רודפת העפיפונים

העפתי מבט למעלה וראיתי שני עפיפונים אדומים עם זנבות כחולים ארוכים, נוסקים לשמיים. הם ריקדו גבוה מעל העצים שבקצה המערבי של הפארק, ריחפו זה לצד זה כשתי עיניים. ולפתע לחש קולו של חסן בראשי: בשבילך, אלף פעם ויותר! (מתוך הספר "רודף העפיפונים") 

לשמיים של קאבול יש צבע צהוב עכור. הם רובצים על בירת אפגניסטן ומעיקים עליה, כמו סוגרים בלפיתת-חנק את העיר שאין בה חמלה ואין בה רחמים. עיר שבה גם חתולי הרחוב הולכים מבועתים, צמודים לקירות הקלופים, והקבצנים

מציגים לראווה את רגליהם המעוותות ואת פצעי ילדיהם הזבים דם בתקווה לקבל כמה פרוטות.

מעולם לא ראיתי שמיים כאלה, שאין בהם פיסה אחת של תכלת.

ענני האבק שעולים ברוח מבתי החימר מתערבבים בפיח המכוניות הישנות וסוגרים על השמיים. אין לאן לברוח. אין לאן להסיט את המבט. בעיר בלי שמיים מתנהלים החיים בצבעים דהויים של בז‭.'‬ בקאבול אין ירוק צומח מהאדמה, כי אין אדמה, רק אבק, והפרחים היחידים הם אלה העשויים פלסטיק זול שמציעים לך רוכלי הרחוב. גם העצים מתים בקאבול, כמו הנשמות של תושביה החיים כבר שלושים שנה בצילן של מלחמות אכזריות.

לפני ארבע שנים פלשו האמריקנים. לפני שפלשו למדינה הפציצו אותה בשם המלחמה בטרור. לפני האמריקנים היה שלטון הדיכוי של הטליבאן, שהחליף את שלטון העריצות של המוג'הידין, שניסה להביס את הכוחות הסובייטים שנכנסו ברגל גסה לאפגניסטן. מה ששרד את מלחמת המוג'הידין בסובייטים הוחרב במלחמת הטליבאן במוג'הידין. מה שנותר ממלחמות האחים נהרס במלחמות בין השבטים האתניים. אפגניסטן מעולם לא היתה מדינה נכבשת, אבל לאורך כל ההיסטוריה המודרנית שלה היא היתה מדינה נאנסת.

אני הלכתי לחפש בקאבול את "העיר הקסומה, הססגונית, המלאה ריחות אקזוטיים ובזארים שוקקי חיים‭,"‬ עליה כתב חאלד חוסייני בספרו "רודף העפיפונים‭,"‬ שהפך לרב-מכר בישראל ובעולם. מצאתי את עצמי מפלסת דרך בין גברים קטועי רגליים, פגועי כל המלחמות, שזחלו על הכביש הסואן, כשאני מנסה לא להריח את הביוב שנמהל בעשן הבשר על האש בדוכני הרחוב.

"בהיתי מבעד לחלון השבור בלילה המואר בכוכבים, וחשבתי שאולי נכון מה שאנשים אומרים על אפגניסטן. אולי היא באמת מקום אבוד", ‬כותב חוסייני. במסע בקאבול של אוקטובר ‭,2005‬ עיר רצוצה ושבורה, רעבה ומוכה, יבשה ואכזרית, אי אפשר שלא לחשוב שהסופר פשוט צודק.

(צילום: אורלי אזולאי)

עפיפונים אדומים, כחולים וצהובים דאו והסתחררו בשמיים, ככרישי נייר משחרים לטרף. עד מהרה החלו המתחרים לחתוך זה את זה, והעפיפונים המובסים הראשונים הסתחררו כמו כוכבים נופלים עם זנבות ססגוניים.

רק פעם בשבוע, בשעות קסומות של חסד, מצליחים הגברים של קאבול לנצח את השמיים. בכל יום שישי, לפני שיורדת השמש, הם עולים לגבעה המשקיפה על חורבות העיר, ולצידו של בניין ששימש פעם למגורי המלך הם מתמכרים לעפיפונים. בתנועות עליצות עם מבט מרוכז בעיניים, הם מעיפים אותם עם הרוח וזורעים כתמים של ורוד, כתום וירוק על הצהוב העכור של השמיים.

פעם בשבוע מעניקה הגבעה של קאבול לעיר כולה שמיים שיש בהם ניצוץ של חגיגיות: עפיפונים גדולים גנדרניים, כמו מניפה של טווס, לצד עפיפונים קטנים שנבנו בבית על-ידי ילדים.

עמדתי לצד מפריחי העפיפונים על הגבעה ביום שישי, שעות אחדות לאחר שנחתתי בקאבול. הייתי האישה היחידה. מכוניות משוריינות של הצבא האמריקני סיירו על הגבעה כדי לשמור על הסדר. הנוכחות של לובשי המדים לא הפריעה למסיבת הגברים: הם קיפצו ומחאו כפיים כאשר העפיפון שלהם עף מהר וגבוה, הם רקעו ברגליהם בהתרגשות כאשר העפיפון עליו הימרו ניצח את האחרים ונותר האחרון בשמיים.

לא רק את הגוונים בשמיים נותנים העפיפונים לתושבי קאבול, אלא גם את ההתרגשות שבתחרות ואת המתיקות שבניצחון. על הגבעה ביום שישי לפנות ערב, כל מפריח עפיפונים מרגיש גם קצת ילד שחי בתוך אגדה, ילד שחולם לעוף יום אחד רחוק וגבוה כמו העפיפון שבידו.

גם בין הזקנים שבין מפריחי העפיפונים ניכרה חדווה של מי שיוצא למלחמה שאין בסופה קורבנות של ממש, מלחמה נטולת דם. הם פיזזו עם העפיפון ביד, ליטפו אותו כאילו היה אוצר יקר ואחר כך נשקו לו לפני ששילחו אותו לשמיים.

"זה מה שמאפיין הפרחת עפיפונים‭,"‬ כותב חוסייני בספרו. "דעתך מרחפת עם העפיפון. עכשיו הם הורדו מכל עבר, העפיפונים, ואני עדיין הייתי בשמיים, ואני עדיין הייתי בשמיים". 

(צילום: אורלי אזולאי) 

סאיפו היה זקן כמעט עיוור, אבל הוא היה גם עושה העפיפונים המפורסם ביותר בעיר. היה עלינו להתכופף כדי להיכנס לחנות הקטנה, להרים דלת ברצפה ולרדת במדרגות עץ למרתף מעופש שבו אחסן סאיפו את עפיפוניו המבוקשים.

ברחוב ג'דה מאיוואנד, מדרום לגדות הבוציות של נהר קאבול, נהגו אמיר וחסן - כוכבי סיפורו של חוסייני - לקנות את העפיפונים שלהם. כמה שעות לפני שהחל טורניר העפיפונים, הלכתי לבקר באותו הרחוב.

עם השנים הפך הרחוב לשדרת חנויות העפיפונים. חנות ליד חנות, כל אחת כמו כוך קטן וססגוני עם ערימות של עפיפונים זוהרים. שם, בפעם הראשונה בקאבול, שמעתי צחוק מתגלגל של ילדים.

העיניים של הילדים המגיעים לרחוב הזה נוצצות בזיק שובב. הסתכלתי עליהם. חיפשתי ילדים בני 12 לערך, כמו שהיו אמיר וחסן. חיפשתי את חסן ההאזארי עם השפה השסועה ופני הבובה, חיפשתי את אמיר החלשלוש, זה שכותב בסתר סיפורים קצרים לתוך מחברת.

הילדים היו לבושים בטי-שרטים אמריקניים וברגע שהתקרבתי קראו לעברי במקהלה "האו אר יו‭"?‬ כמו רצו להפגין את הידע שצברו בשפה אחרת אחרי ארבע שנים של נוכחות אמריקנית בקאבול. בני המזל שבהם קיבלו עבודה אצל בוני העפיפונים. הם ישבו על הרצפה וגלגלו את סלילי חוט הזכוכית סביב כפיסי עץ. בקאבול ילד שהופך לשוליית בונה עפיפונים זוכה לכבוד גדול. הם לא מקבלים שכר, אבל הילדים האחרים מסתכלים עליהם בהערצה.

"אני מלך חותכי העפיפונים‭,"‬ אמר לי ילד שלבש חולצה של ה"שיקאגו בולס‭."‬ "תראי, תראי, בשתי הידיים יש לי חתכים אדומים מהחוט של העפיפון‭."‬

הילד הזה לא קרא את "רודף העפיפונים‭."‬

‬הספר מעולם לא תורגם לפשטונית או לפרסית, שתי השפות הרשמיות של אפגניסטן.

מאחורי רחוב ג'דה מאיוואנד מתפתלות סמטאות צרות ובוציות בין בתי חימר. מעט מבוגרים מסתובבים שם, הסמטאות עמוסות בעיקר בילדים קטנים שמשחקים באבנים וממתינים עד שיתקינו את העפיפון שלהם.

שתי קבוצות של נערים התקוטטו שם. אחד מהם החזיק קלע ביד וכיוון לעבר יריבו. ממה שהצלחתי להבין הם רבו על עפיפון, כמו הדמויות של חסן ועאסף בספר. הבטתי על הילד עם הקלע, שאולי בעוד רגע יהפוך את היריב שלו לשתום-עין בגלל עפיפון פורח. בקאבול קרבות עפיפונים הם לא רק משחק של ניירות שעפים בשמיים, הם סמל של החיים באפגניסטן - יופי צבעוני המהול ברוע.

(צילום: אורלי אזולאי) 

הכרתי היטב את המוסר האפגני הכפול, שמעדיף את בני מיני זה מאות בשנים. לא "ראית אותו מדבר איתה‭"?‬ אלא "וואו! ראית איך היא לא נתנה לו ללכת? איזו לוצ'אק!"

המבטים ששיגרו אליי הגברים בטורניר העפיפונים היו רעים: נתפסתי כמי שבאה לקלקל את המסיבה. בקאבול, אליה הביא הנשיא בוש את בשורת החירות והשחרור, מקומה של האישה הוא עדיין עמוק מאחורי ה"בורקה" המכסה את פניה וכל גופה. בעיר הגברים נשים לא יוצאות לבלות. הן לא מפריחות עפיפונים, גם לא רודפות אחריהם.

כשהעפיפונים מנצנצים בשמיים וסביבם מרקדים הזקנים והילדים, נשות קאבול כורעות על שפת הנחל שחוצה את העיר ומעבירות את יום שישי בכביסת בגדי המשפחה. במרבית הבתים אין מים זורמים. רשת החשמל מסוגלת לספק אנרגיה רק שעות ספורות ביום. הנשים עורמות את הכבסים לתוך סלסילות קש ויורדות אל הנהר שיבש מזמן ונותרו ממנו רק כמה שלוליות של מים עומדים ומי שפכים.

הן מניחות את השטיחים לצד הכביסה ובמקל עץ חובטות וחובטות, מוציאות עם האבק גם את הזעם ואת הייאוש.

הנשיא בוש מרבה לדבר על הצלחת מבצע "חירות מתמשכת" באפגניסטן. הוא מתפאר בכך שהצליח לשחרר את העם האפגני ובעיקר את הנשים. הוא אפילו שלח את רעייתו לורה לביקור בזק במקום והגברת הראשונה שיבחה את המהפכה הפמיניסטית באפגניסטן. כשהגעתי לקאבול הבנתי שמה שרואים ונושמים משם, לא רואים מכאן.

ברחוב מרכזי אחד ישבו שלוש נשים ב"בורקות" כחולות ובידיה של כל אחת תינוק. זאת שבאמצע מעכה את הקרקפת של בנה כדי לשכנע תייר שהפעוט זקוק לטיפול רפואי. כשהתייר חיפש את ארנקו, עצרה בחריקת בלמים ניידת של משמרות העיר מול שלוש הקבצניות. לא היה אפשר לראות את פניהן, אבל גם מבעד למעטה ה"בורקה" אפשר היה לחוש בפחד שלהן.

השוטרים תפסו אותן במרפקיהן וכופפו את ידיהן כדי לגרור אותן לתוך הניידת. זאת שקודם לכן מעכה לתינוק שלה את הראש הזדקפה ראשונה. באפגניסטן אתה לא שומע קולות של נשים, אבל הקול של האישה הזאת קרע את הרחוב. "קח, קח את התינוק הזה ותסביר לו למה אתה גורר אותי מכאן‭,"‬ היא צעקה לשוטר לתוך האוזן כשהיא מניפה את בנה.

מעגל גדול של גברים הקיף אותה. לא רק השוטרים, כל תושבי השכונה. הגברים המזדמנים התנדבו לעזור לשוטרים להרחיק את האישה המתנגדת. המתרגם שהיה לצידי הסביר לי מה קורה. בשלב מסוים הוא כיסה את פניו, גם הוא לא יכול היה לראות יותר. "מכאן לוקחים אותן רק למקום אחד‭,"‬ הוא אמר בלחש, "קוראים לזה מרכז האלמנות. שאלוהים יעזור להן מה כבר יעשו להן שם‭."‬

אבל אלוהים לא היה שם והשלוש נגררו לתוך הניידת כשהן מפרפרות עם התינוקות על הידיים ועשרות ידיים גבריות דוחפות אותן פנימה. כשרציתי להוציא את המצלמה, לחש לי המתרגם באוזן: "אל תעשי את זה, זה ייגמר לא טוב‭."‬

הניידת נעלמה והגברים התפזרו. מאוחר יותר התברר לי שלא מדובר באלמנות, אלא באמהות לא נשואות. כדי לגרש מהרחוב את החרפה מביאים אותן למתקן שמכונה "מרכז האלמנות‭."‬ איש לא ידע לפרט באיזה שיטות בדיוק משתמשים כדי לערוך להן חינוך מחדש.

"בתקופת שלטון הטליבאן היו לוקחים את הנשים האלה, אונסים אותן ואחר כך רוצחים אותן כדי למכור את הכליות שלהן או איברים אחרים לשם רווח‭,"‬ מסבירה סראייה פליקה, ראש ארגוני הנשים של אפגניסטן, שישבה בעצמה שנה וחצי בכלא בעת שלטון הטליבאן. "עכשיו הסחר באיברי נשים קטן יותר, אבל עדיין קיים. חוטפים נשים בלתי מוגנות, מנצלים אותן מינית ואחר כך מוכרים אותן לסוחרי איברים‭."‬

הטליב הגבוה עם משקפי השמש השחורים ניגש אל ערימת האבנים. הוא הרים אבן והראה אותה לקהל. הרעש נדם, ובמקומו נשמעו אדוות של רחש שהדהדו באיצטדיון כולו. הטליב יידה את האבן הראשונה בגבר עם העיניים הקשורות שבבור. האבן פגעה בצד ראשו. האישה צרחה שוב.

בשבת בבוקר הלכתי לרחוב צ'יקני, אחד הרחובות המרכזיים של קאבול. במושגים מקומיים הוא נחשב לרחוב מטופח. אישה צנומה, מכוסה ב"בורקה" כמובן, דחפה לי מול הפרצוף את הרגל החרוכה של בתה בת השנתיים וביקשה נדבה. אני רואה אותה צובטת את הילדה באחוריה כדי לחלץ ממנה צעקה חדה, אולי תקבל עוד כמה פרוטות.

עוד לפני שפתחתי את הארנק היו סביבי עשר כמותה. אחרי שהוצאתי את השטרות והתחלתי לספור כבר היו עשרים סביבי. נשים בלי פנים שלא רואים להן את העיניים, כמו רוחות רפאים בכחול שנושאות בידיהן ילדים עם מומים מולדים, גלדים זבי מוגלה ופצעים של תת-תזונה, שסביבם חגים זבובים ירוקים.

הבחילה שליוותה אותי ברחוב צ'יקני התעצמה כאשר הגעתי לאיצטדיון העירוני גאזי, המגרש הביתי של כוחות השחור של הטליבאן. שם היו מוציאים להורג בסקילה נשים שנחשדו בניאוף, שם היו כורתים ידיים לגנבים קטנים ומכים בשוטים עד מוות מי שנחשדו כי פגעו בעקרונות האיסלאם. את הטקסים האלה היו עורכים בהפסקה שבין המשחקים. הקהל היה מריע וכאשר נגררו הגופות החוצה נמשך המשחק כרגיל, על הדשא רווי הדם.

כשהגעתי למקום היה המשחק בעיצומו. שורות-שורות של גברים ישבו על ספסלי הבטון וצפו בכדורגלנים. ילדים קטנים עברו בקהל ומכרו ביצים קשות שקליפתן נצבעה באדום. היה זה כתם הצבע היחיד במגרש. אחר כך הביאו הילדים תבשילי אורז עם כופתאות ומכרו לצופים.

אני הבטתי בכר הדשא וחיפשתי את הבורות של הימים ההם. בכל פעם שבעטו בכדור היה נדמה לי שאני שומעת את קול חבטות האבנים בגופה של האישה ב"בורקה" הירוקה, שהוצאתה להורג מתוארת בספר. אבל האנשים נראו מחייכים, מרוצים מהבעיטות בכדור. תמונתו של הנשיא קרזאי נמתחה על פוסטר לרוחב המגרש.

ארבע שנים חלפו מאז קרס שלטון הטליבאן, אבל ימי האימה עדיין טריים בזיכרונם של האפגנים. "הם אילצו אותנו לגדל זקנים‭,"‬ מספר אחמד ג'אואד, איש עסקים צעיר. "יום אחד גזרתי קצת את הזקן והמשמרות שלהם תפסו אותי ברחוב ולקחו אותי לכלא לשבועיים, עד שיגדל הזקן.

"כמעט כל שבוע הם היו מודיעים ברדיו על טקס של כריתת ידיים לגנבים באיצטדיון או על הוצאה להורג בסקילה. פעם אחת הלכתי. אני חושב בגלל הסקרנות. הם לקחו את הגנב, שמו את היד שלו על בול עץ ועם גרזן קטעו לו את כף היד. קיבלתי בחילה והקאתי על הספסל. האיש דימם והם רק נתנו לו תחבושת קטנה.

"אם תפסו מישהו עם סיגריה היו לוקחים אותו לאיצטדיון, מצמידים את הפה שלו לאגזוז של מכונית מותנעת ואומרים לו 'אם אתה צריך עשן, אז קח את העשן הזה‭.'‬ ככה היו הורגים אנשים. זה לא רק שהטליבאן התאכזרו אלינו. גם המוג'הידין היו כאלה, גם הסובייטים, כל אחד בשיטות שלו. עכשיו האמריקנים כאן. האפגנים אוהבים את האמריקנים, הם תולים בהם תקוות. אבל אם האמריקנים יעזבו, יחזור לכאן הגיהנום‭."‬

כמו כל-כך הרבה דברים בקאבול, ביתו של אבי היה תמונה של פאר שירד מגדולתו. עמדתי תחת עץ הרימון ונזכרתי בפעמים הרבות שטיפסנו עליו, איך רכבנו על ענפיו. כרעתי על ברכי והעברתי את ידי על הגזע. הגילוף דהה, כמעט נעלם, אבל עדיין היה שם: "אמיר וחסן. סולטני קאבול‭."‬

הלילה ירד על קאבול ואין בו כוכבים וגם לא אור ירח. אלה השעות של הגנבים, סוחרי הסמים, כנופיות הרחוב וסוחרי הנשק. הזרים המעטים הנמצאים באפגניסטן - עיתונאים, פקחי בחירות ועובדי סיוע של ארגונים הומניטריים - מתבקשים לא להסתובב ברחובות בחושך.

בית ההארחה בו התגוררתי, "קאבול לודג‭,"'‬ נראה כמו מבצר: על דלתות הפלדה המובילות אליו הופקדו שומרים חמושים. כשביקשתי בערב הראשון לעשות סיור לילי, הביטו עליי כאילו השתגעתי. "זה כמו לצאת לשדה קרב‭,"‬ אמר לי מנהל המקום. "הם פשוט יעצרו את המכונית שלך, יכוונו אלייך את הנשק, ייקחו את המכונית ואת הכסף וישאירו אותך ברחוב. וזה במקרה הטוב‭."‬

נשארתי בבית. הגנרטור סיפק זרם קלוש של חשמל. כשרציתי להתקלח, ביקשתי שיפעילו לכבוד האירוע משאבת-מים בחצר ואז זרמו המים הקרירים בזרזיפים דקיקים בצבע חום. וזהו בית ההארחה הנחשב לתפארת של קאבול, היהלום שבכתר.

ארבע שנים אחרי שארצות-הברית ובעלות בריתה הפילו את שלטון הטליבאן באפגניסטן נמצאת המדינה על סף תהום. אמנם בעת האחרונה היו כמה סימנים מעודדים - בחודש שעבר התקיימו בחירות לפרלמנט אחרי שלושים שנה, שיעור ההצבעה היה גבוה מהמצופה ולראשונה התמודדו וגם נבחרו נשים - אבל האנרכיה מאיימת מכל פינה.

לנשיא קרזאי יש שליטה על קאבול ופרבריה בלבד. רוב המדינה נשלטת על-ידי לוחמי גרילה מכל העולם, שנשאבו לוואקום שנוצר עם ההיעלמות הרשמית של הטליבאן. אבל גם אנשי הטליבאן לא ממש נעלמו. הבכירים נמלטו לפקיסטן ואילו הלוחמים עצמם גילחו את הזקנים ועברו להתגורר במקומות מרוחקים מהבירה, בעיקר בכפרים בדרום המדינה. בחודשים האחרונים הם ביצעו יותר פיגועים נגד אמריקנים מאשר בכל השנים מאז הפלישה. עבור תושבי אפגניסטן זהו איתות ברור: הטליבאן מצליח לחזק את כוחו ועוד לא אמר את המילה האחרונה.

"אם העולם יפקיר אותנו שוב, אנחנו ניפול לידיים של כנופיות שהן הטליבאן במסווה אחר‭,"‬ אומר לי אחמד ג'אואד. "אנחנו יודעים שאנשי הטליבאן מסתתרים בהרים והם התחברו ללוחמים צ'צ'נים, אוזבקים וגם ערבים. פקיסטן רוצה להחזיר אותם לאפגניסטן במסווה של תנועה אחרת. לנו אין משטרה ואין צבא. אם כוחות הקואליציה יעזבו, ואם נאט"ו לא יגביר את הנוכחות שלו כאן, אנחנו אבודים. גם כך ייקח שנים לשקם את אפגניסטן, אם לא עשרות שנים‭."‬

ג'אואד יודע שהאמריקנים יעזבו. הפנטגון כבר הכין תוכנית לצמצום כוחותיו שם. גם חבריו יודעים, גם צמרת הממשל האפגני יודעת. האמריקנים לא יהיו הראשונים שהשתמשו באפגניסטן ואחר כך זרקו.

ומה שתמיד נשאר, אחרי הכל וככלות הכל, הם העפיפונים. עפיפונים בוהקים על שמיים עכורים.