קירוב לבבות לא עושים עם סופגניות

הכרתי לראשונה את חב"ד כפשוטה, כפי שהייתה מדורי דורות, רק בהיותי שליח הציונות הדתית בגולה. שם נתוודעתי לפעילות השליחים בארצות רבות בעולם אשר לוקחים על עצמם סיכון פיזי ורוחני מתוך מחויבות ואחריות לכל יהודי באשר הוא. שם, בגולה, חסידי חב"ד, כמו רוב שאר הציבור החרדי בחו"ל, הם אנשים "נורמליים". אני יכול שלא להסכים איתם בהרבה סוגיות, אך זהו ציבור שעובד לפרנסתו ומקיים את חובותיו לחברה.

חב"דניק רגיל, יהיה אדם ירא שמיים שקם מוקדם בבוקר לעבודה כמו כל יהודי אמריקני אחר. מתוקף היותו נהנה מיגיע כפיו, הוא גם יהיה מעורב בדעת עם הבריות, תפיסותיו הדתיות יהיו "בריאות", וממילא, סובביו יעריכו אותו ויראו אותו באור חיובי. הריקודים, השמחה ואירועי ה"קירוב" באים בנוסף לכל אלה ובדיוק משם מגיע כוחו.

לא כן המצב בישראל.

באחת הפעמים בה שרתתי במילואים היה זה חג החנוכה. היינו בנגב בשבוע אימונים לקראת תעסוקה מבצעית. לפנות ערב, לאחר החזרה מהמטווחים, התפללנו ערבית במניין והדלקנו נרות יחד עם כל הפלוגה בחדר האוכל. לפתע באמצע ארוחת הערב, הגיח ליד חדר האוכל טנק. לא טנק אמיתי אלא טנק של חב"ד. עמוסים בסופגניות ובנרות, ברעש גדול ובשירת "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", ירדו כעשרה חב"דניקים. בין רגע "פתחו שולחן" והחלו בטכס הדלקת נרות בחדר האוכל.

כחייל דתי, הסתכלתי על חברי המילואימניקים כדי לבחון את תגובתם לעניין. נדמה היה, כאילו החבר'ה החילונים פשוט לא ראו דבר. הם המשיכו בשגרת ארוחת הערב, בשתיית התה המתוק ובעישון הסיגריה, כאילו היו אלה ברסלבים מקפצים באמצע פקק תנועה בת"א. כשאחד מן החב"דניקים נתן בהתלהבות מגש סופגניות, לאחד החברה החילונים, הלה קיבל זאת, אך הגיב בפרצוף של "עזוב אותי מצ'ופרים - בוא תחליף אותי בעמדה". החברה הדתיים, רובם בני"שים במיל', נראו קצת "מפודחים" ומבולבלים - האם להצטרף לניסיון הריקוד הפתטי ולעורר את ה"שמייח" שהאברכים ניסו ליצור, או שמא להיפך, להישאר בשב ואל תעשה ולשדר: "יש גם דתיים אחרים, כמונו, שעושים צבא ומשרתים".

מקרה זה בא בכדי להמחיש עד כמה יכול להיות פער בין הרצון לתרום לעם ולקרבו ליהדות לבין המימוש בפועל. אמנם יש הרבה חוזרים בתשובה במסגרת חב"ד בישראל, אולם אם מסתכלים על החברה הישראלית כולה, ועל יכולת ההשפעה הרחבה על מצבה היהודי של המדינה, החב"דניקים בישראל הם גורם שולי, למרות רצונם הטוב.

במבצע עופרת יצוקה ראינו תמונות מדהימות של התעלות רוחנית וריקודים חסידיים בהן ניתן לראות הרבה מאוד חסידי חב"ד שבאו "להיות עם החיילים". ההתקרבות ליהדות נוצרה לא בגלל החב"דניקים שבזכותם הייתה מערכת הגברה, אלא בגלל החיילים הדתיים שנכנסו לעזה כמו כל חייל אחר.

אינך יכול להיות "קיצוני באהבת ישראל" מבלי שאתה נושא בעול המונח על כלל הציבור. אף אחד לא ישתה את דבריך בצמא, אם לא תשא, כמוהו, את הג'ריקן בפאתי זייתון.

יש מקום להאדיר, ובצדק,

את פעילות השליחים של תנועת חב"ד העולמית הנמצאים בכל קצות כדור הארץ, אך לא ניתן להכניס גם את הפעילות שנעשית בארץ הקודש, בטרמפ הצפוף הזה.

סוגיית תנועת התשובה ממשיכה ליצור דילמות ודיונים עמוקים בין חלקי הציבור הדתי לאומי. כך או כך, חשוב להבין שאין קיצורי דרך. אלו הרואים בחב"ד מודל חיובי, חייבים לשים לב לאבחנה שנעשתה לעיל. השפעה על המרחב הציבורי בישראל יכולה להיעשות רק בידי מי ש"עימו אנכי בצרה". רק בידי אלו שנושאים בעול הציבורי ולא בידי אלו הגורפים הישגים לטווח הקצר, אך מאירים את פניה של היהדות באור נצלני בטווח הארוך.

חסיד חב"ד שישרת בצבא שירות משמעותי, או בשירות אזרחי, יועיל, לעיצוב רוחה של המדינה, הרבה יותר מעוד אלף סופגניות.