכניו ואויביו כעם שאין לו סבלנות, שרוצה את הכל עכשיו, שאין לו יכולת לסבול את כאבי הישיבה בסביבה הענייה, העשוקה, הרעבה, הצמאה, החולה, השסועה והקיצונית המקיפה אותו. אויבינו יודעים שלעם כזה אין יכולת לשרוד במזרח התיכון הישן כל כך, שבו השיעים עדיין נלחמים על השלטון באסלאם, גם לאחר 1,400 שנים שנלקח מהם, ושבו עדיין מושגים כמו דמוקרטיה, זכויות אדם, זכויות מיעוטים, חירות נשים, חופש דת וחופש מדת, הם חלום רחוק, רחוק הרבה יותר מקוצר הנשימה שלנו. תדמית הסמרטוט העלובה של עם ישראל מעודדת חטיפות ומגבירה את הלחץ הפסיכולוגי ששכנינו מפעילים נגדנו.

הם לא מתרשמים מהסיסמאות הנבובות שעייפי הנפש שלנו מפריחים, כמו "היתרון שלנו הוא המוסר שלנו", או "הדאגה לחייל היא מעל לכל". הם מפרשים זאת כסדרי עדיפות משובשים ומטורפים, שכן ישראל שמפריטה את עצמה לדעת, מעדיפה את חיי החייל הבודד על פני השמירה על האינטרסים הלאומיים, ומוכנה להקריב אותם תמורת שחרורו, או תמורת שחרור הממשלה מלחץ היחצ"נים ששכרה משפחתו. הם רואים בכך רכרוכיות רגשנית. עם שחש ומתנהג כך לא ישרוד כאן לאורך שנים.

רק עם חדור אידיאולוגיה, בעל תחושה קולקטיבית של שליחות וביטחון בצדקת דרכו, אשר חש שהוא חלק מתהליך היסטורי צודק ומוכן עקב כך לסבול ולשלם את מחיר השרידות בדם, ביזע ובדמעות, רק עם כזה יכול לשרוד במזרח התיכון. האזור הזה הוא לא מקום לאורחים בנוסח האירופי, שאיבדו את הנכונות להיאבק ולשלם בדם את מחיר חירותם. 

ומה יהיה אם אני אחטף? הריני מצווה את כל הקוראים לפדות אותי רק תמורת איש אחד, בדיוק כמוני, לא יותר: בן 57, אקדמאי בדרגת מרצה, וללא קביעות. אפשר גם פחות, אבל בוודאי לא יותר. 

ד"ר מרדכי קידר, מרצה במחלקה לערבית וחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, אוניברסיטת בר-אילן