אותה קומה, אותה בלורית שיער

32 שנה חלפו מאז כתבה נעמי שמר את 'אנחנו שנינו מאותו הכפר‭32 .'‬ שנה שבהן סירבה בעקשנות לדבר על נסיבות הולדתו של שיר השכול הנצחי ועל

ההיבט הטראגי שאופף אותו. "זה פצע מדמם. ‭32‬ אני לא רוצה לנגוע בו‭,"‬ נימקה את סרבנותה הנחרצת לפניות חוזרות ונשנות.

השנה, ביום הזיכרון של יובל המדינה, נעתרה שמר לחשוף בראשונה את הסיפור המצמרר מאחורי הבלדה, שניבאה את עצמה. זהו סיפור שכל מרכיבי הישראליות שזורים בו, ובעוצמה רבה: שורשים, אדמה, צבא, מלחמה, חברות, התנדבות, אחוות לוחמים, הקרבה ושכול.

אנחנו שנינו מאותו הכפר:  

אותה קומה - אותה בלורית שיער  

אותו חיתוך דיבור, מה יש לומר  

הן אנחנו מאותו הכפר

הכפר הוא נהלל. השניים הם זאב (זאבל'ה) עמית (סלוצקי) ז"ל ויוסף (יוסל'ה) רגב (גרבר‭.(‬ יוסל'ה מבוגר מזאבל'ה בשנתיים. הם הכירו בראשונה בראשית שנות ה-30 בגן הילדים של נהלל. מאז כמעט לא נפרדו. תמיד צמודים. בגן, בבית הספר, במשק, בצבא, במוסד. גם כשזאבל'ה התייתם מאביו בגיל צעיר, והיה צריך להחזיק את עול המשק על כתפיו הצעירות, סייע לו יוסל'ה.

הם שירתו יחד בגדוד 89‬ - יחידת הקומנדו, שעליה פיקד משה דיין, השתחחרו מהצבא בדרגת סרן וחזרו למשק בנהלל. שניהם נישאו והולידו ילדים.

בשנת ‭'53‬ שמעו זאבל'ה ויוסל'ה על הקמת יחידה חדשה, ‭,101‬ שנועדה להילחם במסתננים הערבים. זאבל'ה ויוסל'ה, שהיו כבר באמצע שנות העשרים שלהם, נסעו לירושלים והתייצבו בביתו של אריק שרון, שהקים את היחידה. הם ביקשו ממנו לצרף אותם לכוח המיוחד והיו מוכנים לעזוב את המשפחה ואת המשק כדי להתגייס ולפעול נגד הטרור. שרון הסכים מיד. "אני זוכר שישבנו מתחת לעץ, ליד הצריף שבו גרנו‭,"‬ משחזר שרון, "הם אמרו לי: שנינו שירתנו במלחמת העצמאות. היום אנחנו עובדים במשקים שלנו בנהלל, אבל בזמן כזה של טרור, כאשר ישנה קבוצה של אנשים שקמו להתנדב ולטפל בבעיה הקשה הזאת, לא ייתכן שלא נהיה מעורבים. הם הרגישו שהם צריכים לקחת חלק בעניין‭."‬

והם אכן הצטרפו ליחידה והשתתפו עמה בפעולות רבות. כאשר הוחלט למזג את 101 עם חטיבת הצנחנים, התנגדו זאבל'ה ויוסל'ה להחלטה, והעדיפו להשתחרר, למרות הפצרות שרון. אבל הם הבטיחו לו להתייצב תמיד כשיזדקק להם.

אנחנו שנינו מאותו הכפר:

שדה ירוק חצינו עד צוואר

בערב שבנו יחד לכיכר

כי אנחנו מאותו הכפר

בעשרים השנים הבאות היו זאבל'ה ויוסל'ה כתמיד זה לצד זה, אבל גם לצד שרון. "זאבל'ה ויוסל'ה היו חברי-נפש של אריק ותמכו בו משני צדדיו. הם היו עבור אריק כמו יהושע וכלב בן יפונה, שחיזקו את ידי משה‭,"‬ מתארת נעמי שמר. זאבל'ה גם תמך בשרון, כאשר בנו גור נהרג מפליטת כדור.

שרון: "הייתה בינינו חברות ארוכה וקרובה מאוד. זאבל'ה הוא אולי החבר הכי קרוב שהיה לי בשנים ההן. רעייתי לילי תמיד הייתה אומרת שהיא רואה בו מעין קמיע".

אחרי ה-101 התגייסו זאבל'ה ויוסל'ה למוסד, ומעללי הגבורה שלהם שם עדיין חסויים. בין היתר הם שהו מתוקף תפקידם בפאריז. כאן, בשנת ‭,'64‬ הם גם פגשו בראשונה את נעמי שמר, שהייתה בשנת שבתון. חברה טובה מימי הצבא קישרה בינה לבין אחותה דליה, אשתו של זאבל'ה עמית. "וכך התיידדתי מאוד עם אותם שני אנשי מוסד מהוללים‭,"‬ אומרת שמר.

"כשחזרתי לארץ, כתבתי ב-66', אפילו לפני מלחמת ששת הימים, שיר זיכרון, 'אנחנו מאותו הכפר‭,'‬ והשתמשתי בחומרים מהסיפורים, ששמעתי מזאבל'ה ומיוסל'ה על המלחמות והחיים שלהם. למשל, כשלזאבל'ה נמאס לעבוד בגן הירק בנהלל, הוא היה אומר 'אני צריך קילו מסמרים‭,'‬ והולך למרכז הכפר לפגוש את יוסל'ה. סיפורי אלף לילה‭."‬

תמיד בפרדסים ובשדרות

אהבנו את אותן הנערות

אבל בסוף אמרנו - אין דבר

זה הכול נשאר בתוך הכפר

שמר כתבה את השיר עבור יוסי בנאי. ו"היות שהשיר נכתב מלכתחילה כשיר זיכרון, לא חשבתי שאני אעשה מעשה נורא בזה שאחד מהגיבורים נופל בקרב‭,"‬ אומרת שמר. בסופו של דבר לא ביצע בנאי את השיר, והוא נגנז. בינתיים הרטיטה שמר לבבות בתקופת ההמתנה, הכוננות, הגיוס והחרדה לפני מלחמת ששת-הימים עם תפילתה 'ירושלים של זהב‭,'‬ פזמון שהושר עלידי שולי נתן בהפסקה של פסטיבל הזמר, יום העצמאות ‭.'67‬

ב-23 במאי הטיל נאצר הסגר על מְצָרי טיראן. נעמי שמר (שהתגרשה בדיוק מגדעון שמר) הצטרפה למאמץ המלחמתי: "העיר התרוקנה, והרגשתי שמקומי לא בתל-אביב. בתי ללי הלכה לסבתא, ואני ירדתי למרתף של חנות 'איווניר‭,'‬ וקניתי לי שמלה לבנה. בשביל הניצחון. וזו הייתה השמלה הלבנה שבה הופעתי בחזית‭."‬

שמר ירדה לבאר-שבע מצוידת בבובות, שעשתה חברתה איה להבי ויועדו לבעלה של להבי ולאריק שרון כקמיע להצלחה. שמר התייצבה במפקדת פיקוד דרום וביקשה לצרף אליה גיטריסט, ואז "החדר התמלא בקצינים גבוהים. ניגשתי אל בעל ראש השיבה ושאלתי: 'אתה אריק שרון? יש לי בובה בשבילך‭.'‬ ואז הוא ענה לי: 'את נעמי שמר? יש לי הוראה לקחת אותך אלינו‭."'‬

מסתבר שידידה זאבל'ה כבר התייצב לצדו של שרון, ואמר לו: "לא אכפת לי מאיפה תביא את נעמי, מן הגורן או מן היקב‭,"‬ ושרון אכן עשה זאת. "אריק ביקש שאטוס עם עזר ויצמן, ולי יש פחד גובה נוראי. המטוס הפרטי של עזר היה שקוף, בגודל של כיסא‭,"‬ משחזרת שמר. "אני פחדתי, ועזר התלוצץ במשחקי מילים. הראה לי למטה את מערך הטנקים. ואני רק רוצה לרדת ולשכוח מהפחד. כשהגענו למטה, חיכה לי ג'יפ. ובקרון של אריק פגשתי את זאבל'ה, שאמר לי שההופעה שלי לא תתקיים, כי למחרת תהיה מלחמה, והוא רק רצה לראות אותי.

"התמלאתי אימה, וזאבל'ה היה כל-כך מלא ביטחון. הוא התחיל לצייר לי את מערך כוחותינו. כאן היה בן-אח שלו ושם בן-דוד ושם קרוב אחר, כל המשפחה פרושה מסביב, ואני יודעת: הם שולחים את הילדים למות. זה דבר נורא. ואני נזכרת בסיפור של עקדת-יצחק: 'קח את בנך, את יחידך‭.'‬ במהלך המלחמה הצטרפתי ללהקת הנח"ל, וסרקנו את סיני. הייתי מחליפה בגדים מאחורי משאית לאור פנסי מכוניות‭."‬

ברחנו אל אותם המקומות

הלכנו אל אותן המלחמות  

זחלנו על קוצים ועל דרדר  

אבל שבנו יחד אל הכפר

אחרי מלחמת ששת-הימים הודפס 'אנחנו מאותו הכפר' (ככה הוא נקרא אז‭,(‬ שעדיין לא בוצע, בספרה של שמר 'כל השירים' (ולמטה היה רשום: זכות הביצוע הראשוני ליוסי בנאי). ישראל הייתה באופוריית שמחת הניצחון, והלהקות הצבאיות שגשגו. הרפרטואר של הלהקות היה מורכב משירים שמחים ועולצים ומשירים עצובים. וכמו שללהקת הנח"ל היה את 'היה לי נער‭,'‬ ולחיל-הים את 'מה אברך‭,'‬ נדרשה להקת פיקוד מרכז בתכניתה 'רד אלינו לבקעה' ב-69' (שכללה את שלמה בראבא, שם-טוב לוי, גידי אמיר, דני וסלי, עומרי ניצן, דני עמיהוד, ניצה שאול, אפרת לביא, גליה ישי, קורן יצחקי, אתי שילוני ורחלי דר) לשיר שכול-עצב-גבורה, וכך הם גילו את 'אנחנו מאותו הכפר' בספרה של שמר.

דני וסלי, סולן השיר, כיום בעלים ומנהל של חברת תקשורת והפקות עצמאית, משחזר: "יאיר רוזנבלום ודני ליטאי לא ידעו בהתחלה איך לעשות את ההעמדה לשיר, ולא קלטו את עוצמתו. ואז, באחד הלילות, גמרנו לשיר אותו יחד, ויאיר אמר לי: 'תעלה, ותשיר את זה לבד‭.'‬ עליתי ושרתי, והם הסתכלו אחד על השני, ואמרו: 'זה זה‭.'‬ רק אחרי שהשיר יצא החוצה, קלטנו את עוצמת התגובה, והבנו אותו‭."‬

למחרת הוזמנה שמר הנרגשת לחזרות בבית-החייל בנתניה, וביקשה לשמוע אותו עוד פעם, ואפשר היה להבין שהיא מרוצה. "ואז לפני שהיא הלכה‭,"‬ נזכר וסלי, "היא נתנה לי פתק. המילים המקוריות של השיר היו: 'הלכנו אל אותם המקומות, לחמנו באותן המלחמות‭,'‬ ובפתק היא כתבה לי את השינוי שעשתה במקום: 'הלכנו לאותם המקומות, לחמנו בשלוש המלחמות'. ‬השיר נכתב הרי לפני מלחמת ששת-הימים. עד היום יש לי את הפתק הזה‭."‬

בכורת התכנית של להקת פיקוד מרכז נערכה בהפסקה של פסטיבל הזמר והפזמון בבנייני האומה בירושלים, יום העצמאות תשכ"ט. זאת הפעם הראשונה שהפסטיבל שודר בטלוויזיה הישראלית, והאומה לא ידעה ממה להצטמרר קודם - מ'בלדה לחובש‭,'‬ שזכה בתחרות, או מ'אנחנו שנינו מאותו הכפר' (כך קוראים לו כולם‭,(‬ שבוצע מחוצה לה - וגנב את ההצגה.

"אחרי שביצענו את השיר, היה חשמל באולם. שרר שקט, ואחר-כך היה פרץ של מחיאות כפיים. לרובנו זאת הייתה בכלל הופעה ראשונה לפני קהל‭,"‬ מספר וסלי.

המנחה יצחק שמעוני אמר, לאחר שסיימו לשיר: "מה יש לדבר, צעירים, יפים וחיוניים‭."‬ בעיתונים כתבו למחרת יורם קניוק והדה בושס ביקורות נלהבות.

הסופרת אילנה ברנשטיין כתבה ב-92' על וסלי: "מי שלא שמע את דני וסלי ב'שנינו מאותו הכפר‭,'‬ לא יודע שום דבר על עור ברווז‭."‬

השיר הגיע תוך שבועים לראש מצעד הפזמונים ושהה שם זמן רב. להקת פיקוד מרכז עוטרה ב'כינור דוד' כלהקת השנה. הצלחת השיר תאמה את אווירת השכול של מלחמת ההתשה, שהתחוללה אז וגבתה קורבנות רבים.

"הפרמיירה של הלהקה נערכה בבית החייל בת"א‭,"‬ מספר וסלי. "ולאט-לאט אני רואה אנשים בוכים. במלחמת ההתשה הופענו במוצבים יום אחרי שנהרגו בהם חיילים בהפגזה. הופענו לפעמים בארבע בבוקר במוצב בבקעת-הירדן, לפני שהחיילים יצאו למרדפים. ואתה שר לפני אנשים שיר, שמדבר באופן מרגש על מה שעבר עליהם, והם הזדהו, כמובן. תמיד היו לחלוחיות בעיניים. פעם הופענו בשיקום בתל-השומר לפני שלושה אנשים, שהיו רתוקים למיטה. ב'אנחנו‭,'‬ אני רואה שאחד הבחורים עושה לי עם העיניים להתקרב אליו, אני מתקרב ורואה את מדריך הצניחה שלי. מסתבר שהמצנח שלו לא נפתח, והוא משותק מלמעלה עד למטה‭."‬

אני זוכר בקרב שלא נגמר  

פתאום ראיתי איך אתה נשבר  

וכשעלה השחר מן ההר  

אז אותך הבאתי אל הכפר

גם הקליפ של 'אנחנו שנינו מאותו הכפר' שודר לא מעט בטלוויזיה, והתקבע בזיכרון הקולקטיבי. הוא צולם ב-70' בנהלל, במקום שבו גדלו גיבורי השיר.

שמר מספרת שלזאבל'ה וליוסל'ה לא הפריעה כלל העובדה, שבשיר אחד הגיבורים נהרג במלחמה. "הם לא חשבו בשעתו שזה מעשה נורא‭,"‬ מספרת שמר, "כי הם היו אנשים מאוד פיקחים ואינטליגנטים, שהבינו מה זה אמנות וחופש הפיוט, ולא הייתי צריכה להסביר להם. הם לא באו אליי בטענות. זאבל'ה, שהיה לו כתב של תלמיד-חכם ממולח, והיה מלא הומור, אמר לי שכל פעם שמנגנים את 'אנחנו שנינו מאותו הכפר‭,'‬ הוא נורא גאה, ומרגיש כמו מחותן ראשי‭."‬

"זאבל'ה‭,"‬ מוסיפה שמר, "היה איש העולם, חוץ מזה שהיה איש נהלל, והוא הבין שהחומרים האלה ארוגים בתוך השיר, ושלאמן יש יד חופשית לספר סיפור. ופעם הוא אפילו אמר לי: 'את יודעת, זה שאת הרגת שם אחד - הרי יוסל'ה ואני היינו הרבה פעמים קרובים למצב הזה. וככה הוא סיפר לי על הפעולה המפורסמת בעזה, שבה הסתבכו וסאפפו נפל, ושבה רק זאבל'ה היה עם אריק. יוסל'ה היה בנהלל בשדה, וזאבל'ה חזר נורא מאוחר, כי הם נורא הסתבכו שם. זאבל'ה מצא את יוסל'ה יושב בשדה על האדמה בחושך, ושאל אותו 'מה אתה עושה פה‭'?‬ ויוסל'ה ענה: 'אמרתי לעצמי שאם זאבל'ה לא חוזר, אין לי מה לחזור הביתה‭."'‬

כשפרצה מלחמת יום כיפור באוקטובר ‭,'73‬ התייצב זאבל'ה עמית כהרגלו לצדו של האלוף שרון, שהפעם פיקד על אוגדה ‭.143‬ עמית השאיר את האוטו ואת המזוודה בביתו של שרון, שאל זוג נעלי צנחן ויצא לקרב.

ב-17 באוקטובר, במהלך צליחת תעלת סואץ, נפגע זאבל'ה מרסיס קטן בראש במהלך הפגזה ארטילרית מצרית כבדה. הוא נהרג ביום נישואיו, והוא בן ‭.46‬ זאבל'ה נטמן בבית-קברות זמני בבארי בשל לחצי המלחמה וקשייה. כעבור כשנה נערכה הלווייתו בנהלל, והרוח החרישי חלף בוודאי בצמרות השחורות.

"בהלוויה מישהו מהמשפחה של זאבל'ה אמר לי: 'את נתת בו עיןהרע‭,"'‬ מספרת שמר. "כשכתבתי את השיר, הייתי צעירה, תמימה, ולא היו לי פחדים מעיןהרע כמו שיש לי היום, ושלא הייתי מעזה לעשות דבר כזה. פשוט, הסיפורים שלהם היו חומר בניין לשיר, ונכנסו לתוך הבצק, וככה עושים אמנות‭."‬

פרט לאותו קרוב-משפחה, איש - ובפרט הנפשות הפועלות - מעולם לא בא בטענות לשמר על כך שחיברה שיר מנבא. להפך. "יוסל'ה בטח אמר לעצמו: 'הנה שיר שהגשים את עצמו‭,'‬ אבל לא עד כדי כך שהוא יבוא ויטיף לי מוסר‭,"‬ אומרת שמר.

אתה רואה - אנחנו כאן בכפר  

כמעט הכול נשאר אותו דבר  

בתוך שדה ירוק אני עובר  

ואתה מעבר לגדר

יוסל'ה, שחי עד היום בנהלל, מאשר: "כשאני שומע את השיר, אני מרגיש בסך-הכול עצב. נכון שהוא קיבל אחרי מותו של זאבל'ה משמעות מצמררת, אבל לא כעסתי על השיר. מעולם לא התראיינתי על הקשר ביני לבין זאבל'ה, וגם עכשיו, אחרי כל השנים הללו, אני לא מסוגל לדבר על כך. אין לי כוחות נפש. זה עדיין פצע פתוח‭."‬

דליה עמית, אלמנתו של זאבל'ה, חיה כיום בירושלים, והיא ידידת-נפש של שמר. חשוב לה להדגיש ש"אף פעם, לא אני ולא זאבל'ה, לא כעסנו על נעמי על השיר. אני לא מאמינה בנבואות ובקריאה בקפה. ואני לא חושבת שנבואה יכולה להרוג אנשים. בחיים לא אאשים אותה במין נבואה כזאת. ראיתי בזה שיר, שמשקף את החיים בארץ, ושמתחברים אליו המון אנשים, כי זה מתאים לחיים שלנו. חבל, אבל זאת המציאות שלנו‭."‬

ובלילות שישי  

כשרוח חרישי  

בצמרות שחורות עובר  

אז אני אותך זוכר

לדברי דליה, לא נבואה גרמה לזאבל'ה להיהרג: "הוא נהרג, מפני שהוא היה במקום שהיו בו כדורים ופגזים. אילו הוא לא היה שם, הוא לא היה נהרג. אבל הוא בחר להיות שם. זאת אומרת, אף אחד לא הכריח אותו ללכת לשם. ככה שאני לא מאשימה אף אחד בעולם על מה שקרה. אנחנו חיים במלחמה, זאת ארץ קשה, ואני אף פעם לא ראיתי בשיר יד או גורם.

"במקרה, נעמי חשבה על החברות של יוסל'ה וזאבל'ה‭,"‬ מוסיפה דליה, "היא הרי לא הזכירה שם את השמות שלהם. הרי להרבה אנשים בארץ זה קרה באמת, עוד לפני שהיא כתבה את השיר, ולכן המון אנשים מזדהים אתו עד היום. השיר לא שייך אישית לזאבל'ה וליוסל'ה, בכלל לא, אלא לכל העם הזה. עד היום, כשאני שומעת אותו, הוא גורם לי לבכות". 

"השכול הוא חוויה מרכזית בחיינו‭,"‬ מחזקת שמר. "שירי השכול האחרים שלי, 'עקדת יצחק' ו'בכל שנה גיורא‭,'‬ הרבה יותר מסובכים, ואילו 'אנחנו שנינו מאותו הכפר' הוא ממש כמו בלדה עממית, וכל אחד מזדהה, כי לכל אחד יש חבר וקרוב שנפל. בגלל ההזדהות, בגלל החוויה הזאת שלצערנו כל-כך מוכרת ומשותפת, אנשים בכל מקום שייכו אותו לסיפורים שלהם: בכינרת זה נחשב השיר של גור ויענקל'ה. גור היה ילד בכיתה מתחתיי, והוא היה בן 17 כשנפל. גור היה עם בן-דודי יענקל'ה בעמדה כשנפל בסג'רה. ונטעו שם זית, ובכל שנה מתכנסים ושרים את 'שנינו מאותו הכפר‭,'‬ והמשפחה חושבת שהשיר הזה עליהם, וזה באמת גם עליהם - זאת אומרת שכאשר אני כותבת, כל הרשמים שלי מכל החיים, כל החברים שהכרתי עוד מ-48' וכל הרבדים מתגייסים כמו חיילי מילואים לעניין השיר. זהו שיר שהוא חייל במלחמת החיים שלנו‭."‬

כי אנחנו שנינו מאותו הכפר

אנחנו שנינו מאותו הכפר

אנחנו שנינו מאותו הכפר

ורגע לפני שנפרדנו, הסתכלה שמר בעצב על תמונתו של זאבל'ה. "תראה איזה מתיקות. ערימה של חן‭."‬ שאלתי אותה איך היא מרגישה עכשיו, אחרי שחשפה בראשונה את הסיפור.

"הקלה‭."‬