"האמנתי שבקרוב תהיה בעלי, עד לתאונה הארורה"
הבנתי שאני בבית חולים. הבחנתי בפתק מקופל ליד המיטה, מבושם בריח מוכר. מתוכו נפלה תמונה של זוג מחובק. תהיתי אם הבחור בתמונה הוא אני, ומי היפהפיה שלצידי. סיפור
כאב ראש אדיר, כמו עשרות חיילים קטנים שמנסים לפרוץ החוצה ממוחי, העיר אותי. לקח לי כמה שניות עד שהצלחתי לפקוח את עיניי. מספר מבטים מבולבלים לצדדים וראיתי שאני בחדר קטן ולא מוכר, במיטה שנראית כמו מיטת בית חולים, לידי השמאלית מחוברת אינפוזיה. הבנתי שאני אכן בבית חולים, אבל לא הצלחתי להיזכר איך ומתי הגעתי לכאן.
את ההתעוררות ליוותה תחושת צמא נוראית. בניסיון נואש למצוא מקור שתייה או לחצן שיקרא לאחות, הבחנתי בפתק מקופל תחת בסיס מנורת לילה קטנה שדלקה ליד מיטתי. באופן אינסטינקטיבי משכתי את הפתק אליי, ורק אז הרגשתי כמה חלשות הידיים שלי.
פתחתי את הדף שהיה מקופל לארבע, מבושם בריח מוכר שלא הצלחתי לזהות. מתוכו נפלה תמונה של זוג מחובק, ברקע נוף פסטורלי. תהיתי אם הבחור בתמונה הוא אני, ומי היפהפיה שלצידו. תוך כדי אימוץ עיניי התחלתי לקרוא, מנסה להדחיק את תחושת הצמא באמצעות הסקרנות:
"אמיר,
לאחר הפעמים הרבות בהן התעוררת ולא הייתי שם, החלטתי לכתוב לך מכתב כדי לא לפספס עוד הזדמנות. מכיוון שברוב הפעמים בהן כן הייתי שם לא זיהית אותי, הנה אזכיר לך - זאת אני, סיגל.
בגלל הבלבול שהיית שרוי בו כל פעם שפקחת את עיניך, אנסה לעשות מעט סדר בדברים, בתקווה שתשאר ער מספיק זמן כדי לנסות לפשפש בזכרונך ולהעלות את דמותי.
נפגשנו לפני כשלוש שנים וחצי בסופרמרקט מתחת לבניין בו שנינו שכרנו דירות כשעוד היינו סטודנטים. אתה עקבת אחריי חודש לפני שהעזת לדבר איתי, וכשלבסוף העזת זה היה מין גמגום לא ברור שהצחיק אותי כל כך. החיוך התמים והביישן שלך שבה אותי, והיום אני לא מתביישת להודות שגם אני הבחנתי בך לפני שניגשת אלי באותו יום.
ההתאהבות בך היתה בלתי נמנעת, ואחרי חצי שנה, כשנגמר חוזה השכירות שלך, פשוט עלית שתי קומות והפכת להיות יותר משותף לדירה עבורי. הפכת להיות שותף לחיי. באותם ימים בכלל לא הבנתי מה עשיתי קודם, לפני שנכנסת לחיי, והיום אני מנסה להיזכר בחום כף ידך המלטפת את ראשי, נוגעת בי.
אמירי שלי, אני כל כך מקווה שאתה כן זוכר את כל הטיולים הליליים שעשינו, את השיחות שלנו אל תוך השעות הקטנות ואיך ידעת להרגיע אותי רק בעצם הנוכחות שלך בסביבתי. היום אני מבינה כמה היית החומר המאזן בעולם שלי ואיך הכל יצא משיווי משקל ברגע שהלכת ממני.
אחרי שלוש שנים הצעת לי נישואים. לקחת אותי בלילה אל החוף, כשהמבט התמים שכל כך אפיין אותך לא גרם לי לחשוד אפילו לרגע שהלילה הטיול יהיה שונה. אני זוכרת איך דיברת איתי ואמרת כמה אני מיוחדת בעיניך, איך אתה מרגיש שהפכנו להיות אדם אחד ושיש בינינו קשר שלעולם לא יינתק. אני זוכרת את הניצוץ שהיה לך בעיניים כשביקשת ממני לעמוד, ובאותה ביישנות שגרמה לי להתאהב בך כרעת ברך כמו אביר והוצאת מכיסך טבעת. פרצתי בדמעות של התרגשות והתנשקנו. האמנתי שבאמת בקרוב תהיה בעלי, עד לאותה תאונה ארורה.
אהובי, אתה נכנס ויוצא מתרדמת לסירוגין כבר יותר משישה חודשים. הרופאים מאמינים שבבוא היום תתאושש, אך אתה סובל מפגיעה חמורה בזיכרון. הכל בא והולך ממך באופן שרירותי לחלוטין. אבל אני מאמינה בך ויודעת שאם אתה קורא את זה, יום אחד תקום מהמיטה בה אתה נמצא ותחזור אל המיטה שחלקנו יחד שנים. אני לא יכולה להפסיק להאמין בך, אחרת לא תהיה לי עוד תקווה.
כמה אירוני שאני, שצריכה לחזק אותך כדי שתחלים, פונה אליך מפני שאני זו שזקוקה לך, אני זו שמתגעגעת אליך ומתחננת שלא תוותר, תחזור אלי ונמשיך לבנות את אותו עתיד שנקטע בלילה המיותר ההוא.
הרופאים אומרים שגירוי המוח באמצעות העלאת זכרונות עוזר לך, ואני מנסה להיזכר ברגעים שהכי ריגשו אותך כשהיינו יחד, כמו מסיבת ההפתעה ליום ההולדת ה-27, אחרי שהבנתי שמעולם לא ערכו לך אחת כזו, איך התאפקת לא להזיל דמעה וניסית להיראות כאילו הכל מובן מאליו. זיהיתי את ההתרגשות על פניך, ולא היה דבר ששימח אותי יותר מאשר לראות אותך מאושר באותם רגעים.
נסה גם להיזכר בטיול שלנו יחד, במבול שירד עלינו ביום בו נחתנו ואיך הגענו ספוגי מים אל אותה אכסנייה עלובה, איך צחקנו ואמרת שזו חוויה שהיית מוכן לעבור רק איתי.
אמרת שאם היה לך רגע מאושר בחייך היה זה הרגע בו אמרתי כן להצעת הנישואים שלך. תיארת את המבט שלי באותה השנייה כאילו יכולת להסתכל דרכו אל תוך הנפש שלי ולדעת שנחיה יחד לנצח, אלה היו המילים שלך. זוכר איך התחבקנו ונשאת אותי באוויר, מבטיח לי שכך בדיוק נכנס אל החדר בבית המלון אליו ניסע לירח הדבש? 'כמו בסרטים הישנים' הבטחת לי, ואני מתפללת ליום בו אזכה שתקיים את הבטחתך.
אני מתגעגעת אליך, ולא משנה לי אם אתה זוכר אותי עכשיו או לא. דע לך שלנצח אחכה ואהיה כאן לצידך לאורך כל הדרך, אני נשבעת לך שנצא מזה יחד, מחוזקים.
אוהבת,
סיגל"
הייתי המום. לא הצלחתי להזכר בסיגל הזו, ובטח שלא בשום תאונה. ניסיתי לחשוב אם המכתב הזה באמת מיועד עבורי. לרגע אפילו חשבתי שמדובר במתיחה לא מוצלחת, אבל ריח הבושם שהדיף המכתב בכל זאת היה מוכר לי, מוכר מדי.
ואז, תחושת עייפות בלתי נשלטת תקפה אותי.
נרדמתי.
