קראתי באחד הבלוגים וידוי של מישהי השואלת את עצמה עד כמה היא עשתה נכון בהחלטה להינשא לגבר שהיום הוא בעלה. הבעל הוא בחור חמד. אין לה כלפיו תלונות משמעותיות, לבד מחיכוכים של מה בכך שמאפיינים בדרך כלל זוג נשוי. החיים איתו מתנהלים על מי מנוחות ואפשר לכנותם כמאושרים. אבל, לא זה העניין. הם לא מסעירים. הם שלווים מדי. האם פעלה נכון, היא שואלת, כאשר נישאה לו באושר? במקום ליהנות מהאושר שלה, היא חולמת על רגעי אושר מהסוג של התנסות חד פעמית באורגיה, יחסי מין חד-פעמיים בשלישיה ומימוש קצר וחולף של אהבה בלתי אפשרית עם גבר מטריף דעת שברור לה מראש שלא מתחתנים איתו.
רגעי האושר האלה הם מרשם גרוע לחיי נישואים מאושרים. היא יודעת. הסכנה לחיי הנישואים קיימת גם אם שניהם משתתפים באותה אורגיה. בגלל זה, היא מרגישה שהיא איחרה את הרכבת. מצד שני, היא מתקשה להיות מאושרת עם בעלה. בלי לחוות מפעם לפעם, או לפחות פעם אחת, אושר שעלול להפר את האיזון של חייה כיום.
האשה הזאת אינה שונה מהרפתקנים שמסכנים את חייהם למען חוויות אושר חד פעמיות. איך אפשר להיות מאושרים, על פי עולמם של הרפתקנים חסרי תקנה, בלי לסכן את החיים בטיפוס על הקלימנג'רו, ברכיבה על אופנוע לרוחב מדבר סהרה, או בטיפוס על צוק תלול ושטוף רוחות? הקשר אצלם בין תחושת האושר לבין חיים ארוכים נראה מפוקפק למדי.
אריכות חיים, ככל שהיא טובה ורצויה גם עבורם, אינה יכולה להשתוות מבחינתם להתרגשות הקיצונית בחברתן של סכנות, בהן לפעמים גם סכנת חיים. הקירבה אל המוות גורמת להם אושר רב יותר מאשר ההתרחקות ממנו.
אבל, ישאלו השואלים, מדוע אני מתייחס אל מעשים הרפתקניים, במיטה או על פי תהום, כרגעי אושר? אושר נתפס הרי כחוויה מתמשכת ומאוזנת ולא כחוויה קצרת מועד ולא מאוזנת שמסכנת חיים, או נישואים.
"אהבה יכולה לפתוח סתימות עורקים", כותב ד"ר מאושינג ני (ד"ר מאו) בספר "לחיות עד 120", שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות (מאנגלית: יעל זיסקינד-קלר).
הקשר בין אהבה לבין בריאות הגוף מתגלה, על פי מאושינג, כאחת מאבני היסוד המבטיחות ביותר של אריכות חיים. הוא פורש את משנתו זו במשפטים קצרים ברובם, חדי מסר ובהירים להפליא, תוך התבססות על יידע ברפואה של המזרח הרחוק ועל יידע מדעי. להלן, מתוך הספר, מספר עקרונות לדוגמה של אהבה כמאריכת חיים:
• חיי מין פעילים ונכונים הם "מעיין הנעורים הסמוי של הטבע".
• "אהבה היא הרגש החזק ביותר". בזמן שחשים אהבה, הגוף מייצר תאים חיסוניים.
• "היו טובים לזולת". פחות כעס על האחרים, פחות יתר לחץ דם. התייחסות אל טובת הזולת מייצרת "תאי הרג טבעיים, שמגנים עלינו מפני זיהומים".
• "אנשים שחיי המשפחה שלהם מאושרים, סובלים פחות ממחלות ותוחלת החיים שלהם ארוכה יותר".
• "אהבו את שכניכם. שכנים הם חלק חשוב בקהילה התומכת שלכם".
• סליחה מאריכה את החיים. ככל שנושאים על הכתפיים את משא העבר, עלולים לחלות יותר.
• חשוב מאוד להתחבק, להתרפק ולהתגפף. המגע האנושי מייצר הורמונים שמאריכים חיים ומפחית את ההורמונים שעלולים לקצר חיים.
• נישואים מאושרים מאריכים את החיים בארבע שנים בממוצע.
• "כאשר בני אדם נשלטים על ידי תשוקותיהם... בריאותם מתדרדרת". יש לשלוט בתשוקות, לא לבטל אותן, במקום שהתשוקות ישלטו בנו.
• "רגשות קיצוניים עלולים לגרום לאי-איזון ומחלות, ואפילו מחלות קטלניות".
על פי מאושינג אושר הוא חוויה מתמשכת ומאוזנת, ולכן יש קשר בין אושר לבין תוחלת חיים. חיים ארוכים דורשים איזונים נפשיים וגופניים, ואושר יוצר איזונים. אבל האם כל אושר הוא בהכרח חוויה מתמשכת ומאוזנת? האם כל אושר מגדיל את הסיכוי לחיים ארוכים?
פרופ' רוט ואנהובן (Ruut Veenhoven) מאוניברסיטת אראסמוס בהולנד, מוצא אף הוא קשר הדוק בין אושר להתמשכות. הוא בנה מודל של אושר שהוא שקלול של חיים מוערכים ורצויים לאורך זמן. המודל משלב ממוצע של חיים מוערכים עם ממוצע של אורך החיים, ומשמעותו בפועל היא שאדם נחשב מאושר יותר ככל שהוא מאושר לאורך מספר רב יותר של שנים.
על בסיס אותו מודל, נערך מדי שנה סקר עולמי של אושר העמים.
הסקר האחרון שהתפרסם באחרונה נערך בקרב 148 מדינות והוא מכסה יותר מ-95 אחוז מאוכלוסיית העולם. קוסטה ריקה הגיעה למקום הראשון, עם 66.7 שנים של אושר, ובמקום האחרון זימבבווה עם 12.5 שנות אושר. ישראל במקום טוב באמצע למעלה, עם 54.5 שנות אושר, לא רחוק כל כך מארצות הברית, שמתגאה ב 58.0 שנות אושר.
הגישה הזו שונה מהאושר ההרפתקני, בכך שעל פי האושר ההרפתקני אדם נחשב מאושר יותר ככל שעוצמת השמחה, גם אם בפרק זמן קצר ביותר, היא קיצונית יותר, או ככל שהוא צובר יותר רגעים בודדים של אושר קיצוני.
אפשר להבין את ההבדל בין שתי הגישות לאור שתי התשובות השונות לשאלה – מתי אתה מרגיש מאושר יותר? התשובה של הגישה הראשונה, יכולה להיות, למשל: "ככל שאני חי יותר באהבה ובנועם עם האשה היחידה שלי". התשובה של הגישה השנייה יכולה להיות, למשל: "בפעם היחידה, או בפעמים הבודדות, שקיימתי יחסי מין בשלישיה עם אשתי והחברה שלה".
במקום להאריך בדיון פילוסופי שיכריע בין שתי הגישות, או שישלב ביניהן, אני נוטה לשאול להרגשתו של כל אדם בנפרד. אדם מאושר הוא מי שמרגיש שהוא מאושר. אם הוא מרגיש שהוא מאושר כאשר הוא מפר את האיזונים מאריכי החיים, הוא מאושר. יש אושר מסוים, האושר עליו מדבר ני, שהוא אכן מעלה את הסיכוי לחיים ארוכים יותר, אבל הוא אושר אחד, לצד סוג אחר של אושר שדווקא מעלה את הסיכוי לקצר את החיים.
