מצעד החיים של אמא
ערב פסח ,2003 שישים שנה חלפו. אמא שלי, בלה לבית שרפהרץ, אסירת אושוויץ מס' ,48956 ניצולת גטו ורשה, מיידנק ו'צעדת המוות,' מחוברת למכונת הנשמה 24 שעות ביממה. ככה כבר 21 חודשים, נלחמת על חייה נגד כל הסיכויים. היא ניצלה מהתופת ומאש המשרפות, אבל הם לא יצאו ממנה. שושנה חן במאבק הבלתי מתפשר על קדושת החיים של אמה
לכל עם ישראל הייתה הגדה אחת. בבית שלי, מאז שאני זוכרת את עצמי, היו שתיים. בליל הסדר היינו קוראים בהגדה הרגילה והמוכרת. באוויר עמדה תחושה של התרגשות, התחדשות וקדושה. שולחן ערוך בחגיגיות לשלושה מסובים בלבד.
אבא ואמא, שהותירו משפחות מסועפות בתאי הגזים, ואני, שנולדתי בישראל, בת ה'דור השני'.
למחרת, בצהרי חג הפסח, היינו יושבים אל ההגדה הפרטית שלנו. בטקס כמעט קבוע הייתה אמא מספרת על הסדר האחרון בגטו ורשה: שבעים איש הסבו אל שולחנות מקושטים בבית הדירות הגדול של משפחתה, ברחוב נובוליפיה 39 בגטו. תערובת מסובים, שרק הימים האחרונים של הגטו יכלו לקבץ יחד. כמה זוגות חרדים, עשרות אברכים חסידיים שנותרו ללא משפחות, כעשרים מבין מאות דיירי הבית ששרדו ורופא מתבולל אחד, שבתנאי המצור הצטרף אל החסידים ואמר כי שאיפתו עזה שנשמתו תצא יחד עם יהודים כשרים. "הוא הוזמן להשתתף בסדר, ולאושרו לא היה גבול," הייתה מספרת, היחידה ששרדה מליל הסדר ההוא. ובראש השולחן, איש צעיר ונמרץ בשם רבי השיל רפפורט, שניהל את הסדר וכולו שמחה ותקווה. כמה ימים לאחר מכן הרגו הגרמנים את רפפורט בירייה.
"בינתיים גברו ההפצצות," הייתה אמא מספרת, "מטוסים גרמניים הפציצו את הגטו. התותחים הכבדים הפגיזו מסביב לחומות ואנחנו נאלצנו להפסיק את הסדר ולרוץ אל המחבוא שהכנו לנו מראש בעליית הגג, כולל עמדת תצפית שאפשרה לנו להשקיף על המתרחש בחוץ. לקחנו לשם את ספר התורה שלנו וגם את מעט המצות שנאפו לפני החג וקצת ירקות. בחוץ בערה המלחמה על הגטו, ראינו אותה דרך האשנב. בפנים נמשך הפסח, עם שירה ותפילה ומעט מאוד אוכל".
ערב פסח ,2003 שישים שנה חלפו. אמא שלי, בלה לבית שרפהרץ, אסירת אושוויץ מס' ,48956 ניצולת גטו ורשה, מיידנק ו'צעדת המוות,' מחוברת למכונת הנשמה 24 שעות ביממה, מוזנת בזונדה, מקבלת עירויי דם בזה אחר זה. ככה כבר 21 חודשים ברציפות, נאבקת בציפורניים על כל שנייה של חיים. ועדיין, בימים טובים, כששואלים אותה לשלומה, היא משיבה בלחש "ברוך השם."
בגופה אין מתום, כל איבר מאיבריה פגוע ורצוץ. "מלאך המוות נכנס לחדר של אמא שלך לפחות פעם בשבוע, והיא מגרשת אותו," אמרו לי יותר מפעם אחת. כבר הפסקנו לספור כמה פעמים אמרו לי בשנתיים האחרונות שהגיע הסוף. כמה פעמים הסבירו לי רופאים ואחיות, בניסוחים מעודנים יותר או פחות שזהו, שמדובר בשעות, אולי ימים, שמדובר במאבק אבוד. כמה פעמים היא שקעה בתרדמת, וכמו עוף החול האגדי התנערה כל פעם מחדש. וכל פעם, כשאני שואלת אותה, מהוססת, בשיח לחישות, אם היא רוצה לחיות, היא משיבה בחיוב חד משמעי. בשפתיים. בעינים. באצבעות. ללא שנייה של היסוס.
"החיים טובים יותר מהמוות," אמרה לי פעם, באחד המאבקים הלא נגמרים על חייה במהלך האשפוז הנוכחי, "תילחמי עליי, אל תרימי ידים, אל תאבדי את התקווה, חפשי אנשים טובים, יש כאלו. חפשי ידידים, הם יעזרו לך, לכל-כך הרבה אנשים עזרתי בחיי, מישהו בוודאי יבוא לעזרתי עכשיו." היא צדקה. ידידים עוזרים. הרשימה ארוכה ומתארכת. "כן," היא הייתה אומרת, "אני מכירה את המוות, פגשתי אותו כל-כך הרבה פעמים והחיים טובים ממנו."
* * *
עשרות פעמים היא סיפרה לי על הקושי הגדול ביותר באושוויץ, המאבק על שמירת צלם אנוש. "הם רצו להפוך אותנו לחיות. ראיתי סביבי נשים שהפכו לחיות. אבל אני לא נתתי להם," סיפרה אמא, שצמה במחנה המוות ביום כיפור, שלא אכלה חמץ באושוויץ וניזונה בפסח מתפוחי-אדמה לא מבושלים, שלא שכחה מעולם את מי שאספה עבורה תפוחי-אדמה כדי שתוכל לשרוד את פסח.
שוב ושוב סיפרה לי על אותו בוקר נורא במגרש המסדרים של אושוויץ, כשהייתה צעירה בשנות העשרים שכבר איבדה הורים, בעל, ילדה. היא עמדה עם אחיותיה לגיהנום, כשהן מביטות בעמוד התלייה, דקות ספורות לפני שרוז'ה רובוטה סיימה עליו את חייה הקצרים. רובוטה, צעירה כבת עשרים, הייתה אחת מאלו שלא רצו להשלים עם הגורל המר. היא ניסתה להימלט מהמחנה.
למעלה מ600- יהודים הצליחו להימלט מאושוויץ. רובם נתפסו. לשומרים הגרמנים היה טקס קבוע עבור הנתפסים. קודם היו מענים אותם, אחר-כך היו מכנסים את עצירי המחנה לרחבת המסדרים ומעמידים אותם למספר שעות של המתנה מייסרת, ואז תולים לנגד עיניהם את הנמלט. זה הגורל שנקצב לרוז'ה רובוטה, שלפני הוצאתה להורג הבטיחו לה הגרמנים למלא את משאלתה האחרונה.
רוז'ה ביקשה לשיר שיר.
כשאמא סיפרה את הסיפור הזה, אפשר היה לראות בעיניה הירוקות את זיכרון מגרש המסדרים של אושוויץ, והיא הייתה שרה ביידיש את המילים שאלתרה רוז'ה רובוטה לפי מנגינה ידועה. "יהודים, עוד תשכחו (יידן, די וועסט פארגסן,"( שרה רוז'ה רובוטה לנשים המבועתות שעמדו מולה, "יהודים, עוד יבוא יום והסיוט הזה ייגמר, ותצאו לחופשי, ואתם וכל העולם תשכחו מה שהיה כאן." "ואז נדרתי," הייתה אמא אומרת לי, "לא לשכוח. לספר. וכששאלת אותי בפעם הראשונה כשהיית בת שנתיים וחצי, 'אמא, מה זה המספר שעל ידך'? בחרתי לספר."
ואמא סיפרה והקימה מול עיניי עולם שלם. למרות שלא נשארה בידיה למזכרת אפילו תמונה אחת של בני משפחתה, והזיכרון הפיזי היחיד שנותר מהוריה הוא שני דפים שרופים של חידושי תורה, אותם רשם סבי ואמא חילצה אחרי המלחמה מגג ביתם. בחיות רב-ממדית היא תיארה את פולין שלפני השואה, את משפחתה הענפה, את בית הוריה ברדומסק, העיירה בה נולדה, ואת ביתה בלודז' שם גדלה ונישאה. גם את דברי ימיה בתקופת השואה, ואת התנסותה האישית בתחנות הנוראות ביותר שאפשר להעלות על הדעת. אבל מעולם לא דיברה על התופת של מיידנק. על החודשים שעברה במחנה האיום ליד לובלין. רק במשפט אחד התייחסה אל התקופה ההיא: "כשהגענו לאושוויץ, אחרי מיידנק, חשבתי שהגעתי לבית-הבראה."
רק פעם אחת בחייה שאלה את נפשה למות, אמרה לי פעם. באושוויץ. כשהגיעה למסקנה שנותרה אחרונה מכל משפחתה. לילה אחד החליטה שאין טעם לחייה. היא ניגשה אל הגדר החשמלית שהקיפה את המחנה, "הגדר שעליה היינו רואים בכל בוקר בדרך לעבודה את כל מיואשי הלילה," היא סיפרה, "אולם לפני שהגעתי לגדר ראיתי ממול את אבא שלי, מגיח מתוך האפלה. את הולכת להתאבד? הוא שאל, אבל אם את תלכי לא יישאר ממני זכר. אמא הסתובבה וגררה את עצמה אל הבלוק.
מאז, בכל בוקר, כך סיפרה, כשהיו מצעידים אותם לעבודת הפרך, היא הייתה מתבוננת בגדר, נושאת עיניה לשמיים ומנופפת באגרופיה. "היום הוא מוכרח לבוא," הייתה אומרת לעצמה, "היום המשיח מוכרח לבוא".
כששואלים אותי לא פעם איך היא מחזיקה מעמד, למה היא עוד נלחמת, איך שרדה אז ומה גורם לה לעבור את התופת של היום, אני עונה: האמונה הגדולה ההיא. הרצון לחיים, והתקווה שמשהו ישתנה. שעוד יהיה טוב.
אני זוכרת אותה בליל הטילים של מלחמת המפרץ הראשונה. באימה שאפפה את כולנו, אמא סירבה ללבוש מסכה. "המסכה תהרוג אותי לפני סדאם," היא אמרה. כדי לרצות אותי הסכימה לשבת אתנו בחדר האטום, פניה מכוסות בסמרטוט לבן מגוחך, טבול בסודה לשתייה. היא סירבה לכל הצעה לברוח מתל-אביב. ממש כשם שערב מלחמת ששת-הימים סירבה לכל ההצעות של קרובי משפחה ששרדו להטיס אותנו לניו-יורק על חשבונם, בנימוק "סבלתם מספיק."
"לכל אחד מאתנו גורל ושעה. כשאדם הופך לפליט, הוא מאבד את ישותו וכבודו. פליטה אני לא אהיה," אמרה מי שכבר הייתה בתאי הגזים של אושוויץ, אחרי שעברה את תהליך ה'מקלחות.' עירומה כביום היוולדה כבר אמרה את הווידוי, ופתאום נראה מרחוק חייל אס-אס רכוב על אופנוע. "עצרו"! הוא צעק לפני שהספיקו להפעיל את המשרפות, "הגיע משלוח טרי גדול יותר מהונגריה, חבל להפעיל את המשרפות עבור קבוצה קטנה כל-כך. אמא ושאר בנות 'המשלוח הקטן' הצטוו להתלבש במהירות, והן נשלחו בחזרה אל הבלוק.
"לעולם אל תדוני את מי שאיבד את אמונתו בפלנטה ההיא, בצל המשרפות," הייתה חוזרת ואומרת לי. "מי שלא היה שם, לא יבין ואיננו רשאי לשפוט. אני יודעת דבר אחד: באושוויץ התחזקתי באמונתי. בגיהנום ההוא ראיתי שוב ושוב מהי השגחה פרטית."
* * *
היא נולדה בעיירה רדומסק, הסמוכה ללודז,' בשלהי מלחמת העולם הראשונה. בת בכורה להוריה, ששכלו חמישה מבין ששת ילדיהם במגפות הטיפוס האיומות שפקדו את פולין שבין שתי מלחמות עולם. ילדותה ונעוריה עברו עליה בלודז,' העיר השנייה בגודלה בפולין, אליה עקרו כשאמא הייתה בת שנתיים ובה עסק אביה האמיד, חסיד גור, במסחר בטקסטיל.
את לימודיה העממיים עשתה בבית-ספר 'בית יעקב' החרדי בעיר. השכלתה התיכונית הייתה יוצאת-דופן גם אז. אמה התעקשה לשלוח אותה לתיכון היהודי החילוני היוקרתי בעיר, 'הגימנסיה העברית הוכשטיין,' שאוכלסה בבנות ממשפחות מתבוללות. רק אמא, שנשארה חרדית, ועוד תלמידה אחת בכל בית-הספר הגדול היו שומרות שבת. אמא, שהייתה תלמידה מחוננת, נהגה לספר על המורה שהעמידה אותה לבחינה ביום ראשון אחד, כשהיא מסננת בארסיות: "מעניין אם משהו חדר למוחך מבעד לערפילי השום שאכלת עם החמין בשבת." זו לא הייתה ההערה האנטישמית היחידה ששמעה בבית-הספר התיכון. "חרדים לא אהבו שם," סיפרה.
אבל כישרונה וחנה פילסו לה דרך גם בסביבה העוינת, וכתלמידה מצטיינת הצליחה לקפוץ כיתה בתיכון האליטיסטי. היא דיברה שמונה שפות ושלטה בקלאסיקה של הספרות הרוסית, הגרמנית, הפולנית והצרפתית שקראה בשפות המקור, אבל גם בתורת החסידות בכלל והחסידות הקוצקאית והגוראית בפרט. היא אהבה אמנות ומוזיקה והתרפקה על 'אאידה' של ורדי ועל השנסונים של אדית פיאף, אבל לא היה צליל מתוק לאוזניה מקול לימוד הגמרא שספגה מגיל ינקות. "אמר אביי, אמר רבא," הייתה מזמזמת במתיקות, עורגת לימים הטובים של ילדותה.
עם השלמת לימודיה התיכוניים למדה הנהלת-חשבונות, עוד צעד נדיר בחייה של בת חסידים. אחר-כך נישאה בשידוך וברצון מלא לבעלה הראשון, אברך חסיד גור ממשפחה מיוחסת, תלמיד חכם ומנהיג באופיו. את אחותי, שנרצחה בטרבלינקה, ילדה ב.1937- מלחמת העולם השנייה תפסה אותם בביקור משפחה בעיירת הולדתו של בעלה, סמוך לגבול גרמניה, בה בילו את הקיץ. המשפחה המורחבת כולה נמלטה לוורשה, לבית שברחוב נובוליפיה .39 שם העבירו את שנות הגטו.
הוריה כבר שהו אז בגטו לודז.' אמא החליטה, כנגד כל הסיכוים, לחלץ אותם משם ולהביא אותם לגטו ורשה, שנחשב פחות מסוכן. היא הסירה את הטלאי הצהוב, חמקה אל הצד הארי, ויצאה עם גוי ברכבת אל בית הוריה. "כשאבא פתח לי את הדלת, לא הכרתי אותו," שחזרה את המסע ההוא, "הוא היה רק בן ,45 והזקנה קפצה עליו לפתע. כשראה אותי התמלאו עיניו דמעות. בזכות מה שעשית עכשיו את תחיי, הוא הבטיח לי בתודה." עם ההבטחה ההיא היא זורמת כל חייה.
בספר 'אלו שלא נכנעו,' של חוקר ומתעד השואה המנוח משה פראגר, שכתב על 'מחתרת הלומדים' בגטו ורשה, העידה אמא: "הבית שלנו ברחוב נובוליפיה 39 הפך בגטו למעין 'מרכז חסידי.' בכל פעם היו מגיעים אלינו שליחים שונים מכל הקבוצות ובתי-התפילה של חסידי גור בגטו כדי לקבל עזרה וסיוע, בעיקר מצרכי אוכל ואספקה. אלינו הביתה היו מגיעות חבילות מזון שנשלחו מקרובי משפחתנו בגטו רדומסק, ובעלי היה מחלק מכל הבא ליד לבחורים ולאברכים, שישבו ולמדו תורה במקומות מחבוא. כל מי שנשאר חי בגטו, היה מגויס לעבודות הכפייה עבור הגרמנים.
"רק חסידי גור לא רצו. קראו להם 'אנשים פראיים' (ווילדע מענטשן.( את בעלי הם כינו 'הקומנדנט' (המפקד.( קשה לי לתאר את מידת גבורתם של האברכים והבחורים האלו. כל הזמן התווכחתי עם בעלי. קשה היה לי להשלים, למשל, עם הסירוב לגלח את הזקן והפאות. בגטו זה היה ממש בגדר פיקוח נפש. כל פעם שרוצח גרמני היה פוגש בעל זקן, היה מתנפל עליו בחימה שפוכה, לא פעם היה היהודי משלם בחייו. התחננתי, 'אסור לסכן כך את החיים,' ובעלי השיב לי בנועם: 'דבר אחד למדתי, שכל מה שפוקד עלינו הגרמני, יש להתנגד לו בהחלט. אם הריבונו של עולם ירצה, אשאר בחיים. אם לאו - טוב למות כיהודי בעל צורה יהודית.'
"מכיון שאני אישה חלשה, המשכתי להפציר. והוא הציע לי פשרה. שיכין בכיסו מספריים, כדי שבשעת סכנה יוכל לקצץ את זקנו ברגע האחרון... ואכן בא גם הרגע האחרון, עמדתי מולו כאשר ערכו המרצחים את החשבון האחרון עם הגטו. ואז הוא אמר לי בלחש: 'עתה בוודאי חבל להשחית את הצורה היהודית...' וכך הוא הלך לדרכו האחרונה, כיהודי עטור זקן ופאות."
מהבית ברחוב נובוליפיה נלקחה אחותי הי"ד לטרבלינקה, והיא רק בת ארבע וחצי. מהבית הזה עזבה אמא לאומשלגפלץ, הכיכר בוורשה ממנה גורשו היהודים לדרכם האחרונה.
לפני עשר שנים בדיוק, במלאות חמישים שנה למרד גטו ורשה, הייתי אמורה להצטרף כשליחת 'ידיעות אחרונות' למטוסו של ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל, שיצא לשחזר את המסלול של שרידי המרד. כשסיפרתי לאמא, היא לא יכלה להסתיר את גאוותה והתרגשותה. אבל יומיים לפני שהיינו אמורים לצאת לדרך, היא לקתה לראשונה בחייה בהפרעות קשות בקצב הלב. ביטלתי, כמובן, את הנסיעה, למרות שאמא ניסתה לשכנע אותי שאין קשר. רק שבועיים אחר-כך, ברגע של אמת, הודתה: "פחדתי שיגמרו אתך את החשבון."
* * *
על ימיה באושוויץ אפשר לכתוב ספרים. ביום שהגיעה ממיידנק, שלחו אותה בסלקציה לטור המוות, מצד שמאל. היא חיפשה דרך להשתחל לטור ההולכים לעבודה ולחיים, והבחינה בצעירות היהודיות שישבו ליד שולחן ארוך בקצה האולם וקעקעו מספרים בברזל מלובן על זרועות האסירות החדשות. לפתע הבחינה שאחת מהן מזיזה את עיניה במהירות. "כנראה שאותה צעירה זיהתה את מי שעמדה מאחוריי, ורמזה לה לעבור במהירות לצד השני," הסבירה.
אמא רצה במהירות לטור החיים, מימין. רק אחרי שנבלעה בשורת הנשים, הבחינה בכך האישה שלה יועד הרמז, וניסתה גם היא לזנק אל החיים. אלא שאייכמן שיסה בה את הכלבים שליוו אותו לאקציה וירה בה למוות. לימים סירבה אמא להעיד במשפט אייכמן, למרות שיכלה למסור עדות חיה למקרים בהם ראתה אותו רוצח במו ידיו. "אני לא אחזיק מעמד," טענה.
"אבל אם אי-פעם יתפסו את מנגלה, אני אבוא להעיד. אפילו אם יצטרכו להביא אותי למשפטו בכיסא גלגלים," נשבעה. "כי הוא לא רק התעלל, אלא אף הוציא מקורבנותיו כל צלם אנוש." אמא אמרה את זה למרות שאישית היא הייתה אחד המקרים הנדירים עליהם חס רופא המוות. פעם, כשחזרה מעבודות הכפייה, היא הייתה בין הנשים שהוא בחר לניסוייו, אבל לאחר מכן הביט בה שנית ואמר לה לחזור. "את יפה מדיי."
כדי להינצל היא הציגה את עצמה כתופרת מדופלמת של בובות. אחייניתה כמעט התעלפה מהתעוזה. לאמא שלי, כמוני, היו שתי ידים שמאליות. גם עם אקדח מכוון לרקתה לא הייתה מסוגלת להשלים בובה אחת לרפואה. "על החיים צריך ללחום. צריך לנסות. אחר-כך נסתדר," הסבירה. "טוב יותר מאשר להגיד את האמת וללכת לקרמטוריום."
ב'בית-החולים' של אושוויץ הצליחה לקדם את עצמה למעמד של סגנית אדמיניסטרטיבית של רופאה לא יהודייה, ובכך הצילה את חייה וחיי אחרות. מעולם לא שכחה את מי שהציל אותה. אחרי תום מלחמת העולם השנייה סירבה להעיד במשפטה של קאפו אחת שהתעללה באסירות המחנה. "ראיתי אותה באכזריותה, אין לי התנגדות שיעמידו אותה לדין על פשעיה, אבל אותי היא הצילה. הלא למדנו ממשה רבנו, שסירב להכות על היאור שהצילו ממוות."
* * *
ב'צעדת המוות' הובלה אמא לגרמניה, והשתחררה במחנה ששכן שמונה ק"מ מצפון להמבורג. "ראשונים באו האמריקנים," שחזרה את השחרור, "עם חבילות של שוקולד ואוכל, ואנשים מתו כמו זבובים כי אכלו בלי חשבון. אחר-כך באו הרוסים. הם כבר היו יותר חכמים, פתחו את שערי המחנה ואמרו לנו 'יהודים, לכו לנקום"'
לבושה בכתונת הפסים, שלד חי במשקל 35 ק"ג, עיניה היוקדות מזרות אימים, יצאה אמא לעיירה הסמוכה למחנה, מחפשת נקמה. "ראיתי גרמנייה בת גילי הולכת עם ילדה כבת חמש, בלונדינית יפהפייה עם עינים כחולות ובידיה בובה. לא יכולתי לשאת את המראה," סיפרה אמא. "ניגשתי לילדה, חטפתי מידיה את הבובה, השלכתי אותה אל הבוץ ורמסתי אותה ברגלי. 'הבת שלי כבר לא תשחק בבובות, וגם את לא,' צעקתי והלכתי משם. כשהבטתי לאחור, ראיתי את עיניה המבועתות של הילדה. הבנתי שזו לא הדרך שלי לנקום, שמוכרחה להיות דרך אחרת."
לימים, כששבה לפולין, הקדישה את עצמה להשיב אל עמם ילדים יהודים שנמסרו לנוצרים. דוברת פולנית רהוטה ועם המראה הארי, תפקדה כחיל חלוץ, יוצאת בעקבות מידע למנזרים ברחבי פולין, למשפחות, מנסה בתירוצים שונים להגיע אל הילדים. לפעמים הצליחה לחלץ בכוחות עצמה את הילדים, לפעמים הייתה רק מדווחת, ואחריה היו מגיעים האחרים.
מרגע השחרור הייתה לאמא מטרה אחת: ארץ ישראל. ניסיונותיהם של חברים וקרובים לפתות אותה לנסוע לארה"ב או לאירופה המערבית ולבנות שם חיים מבוססים כלכלית, נהדפו מיד. בארץ פגשה באבא ז"ל, ניצול שואה, וכאן נישאו וחיו בהרמוניה זוגית מופלאה.
כשהגיעה שעתה ללדת אותי, כשל הגוף שעבר את התופת. רופאה, פרופ' רבאו המנוח, קרא לאבא וביקש ממנו לבחור בין שתינו. אבא, ששכל אישה ושני ילדים בשואה, השיב שלא בידיו הזכות לבחור, בורא עולם יחליט. ואז ניגש פרופ' רבאו אל אמא ואמר: הדרך היחידה שבה הילד יוכל לשרוד תהיה בניתוח קיסרי. ולא סתם ניתוח, אלא רק בתנאי שתאפשרי לי להתחיל את הניתוח ללא הרדמה. אמא אמרה לו: חתוך.
אבא הלך לעולמו לפני שמונה-עשרה שנה וחצי. לימים מצאתי בתעודת הזהות שלו פיסת נייר קטנה ספוגה בדמעותיה, עליה כתבה ביידיש את שמו ומקום קבורתו. "זה בעלי," כתבה שם, "ועמו הלכה לעולמה פיסת חיי האחרונה שבניתי אחרי החורבן בוורשה ובאושוויץ." משהו כבה בעיניה כשהלך אבא לעולמו, אבל היא המשיכה להיאבק על החיים.
* * *
אמא ניצלה אמנם ממרד גטו ורשה ומאש המשרפות באושוויץ ויצאה משם, אבל הם לא יצאו ממנה. העשן פגע בריאותיה, והיא יצאה מן התופת נכה וחבולה. "מי שמחפש את ההוכחה שרק החזקים באמת יצאו מן התופת, אמא שלך היא ההוכחה," אמרו לי רופאים כשהתוודעו אל ההיסטוריה הרפואית שלה.
אני זוכרת את חודש יולי .2001 הגענו לאיכילוב כשאמא ללא הכרה ומונשמת, עשרה ימים מתום חתונת נכדתה, אחרי שלחמנו יחד בצפורניים לא לאשפז אותה לפני. ליוותה אותנו האימה הגדולה שלה מבתי-חולים, אימה שנולדה בבית-החולים של אושוויץ, ממנו הובילה רק דרך אחת - אל המוות.
הרופאים במחלקה הבהירו לי שימיה של אמא ספורים, שסיכוייה להיגמל ממכונת ההנשמה אפסיים. "אמא שלך לא תצא מהמחלקה שלנו חיה," אמר לי אחד הבכירים שבהם. כשהפצרתי מרופא אחר לעזור לה להילחם על חייה, כי היא למודת מלחמות, הוא הסביר לי בשפה פיוטית: "גם לחתול יש שבע נשמות, ואמא שלך כבר מיצתה את כולן." בהיתי בו בחוסר הבנה, והוא סיפק הסבר נוסף: "אמא שלך גמרה את כרטיס המילואים שלה. עוד לא ראינו אישה במצבה שחיה." חלק מהרופאים ממש התמכרו לרעיון שאמא היא חולה נשימתית לפי הספר. מושכת ונושמת, אפילו מעט מתפקדת. עד שהכול קורס ונגמר. ביחידת האשפוז שלה אנחנו רואים מתים כמעט כל יום. סימן ההיכר לפני: הצוות מרים את המיטה, הרגליים גבוהות מהראש. שלושה שבועות וחצי עברו, וספרנו 12 נפטרים.
ואמא נלחמת. מחרחרת. לוקה בדלקת ריאות. מגיעה לתת-תזונה. את ידיה קשרו למיטתה כדי שלא תנתק את צינור ההנשמה. העבירו אותה מהמיטה לכיסא ולהפך, כשק תפוחי-אדמה. "מה את רוצה, אמא שלך בת ,"84 אמרו לי. "אנחנו לא מכירים מקרים של חולי COPD קשים כל-כך ששרדו, זול לנו יותר להחזיק אותה על טובוס (צינור הנשמה) מאשר לערוך לה בדיקות דם יקרות." אמא עם צינור נשימה בקנה, לא מרימה ידיים. היא מתקשרת בקצות האצבעות. במבטי העיניים. משדרת את המסר. לא להיכנע. לא להרים ידיים. חמישה ימים היא מצליחה להיגמל ממכונת ההנשמה. במוצאי-שבת מבשרים לי: "החדשות הטובות: סבתא נושמת לבד. החדשות הרעות: היא מסרבת ללכת לישון. מכיוון שנותקה ממכונת ההנשמה, הבחינה שיש גם גברים בחדר. והיא מתעקשת שלא עברה את אושוויץ כדי לישון כשגברים מימינה ומשמאלה." משכנעים אותה שההלכה מתירה לה. ורק אז היא נרדמת בשלווה.
ואז שוב קורסות הריאות. היא מועברת למחלקה לטיפול נמרץ. עוד ניסיון גמילה שכושל. ואחריו ניתוח שמחבר אותה תמידית למכונת ההנשמה.
חודשיים מאוחר יותר, בלילה הראשון במחלקה שבה היא שוהה היום, בבית-חולים אחר, היא הפגינה מצוקה קשה. חששתי שתנתק את מכשיר ההנשמה, ועם הניסיון שצברתי באיכילוב, שאלתי את האחות אם לא מתכוננים לקשור אותה. האחות התבוננה בי בתדהמה. "אמא שלך בן-אדם. לא חיה. אנחנו לא קושרים. אלא אם קיימת הוראה של פסיכיאטר שבודק את החולה אישית ומורה על קשירה." ואז ידעתי שהגעתי למקום שבו אמא חזרה להיות בן-אדם.
* * *
שבת, 11:30 בבוקר, ערב תשעה באב .2001 אמא שלי שוכבת עקודה על מיטתה ביחידת מונשמים של מחלקה פנימית באיכילוב. זונדה באף, צינור נשימה בקנה, שלושה ימים אחרי ניתוח. צינורות פלסטיק מפותלים מחוברים לחזה, שעולה ויורד בקצב המונוטוני של מכונת ההנשמה.
אמא שלי מניעה את שפתיה הסדוקות ויוצרת את המילים "אני רעבה." ואז יורד לנו האסימון, ואנחנו נזכרים שמאז הערב הקודם, בליל שבת ב,20:30- לא חידשו לה את שקית האוכל. אנחנו רצים לאח התורן, שמסביר שבלי הוראת רופא אי-אפשר לתת לאכול. אנחנו רצים לרופא התורן, שמסביר בחביבות: "נגמר לנו במחלקה האוכל שמתאים לבעיותיה הרפואיות, ומכיוון שהיום שבת ובית-המרקחת של בית-החולים סגור, נחכה ליום ראשון." רק אחרי שמתעקשים, ומנדנדים ומתחננים ושואלים, הרופא מתרצה. אמא מקבלת שקית אחת, 200 מ"ל של אוכל נוזלי לשבת. המלחמה החדשה על חייה בעיצומה.
ומאז היא נמשכת, והיא קשה לתיעוד פרטני. המשברים, המאבקים הם אין-סופיים. שוב נפילה. שוב היחלצות והתייצבות על רף נמוך יותר בסולם הבריאותי. אבל אתנו. ועם המבט קדימה. עד ערב יום כיפור תשס"ג, והבשורות הקשות של הרופאים. אמא זקוקה לתרומות דם, אבל ורידיה בצקתיים מדיי מכדי לקלוט אותם.
בבית-הכנסת, ביום כיפור, אני נזכרת בסיפור שלה על יום כיפור אחד באושוויץ. הן היו יוצאות לעבודות כפייה מחוץ למחנה בשעות הבוקר המוקדמות. בלילה, כשחזרו למחנה, היו מקבלות את הארוחה היומית היחידה: מרק דלוח ולחם. באותו בוקר צעק מישהו משיירת הגברים שעברה לידן, "הלילה כל נדרי."
לא היה זמן להכין אוכל. הן חפרו נואשות באדמה, שהסגירה כמה תפוחי-אדמה מעופשים בקליפתם שהוחבאו. אכלו אותם בלתי מבושלים, כדי למלא במשהו את הבטן. בלילה, כשחזרו, כבר היה מאוחר מדיי לאכול. בבטן מקרקרת שכבו על הדרגשים בבלוק הארוך, ואמא, חזנית לעת מצוא, זימרה בעל-פה לשוכבות מסביב את נוסח תפילת כל נדרי וערבית לליל יום הכיפורים, שזכרה בעל-פה. "הצום שלי נמשך אז יממה וחצי."
ביום כיפור 2003 נשאתי במחשבותיי את תפוח-האדמה הנא והמעופש ואת צלילי תפילת כל נדרי מדרגשי הבלוק באושוויץ, והנחתי אותם למרגלות כיסא הכבוד, לפני מלך מלכי המלכים. "היא רוצה לחיות. קח את זכויותיה. את תפוח-האדמה. את המילים הנצחיות, וחמול עליה." למחרת יום כיפור התבשרנו שתרומת הדם נקלטה. יום של התאוששות.
בערב עשרה בטבת השנה, אני אומרת לאמא שראיתי את נקמתה המתוקה בגרמנים. את נכדיה וניניה, אחד טוב ומוצלח מהשני. והיא מגיבה ביידיש: "רק שיישארו יהודים."
* * *
ערב שבת, 25 בינואר ,2003 מנהל המחלקה מזמן אותנו לפגישה עם שני רופאים בכירים. אמא שבוע בקומה, במצב אנוש. הם חוזרים שוב ושוב על המסר: "אמך גוססת. למעט הלב, שום דבר לא עובד אצלה. המוח מת. אין תגובות לשום דבר, גם לא לכאב. הכליות עדיין מדשדשות, אבל יקרסו תוך שעות. עלייך להשלים עם כך שאמך כבר נפרדה מהעולם. ובמצב כזה ההמלצה שלנו היא שב ואל תעשה. כלומר, להפסיק הכול. לא מנת דם, לא בדיקות, לא תרופות, לא אוכל. אלו אינם חיים, ואת רק גורמת לאמך להתייסר. צריך לדעת איך להיפרד. המצפון הרפואי שלנו מחייב אותנו לחשוב על החולה."
אני מנסה לחשוב כמו אמא, ומשיבה: "אתם דורשים ממני החלטה שאיננה בכוחותיי. מקובל עליי מבית אבא ואמא כי בזמן כזה הולכים לרב ושואלים מה דעת ההלכה." הרבנים פוסקים: לא לתת טיפולים המסכנים את חייה, אבל אסור להפסיק אוכל, תרופות, מים, בדיקות שאינן מסכנות."
במוצאי-שבת אני מרגישה שהיא חשה את נוכחותי, את מגע ידה וקולה של נכדתה. ביום ראשון בערב אני שרה לה. למנגינה אחת היא מגיבה כמעט תמיד, "אני מאמין בביאת המשיח." ידה הימנית רועדת, קצב הנשימות שלה מואץ. שבועיים אחר-כך היא נחלצת לחלוטין מהתרדמת. מתבשרת ומגיבה להולדת שתי נינות.
אחר-כך מגלים לי במשפחה שבערב פסח לפני שנתיים, אחרי ששוחררה בפעם הראשונה מאשפוז במחלקת טיפול נמרץ, כינסה את נכדותיה והשביעה אותן שוב ושוב להילחם עד הסוף, גם כשכבר לא תעמוד על דעתה. יוצקת תוכן אישי לפסוק הידוע, "אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כוחי אל תעזבני."
* * *
אני מסיימת לכתוב את הכתבה הזו בשעת לילה, ליד מיטתה של אמא. אבל אמא, אחת המבקרות המקצועיות ביותר שהיו לי, לא תוכל לקרוא אותה. מכונת ההנשמה מצפצפת מפעם לפעם, כשדרכי הנשימה שלה מתמלאות נוזלים. ברגע טוב של הקלה, היא שוב שואלת: "מה לעשות? מה לעשות"? לעולם לא פסיבית. מעולם לא פתטית. תמיד נלחמת על חייה ועל חיינו.
לא כולם אוהבים את המלחמה שלה ושלנו. לא כולם מאמינים בקדושת החיים. לפני שבועיים קראתי את דבריה של יעל דיין על היכולות המדהימות והבלתי אפשריות של בני-אדם למצות את החיים. דיין לחמה על חיי בעלה דב שיאון המנוח בדרך חתחתים של מחלה קשה. ואני רואה את היכולת המופלאה של ההישרדות והאופטימיות האנושית הזאת מול עיניי.
לא מעט דברים נותרו מהאמא שהייתה לי בילדותי. תמצית חיים. העיניים הירוקות הבורקות בחיות בלתי נתפסת. המספר על היד. האמונה. היכולת לומר תודה. האהבה הבלתי נגמרת אליי ואל משפחתי. התקווה. הכמיהה להמשכיות. לשם ולזכר.
אני יושבת ליד מיטתה ובראשי מתנגנת מנגינה, אחת מאותן מנגינות נוגות ששרה לי בילדותי. המנון הפרטיזנים. בגרסתו המקורית, ביידיש: "זאג נישט קיין מאל אז דו גייעסט אין לעצטע וועג" (אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה,( המסתיים בשורה "מיר זענען דא." (אנחנו פה.(
כן, אמא, לוחמת אין-סופית שלי, קטנה-גדולה מהחיים שכמותך. אנחנו פה.
הערות
- בגלל צנעת הפרט ומצבה הקשה של אמא, נמנעתי מאזכור שמה והמחלקות בהן טופלה והיא מטופלת. גם לא את שמות המטפלים המצוינים מהצוות הרפואי, דרך בני משפחתנו הקטנה ועד לארבע נשים מדהימות הצמודות אלינו ומלוות אותנו לאורך כל הדרך, ואשר הפכו את המלחמה של אמא לאפשרית.
- גיבור הסיפור, רבי דוד שימן הי"ד, אחיו, גיסו וחבריו למחתרת הלומדים צולמו על-ידי הגרמנים לפני הוצאתם להורג ביריות בגטו. שתי התמונות הידועות התנוססו במשך שנים בתערוכה ביד ושם ותועדו בספרים. אמא הייתה מי שזיהתה את המצולמים לראשונה וחשפה בשנות השישים את סיפור הריגתם, אחרי שמשה פראגר גילה את הצילומים בארכיון גרמני בברלין.
לפנייה לכתב/ת 
