שתף קטע נבחר
75
הכי מטוקבקות
    היום תפרוץ מלחמה
    טייס ה"פאנטום" אסף נפרד מאשתו לשעה קלה. יהושע גרין הושב שהסורים "עושים רוח", והלך לישון. האברך מרדני סנדובסקי מגיע בקבקבים לתעלה. סרן שמואליק חוזה בטנקים הסוריים זורמים וזורמים וזורמים. וגולדה מקבלת טלפון באמצע הלילה. ה-6 באוקטובר 1973 - היום שאהריו שום דבר דבר לא יהיה במו שהיה

    הטלפון צילצל בביתה של ראש הממשלה ברמת-אביב בשעה 4 בבוקר לערך.

     

    עוד לא היה יום וכבר לא היה לילה, כאשר התעוררה גולדה מאיר משנתה. ההודעה שנמסרה לה היתה: היום, כנראה לפנות-ערב, תיפתח מלחמה. גולדה

    לא חזרה לישון. היא ישבה ליד הטלפון וקיבלה דיווחים נוספים.

     

    באותה שעה הואר אחד הבתים בשכונת צהלה. הידיעה שהשיגה את ראש הממשלה, הובאה גם לידיעת שר הביטחון. משה ריץ קם ממיטתו והזעיק בטלפון את עובדי לשכתו.

     

    * * *

     

    לפני שהלך לישון, הציץ יהושע גרין פעם נוספת בחשיכה הפרושה לפניו. בקושי-בקושי יכול היה להבחין בצלליותיו של המוצב הסורי שממול. לפני כשעתיים הגיעו שלושה טנקים למוצב הסורי, אבל גרין לא ייחס לכך משמעות‭.‬ "הסורים עושים רוח", ‬הירהר, והלך לישון.

     

    * * *

     

    אבי יפה לא ישן בכלל. הוא ישב בבונקר שבמעוז מול איסמעליה והאזין לרשתות הקשר. יפה, מילואימניק מירושלים, לא יכול היה לעצום עין. בערב הצטרף לתפילת "כל נדרי", ‬אבל התחמק באמצע התפילה. מכשירי הקשר היו שקטים מהרגיל. יפה, שהבחין כבר בלילות הקודמים בתנועה גדולה בצד המצרי, הרגיש שמשהו קורה.

     

    * * *

     

    ‬אסף, טייס "פאנטום", ‬הספיק לישון שעתיים בלבד. ב-6:40 בבוקר צילצל הטלפון גם בביתו, הסמוך לבסיס חיל-האוויר. "‬רד לטייסת", פקדו עליו. 

     

    אסף קם, התלבש והבטיח לאשתו: "אחזור ב-8". 


    (צילום: דובר צה"ל)

     

    * * *

     

    בשעה ‭7:30‬ היו הרמטכ"ל, סגנו, ראש אגף המודיעין ואלופים אחדים, מסובים בלשכת רה"מ. המצב נראה חמור מאוד. בתום הדיון פרשו הנוכחים למילוי תפקידיהם. הרמטכ"ל והאלופים היו אדומי עיניים. כבר לילה ושניים שהם פורשים לישון בשעה מאוחרת,עוקבים ממוצב הפיקוד העליון אחר התנועות הצבאיות הגדולות בגבולות עם מצרים וסוריה. להם היה ברור כי היתה טעות בהערכת-המצב.

     

    כבר אתמול, בערב יום-הכיפורים, ניקר החשש בליבם. לכן,החליט הרמטכ"ל להכריז על מגנות גבוהה, והורה לקצינים ולחיילים הסדירים לא לצאת לחופשת יום-הכיפורים. הצבא נשאר בבסיסיו ובעמדותיו. פה ושם גם החלו בגיוס מילואים,טיפין-טיפין. 

     

    * * *

     

    עוד בערב יום-הכיפורים הורגש המתח. מכוניות צבאיות חצו את רחובות הערים השוממות, וחיללו את קדושת החג. מתפללים יצאו מבתי-הכנסת, והופתעו לראות את התנועה הסואנת בכבישים. כולם ניסו לנחש מה בדיוק קורה.

     

    * * *

     

    ב־10 בבוקר העיר מרדכי סנדובסקי, בן 19 וחצי, את אנשי השריון ביחידה צבאית ליד התעלה. הרבנות הצבאית שלחה אותו לשם כדי לערוך את תפילות יום-הכיפורים, והוא התייחס לתפקידו במלוא הרצינות.

     

    סנדובסקי, תושב בני-ברק ותלמיד ישיבת "הר ציון", ‬הגיע ליחידה בגזרה הדרומית של התעלה ביום שישי בבוקר, הציב את ארון הקודש בחדר-האוכל, הניח אה השופר ואירגן תפילת "כל נדרי".

     

    * * *

     

    אבי יפה הביט שוב ושוב לעבר הצד המצרי של התעלה וציין לעצמו ששום דבר מיוחד לא קורה שם. הנה, למשל, הגנן אפילו הוא הגיע. הגנן היה מצרי, שנשכר ע"י בעלי הווילות העשירים של איסמעליה, שנטשו את העיר במלחמת ההתשה. הם דאגו לגניהם ושכרו גנן כדי שישקה בכל בוקר את הדשאים. גם היום הגיע הגנן להשקות.

     

    "שום דבר לא קורה", ‬ציין יפה לעצמו בסיפוק, וחזר לקרוא עיתונים ולשוחח עם חבריו הירושלמים. פה ושם אכל, אך עשה זאת בסתר, כדי לא להרגיז את החיילים הדתיים.


    (צילום: ארכיון צה"ל)

     

    * * *

     

    ברמת-הגולן הרים יהושע גריז את אפרכסת הטלפון. מהמפקדה הר דיעו על הכרזת כוננות מפני הפגזה ופשיטה. גריז, תל-אביבי בן 19, ‬הסתכל על הצד הסורי ולא ראה כלום. המוצב שלו היה לא רחוק מנחל הרוקאד ובינו לבין הסורים הפרידה גם תעלה אנטי-טנקית גדולה.

     

    כשירדו כולם לבונקרים, יצא גריז לעמדה שליד השער. תפקידו היה לצפות לעבר הסורים, אבל "לא היה שום מתח ולא לקחו את הדברים ברצינות". 

     

    * * *

     

    לטייסת ה"פאנטומים" ‬בבסיס חיל-האוויר במרכז הארץ, כבר הגיעו כל הטייסים, והמטוסים חומשו לתקיפה. אסף, כמו כל הטייסים, ישב וחיכה בבר של הטייסת שעל אחד מקירותיו קבוע לוח ההפלות. ‬הטייסים העבירו את הזמן בוויכוחים: הערבים יפתחו כמלחמה, כן או לא? אנחנו נכה בהם תחילה, כן או לא? 

     

    * * *

     

    ב-12 בצהריים היו כבר כמעט כל השרים בלשכת רה"מ. נעדרו רק שני שרים דתיים ואבא אבן, ששהה בחו"ל. גולדה, בסבר-פנים חמור, הציגה את המצב. נדונה הצעה לפתוח במלחמה מונעת.

     

    ההחלטה: לא.

     

    החלטה נוספת: לגייס מילואים. 

     

    * * *

     

    מאות אלפים יצאו באתה שעה מבתי-הכנסת ברחבי המדינה, וצפו בתנועה הסואנת על הכבישים. מכוניות הדליקו אורות, כדי להבהיר לאנשים כי הן בתפקיד. היו שתלו שלטים על המכוניות. ברבבות בתים הוציאו אנשים את בגדי החאקי מן הנפתלין. עם ישראל היה בדרכו לנקודות האיסוף.  


    (צילום: באדיבות אתר חטיבת גולני)

     

    * * *

      

    שעה 1, ‬צהרי יום-כיפור.

     

    ראש אגף המודיעין, אלוף אלי זעירא, מכנס במטכ"ל את הכתבים הצבאיים. "‬מלחמה מתואמת של מצרים וסוריה עומדת להיפתח בכל רגע", ‬מסר להם. ברחובות הערים אוספות מכוניות את ראשוני המתגייסים לשירות מילואים, בנקודות האיסוף השונות. במחסני החירום החלו לזווד את הטנקים בפריטים החיוניים. 

     

    בתעלת סואץ, ב-1 בצהריים, עדיין ישב מרדכי סנדובסקי ולמד גמרא בחדר-האוכל. המ''פ נכנם לחדר-האוכל ו"הפריע" לו. "‬המצב רציני. ארוז את הציוד, ורכב יבוא לפנות אותך", ‬הפטיר. תלמיד הישיבה נשאר בקבקבים והמשיך ללמוד גמרא.

     

    * * *

     

    שעה 1:50, צהרי יום-כיפור.

     

    לקצין אג"ם, בפיקוד דרום, הועבר דיווח רשום. הוא פרץ בסערה ללשכת אלוף הפיקוד. "מטוסים תוקפים, המצרים צולחים ליד גשר פירדאן!", ‬שאג.

     

    למסיבת הכתבים הצבאיים עם ראש אמ"ן, נכנס ראש לשכתו של אלוף זעירא. הוא החזיק בידו כריכה שחורה, שבתוכה דיווחים רשומים. על גבי פתק נמסרה ההודעה: "המצרים והסורים תוקפים".

     

    צפירת אזעקה עלתה ברחבי הארץ והקפיצה את מאות אלפי האזרחים בבתי-הכנסת ובבתים. מה קרה? זו אזעקת אמת?

     

    הרדיו התחיל לשדר, והכל התברר. מלחמה.

     

    * * *

     

    ברגע הראשון לא תפס אבי יפה מה בדיוק קורה. החייל הירושלמי, במעוז שממול לאיסמעליה, ראה מטוסי "מיג" מצריים חולפים מעל למעוז וחודרים לתוך סיני, מבלי שיתייחסו כלל למעוז הישראלי ולחייליו.

     

    ממכשירי הקשר ומהתצפיות שמע כי במרחק קילומטר לערך, צפונית למעוז, חצו כלי-רכב אמפיביים מצריים את תעלת סואץ. אחריהם הושלכו למים עשרות סירות ברזל וגומי, ובתוכן מאות חיילים, שחצו את המים במהירות רבה.

     

    פגזים התפוצצו בתוך המעוז שממול לאיסמעליה, ולפתע עלה ענן עשן צהוב, שכיסה את הבונקרים המוגבהים. המעוז וסביבתו הקרובה היו אפופים עשן צהוב.

     

    אבי יפה וחבריו, בוגרי הקרבות על ירושלים במלחמת ששת-הימים, היו משוכנעים כי העם הרב הזה, החוצה את התעלה, מכוון את צעדיו אל המעוז שלהם. מתיחות רבה נשתררה במעוז. אנשים החזיקו רימוני-יד ו"עוזים" בידיים ועמדו בפתחים, מוכנים לפגוע בארבה המצרי.

     

    אבל שום דבר לא קרה, הכוח המצרי עלה על הגדה הישראלית של התעלה והמשיך בדרכו הלאה, כאילו כלל לא קיים המעוז הישראלי.

     

    כעמר שעה קלה הגיע דיווח: "‬המצרים מתחילים להקים גשר קילומטר צפונה מאיתנו!". אי-אפשר היה לעשות הרבה. ההפגזה טיפטפה את רסיסיה לתוך המעוז. פה ושם גם ירו צלפים.

     

    "דפקו אותנו, המנוולים", פלט אחד החיילים.

     

    בבונקר הצר האזין יפה לשידורי הרדיו. הוא וחבריו שמעו על הקרבות בצפון. "יש לנו שותפים לצרות", אמר מישהו. 


    (צילום: דוד רובינגר) 

     

    * * *

     

    יהושע גרין התחיל בתפילת מוסף, כאשר הזדעזע הבונקר שבתוכו התפלל. החלה הפגזה רצינית. "‬לכל הרוחות, הם מטווחים יפה", ציין לעצמו גרין. הפגזים נפלו בתוך המוצב וסביבו, ומעמדות התצפית אפשר היה לראות כי הסורים יורים על כל נקודה בשטח.

     

    גרין התבונן לפה ולשם מתוך עמדת התצפית שלו. תנועה גדולה ליד התעלה האנטי-טנקית הישראלית עוררה את תשומת-ליבו. שם, ליד התעלה, מנסה דחפור סורי לערום תילי עפר, וחיילים סורים - לא להאמין! - מתחילים להקים גשרים על התעלה. אף אחד לא הפריע להם. המ"מ בא כעבור זמן לשער המוצב, כרי לראות במו עיניו את המתרחש. מה שראה לצד המוצב היה מפחיד למדי: 30-20 טנקים, שהצליחו כבר לחצות את הגשרים שהוקמו על התעלה האנטי-טנקית, ונעו על כביש מערכת האבטחה של הגבול. הם עברו בצד המוצב, בתוך השטח הישראלי.

     

    הסורים היו זריזים ובנו גשר שלישי, במרחק 20 מטר מהגשר השני, וכך זרמו וזרמו הטנקים הסוריים לתוך השטח הישראלי, כמעט ללא הפוגה ובאין מפריע.

     

    * * *

     

    סרן שמואליק, קצין בחטיבת שריון צפונית, איש קיבוץ לשעבר, היה בצהרי יום הכיפורים באיזור חושניה ברמת-הגולן. הוא נע דרומה, יחד עם שבעה טנקים, לאיזור רפיד, כדי לתגבר את מעך הכוחות הישראלי. במהלך הנסיעה הבחין לפתע בענן אבק שהיתמר מכיוון האיזור הסורי. הוא לא קלט ברגע הראשון מה קורה. כיוון שכך, הורה לטנקים לעצור, וטיפס עם הטנק שלו לתל קטן.

     

    שם, זקף שמואליק את ראשו מעל הצריח, ועיניו חשכו. "‬ראיתי עשרות רבות של טנקים סוריים, שפרצו את הגדר ודהרו בשיירה ארוכה לתוך שטחנו. ביני לבין הטנקים הסוריים הפרידו רק מאתיים מטר", סיפר.

     

    הפגז הישראלי הראשון החטיא את המטרה. שמואליק הורה לירות פגז שני, והטנק הסורי - הראשון בשיירה - עלה באש. זה היה טנק-מפלס, שתפקידו היה לפרוץ את הדרך לטנקים הבאים אחריו. מייד לאחר הירי הבחין שמואליק בעשרה טנקים סוריים, שהקיפו מוצב ישראלי סמוך. למרות המוקשים הפזורים סביב, הורה שמואליק לאנשיו להיכנס לאיזור המוצב.

     

    "‬לדפוק כל טנק סורי בשטח!", פקד.  

     

    הטנק הסורי הראשון, הפגוע, עיכב את הטנקים שנסעו אחריו. השיירה הסורית נעצרה. שמואליק ואנשיו ירו בטנקים הסוריים, בזה אחר זה. כל טנק שנפגע, התפוצץ ברעם גדול.

     

    * * *

     

    ביחידה הצבאית, בגזרה הדרומית של התעלה, קילומטרים ספורים מקו המים, טיפסו השריונאים לתוך הטנקים. תלמיד הישיבה מרדכי סנדובסקי, עדיין בקבקבים, חש במרוצה אל הטנקים שמנועיהם הופעלו. הטנקיסטים היו מתוחים. אולי כדי להפיג את המתח שאלו את סנדובסקי "אם כבר מותר לשבור את הצום?". ‬מפקד הפלוגה אמר, שהרב הראשי לצה''ל התיר שלא לצום. סנדובסקי, שהתייחס במלוא כובר-הראש לתפקידו, אישר: "אין צורך לצום". 

     

    ואז, יצאו הטנקים לדרך, העלו אבק ונעו לתעלה. פתאום התברר לסנדובסקי שהוא נשאר לבד-לבד ביחידה הצבאית, הרחוקה מהתעלה. "הישאר בהאזנה במכשירי הקשר", אמר לו המ''פ לפני שנעלם מאחורי האבק. מהאופק, בגזרה הדרומית, הגיחו לפתע מטוסי "מיג'' מצריים. סנדובסקי, שנותר רק עם החתול של היחידה, לא התרגש גם כאשר חלפו ה"מיגים" בגובה נמוך מאוד, ונשמע רעם התפוצצויות.

     

    אסף והנווט טיפסו ונדחקו לתוך התאים הצרים של ה"פאנטום" לכיוון תעלת סואץ. ה"פאנטום" היה בטיסת פיטרול, ואסף כבר הבחין בפס המים האפור, החוצה את חצי האי סיני. באותו זמן כבר הקימו המצרים גשרים על התעלה.

     

    הם טסו באיזור התעלה. פתאום אסף נחרד. קרוב-קרוב ראה שני טילי "אס.אס.6" קרבים במהירות עצומה לעבר ה"פאנטום" שלו. אסף ראה את האש הכתומה מאחורי הטילים, שהגיעו פתאום מהצד. בתוך עשירית שנייה חמק מהטילים, והם פגעו בקרקע. 

     

    * * *

     

    תלמיד הישיבה מרדכי סנדובסקי, שנותר לבד ביחידה הסמוכה לתעלה, גילה לפתע שהוא נתון בהפגזה כברה. חול ואבנים עפו מסביב. "‬השרירים רעדו לי", ‬סיפר. הוא רץ לבונקר, שמתוכו בקעו קולות מכשיר הקשר. הקולות יצרו עבורו אשליה, כאילו הוא לא לבד.

     

    סנדובסקי רצה לטלפן למישהו, למסר שהוא לבד, לבקש שיבואו לחלץ אותו, אבל החליט לא לעשות זאת. "‬זה לא הגיוני", ‬אמר לעצמו. "‬היום יום-כיפור ואין צורך לחלל את החג". 

     

    ההפצצות הפכו תכופות יותר ויותר. סנדובסקי החליט בכל זאת לצלצל. אלמוני ענה לו מעבר לקו. "‬תראה, אני נח"לאי ונמצא כאן לבד", אמר. "‬חכה, יבואו אליך", השיבו לו.

     

    * * *

     

    סרן שמואליק, שפגע בעוד ועוד טנקים ברמת-הגולן, גילה פתאום 30 טנקים סוריים שעלו על מוצבים ישראליים. הוא וחייליו החלו "לדפוק" טנק אחרי טנק, אבל נדמה היה להם שלא יהיה סוף לטנקים האלה. עשן ואש היתמרו מסביב.

     

    התחמושת אזלה בטנק שלו, ומתוך שבעת הטנקים שהחלו את הקרב, נותרו ארבעה בלבד. "‬דילגתי מעמדה לעמדה, כדי ליצור אצל הסורים את הרושם שבשטח ישנם הרבה טנקים ישראליים", סיפר.

     

    כיוון שאזלו לו הפגזים, בחר לפ‬גוע ב"רכב רך": נגמ"שים וכד'. ‬הוא ירה במקלעים ושמע צעקות ויללות. החיילים הסורים הנמלטים המטירו במנוסתם אש-תופת. תוך כדי המולת הקרב, ומכיוון שממילא אזלו הפגזים, החל לספור את הטנקים הבוערים שבהם פגע. הוא הצליח להניע עד מס' 24, ‬אבל מאוחד יותר סיפרו לו חבריו כי פגע ב-50 טנקים לפחות, מלבד "הרכב הרך‭."‬ שמואליק סבור כי הוא וחייליו פגעו ב-80 טנקים סוריים.

     

    המצב היה קריטי. טנק בלי תחמושת הוא מלכודת-מוות ליושבים בו. כיווז שכך, קפץ שמואליק מן הטנק לטנק ישראלי אחר, שנשארה בו תחמושת. תוך דילוג לטנק נפצע בצווארו. מכאן ואילך היה עליו להיאבק דווקא בחייליו, שביקשו לפנותו בכוח לתחנת איסוף פצועים. משם הועבר לבית-החולים. 

     

    * * *

     

    "נהג, ימינה!" 

     

    אפרים, נהג טנק בשירות סדיר, הסיע את הטנק ימינה. כבר זמן-מה שהוא נלחם במצרים השוטפים את סוללת העפר שעל התעלה.

     

    אפרים, ממושקף, ‬בן 18 וחצי מירושלים, הופתע קצת כשמפקד הטנק החליט לעלות על הסוללה שליד קו המים, אבל עשה כמצווה עליו. כשהתקרבו לסוללה, נהרג מפקד הטנק. אפרים עלה על הסוללה וירד מצידה השני. הטנק כמעט שנגע במים.

     

    הוא גילה שהטנק מוקף בעשרות חיילים מצרים. אנשי הצוות האחרים שבצריח הציעו לו בקשר: "בוא נצא‭."‬ הם פתחו את כיפת הצריח ויצאו, אך עדיץ לא הספיקו להוציא את מחצית גופם. המצרים ירו והרגו אותם.

     

    אפרים נשאר לבדו בטנק וסגר את הפתח מייד. הוא שמע שהחיילים המצרים לוקחים "מזכרות" מחבריו ההרוגים, וחשש לחייו. אבל המצרים לא נגעו בו לרעה.

     

    לבדו, בטנק על שפת המים, הירהר אפרים מה יעשה וכיצד ייצא, כאשר שמע את המצרים כשהם ממלכדים את היציאה מן הטנק. היה ברור לו שאם יפתח את הדלת, יתפוצץ הטנק עליו.

     

    הוא נשאר בתוך הטנק.

     

    * * * ‬

     

    בגולן גילה יהושע גרין כי טנקים ישראליים קרבים למוצב שלו. הוא שמח, וקיווה בכל ליבו שייחלצו אותם מהתופת.

     

    מתוך המוצב טיווחו החיילים את הארטילריה על מעבר הטנקים הסורי. גרין האזין לרדיו ושמע שגם בתעלת סואץ פרצו קרבות. "‬צרת רבים - חצי נחמה", חשב לעצמו.

     

    כל הלילה זרמו הטנקים הסוריים לתוך השטח הישראלי‭".‬שיירות-שיירות של טנקי "טי-55" עברו לנו לפני העיניים". ‬ואיש לא חש לעזרת המוצב הבודד. אי ישראלי קטן בתוך ים-ערבי. 

     

    * * *

     

    בחור הישיבה מרדכי סנדובסקי שמע קול רחש עמום בחוץ ויצא מהבונקר. זחל:ם הגיע אליו, ומייד אחריו הגיעו גם ראשוני הפצועים. אחד, שנפרד ממנו רק לפני זמן קצר וזכר אותו, אמר לו בקול נכאים: "הייתי חייב להפסיק את הצום. החובש הכריח אותי לשתות". 

     

    סנדובסקי, לא בלי צער, נכנס לזחל"ם, שהפליג עם הפצועים לכיוון המיתלה. בדרך רכן על פני תותחן-הטנק הפצוע וניסה להציל את חייו בהנשמה מלאכותית. "אני לא בטוח שהצלחתי", ‬סיפר.

     

    * * *

     

    בשמי המעוז שממול לאיסמעליה חלפו בבוקר שישה מטוסי "האנטר" והשליכו פצצות. אבל לא קרה כלום.אבי יפה שמע בקשר שמנקים ישראליים מנסים להגיע למעוז שהוא נמצא בתוכו, כדי לחלץ את אנשיו. אבל הטנקים נפגעו. אפשר היה גם לראות מטוסים ישראליים שנפגעו וטייסים שצנחו.

     

    בשעה שאינה זכורה לו, שמעו חבריו של יפה במעוז קריאות מבחוץ: "‬פיתחו לי, אני ישראלי!". לאחר בדיקה, פתחו את השער. זה היה אפרים, נהג הטנק, היחיד שנשאר בחיים מהצוות שהגיע עד שפת המים. אפרים ישב לבדו 22 שעות בטנק, פינה חלק מהמילכודים שהניחו המצרים, יצא מהטנק וזחל למעוז. יחד עם אפרים, היו כעת במעוז מול איסמעליה 32 איש.

     

    * * *

     

    בוקר יום ראשון היה הקשה ביותר עבור יוסי גור, יהושע גרין וחבריהם. "ראיתי שורה של חיילים מסתערת עלינו מכיוון הצד הישראלי", ‬משחזר יהושע גרין. ''הם היו במרחק 25 מטרים מאיתנו. ירינו מתוך הבונקרים "על עיוור" ולא הרמנו את הראש. להרים את הראש פירושו היה למות".

     

    המ"מ, יוסי גור, ביקש אש ארטילרית על המוצב עצמו, ההסתערות נהדפה. ברגעים של הפוגה הרים גרין את ראשו, ועדיין ראה את הטנקים הסוריים כשהם זורמים וזורמים וזורמים. מטוסים ישראליים תקפו את השריון הסורי, "אבל ראיתי גם מטוסים שלנו נופלים", ‬סיפר גרין.

     

    כבר היתה שעה של אחר-צהריים, כאשר שוב נכנסו טנקים סוריים לתוך המוצב.

     

    * * * 

     

    על המעוז של אבי יפה, ממול לאיסמעליה, ירדו מאות פגזים. ההפגזה הרסה את המעוז, ואז, כאשר הציצו יפה וחבריו מבעד לעשן, גילו עשרה נגמ"שים וכ-300 חיילים מצרים שעומדים להסתער עליהם. בפיקודו של מפקד המעוז, מאירק'ה, הדפו את ההתקפה.

     

    לא היה להם ספק שהתקפה נוספת תבוא. היה ברור שהמצרים הולכים ממעוז אחד לשני. גמרו אחד, הולכים לשני. גמרו את השני, הולכים לשלישי. אבי יפה היה במעוז השלישי.

     

    * * *

     

    הטנקים הסוריים הסתובבו ליד ובתוך המוצב של יוסי גור ויהושע גרין ברמת-הגולן, וכבר נראה היה שהכל אבוד. אולם גור ירה שני ררנ''טים על שני טנקים סוריים לפני שבעצמו נפגע. את הטנק השלישי חיסל את באמצעות "בזוקה". 

     

    גרין נזכר כי בשלב מסוים ראה 15 טנקים סוריים בשורה אחת על הכביש הסמוך. הוא קרא לארטילריה, וזו שילחה פגזיה על הטנקים‭" .‬תסיטו רק שני מטר!", ‬שאג גרין לתוך מכשיר הקשר, והארטילריה פגעה בטנקים בזה אחר זה.

     

    ביום ראשון בצהריים ביקשו להתפנות. "‬תיפסו את הרגליים שלכם ותברחו משם", ‬אמרו להם. הם התבוננו סביב. לא היה להם שום סיכוי להישאר בחיים, אם ייצאו מהמוצב. מאות חיילים סורים הסתובבו בשטח. אנשי המוצב נצרו את נשקיהם, והחליטו לירות רק כמי שינסה להסתער עליהם.

     

    * * *

     

    גם מפקד המעוז שממול לאיסמעליה, מאירק'ה, החליט לפנות את המקום. הוא הודיע על כך גם לאחר שהעריך, כי צפויה התקפה של טנקים על המעוז. בלילה שעבר הגיע נגמ"ש מצרי לשער המעוז והשאיר במקום נצנץ, כסימן לטנקים המצריים שעתידים לבוא בעקבותיו.

     

    מאירק'ה לא רצה לשמוע עוד תירוצים ומייד פנה לתכנן את היציאה. היה ליל ירח מלא, וכאשר שקעה הלבנה, בשעת לילה מאוחרת, זחלו אבי יפה וחבריו מתוך בונקר שקרס, ו-32 איש יצאו לדרך.

     

    לפנות-בוקר, אחרי הליכה של 20 קילומטר לערך, שמעו הדים של קרב שריון בשריון. הסתכלו לפה ולשם וגילו, כי הם נמצאים בתוך הקרב, בין הכוחות הישראליים לבין הכוחות המצריים. הפגזים התעופפו מעליהם ו"מיגים" מצריים חגו מעליהם בשמים.

     

    אפרים, נהג הטנק היחיד שניצל והגיע בזחילה למעוז, זיהה את הטנקים הישראליים. הוא הראה לאבי יפה ולחבריו את הכיוון, והם דהרו בהליכה מהירה לעברם. הם עדיין נעו באיזור שורץ אויב. חיילי-רגלים מצרים פתחו עליהם באש. עד שנראו שני טנקים ישראליים. מתוך אחד מהם יצא אריק שרון. 

     

    "עלו, עלו מהר על הטנק", ‬דחק בהם שרון בתוך הפגזה כבדה. 32 איש טיפסו על טנק אחד, ויצאו מן השטח. אבי יפה וחבריו חזרו לחיים.

     

    * * *

     

    יוסי גור הפצוע, יהושע גרין והאחרים החליטו להישאר במוצב בגולן ולא לזוז. אבל הסורים התחילו להפגיז בטנקים ממרחק 60 מטר, והבונקר התחיל להתפורר.

     

    הם שמעו את החיילים הסורים צועקים: "אל יהוד, אל יהוד". באיזה מרחק היו החיילים הסורים מה? "מטר אחד או שניים". ‬הם עמדו להיכנס לבונקר הפצועים, כשיוסי גור הפצוע "דפק" אותם.

     

    "ראיתי אותם ממש לידי. היו להם חמישה פצועים, אחד מהם קשה, ואז ביקש גרין מהארטילריה שלושה פגזים על המוצב עצמו. שלושה פגזים בלבד.

     

    כעבור דקות אחרות פגעו שני פגזים ישראליים במעוז הישראלי. החיילים הסורים נהרגו או ברחו, אבל כעבור זמן קצר הסתערו 30 חיילים סורים נוספים על המוצב. תשושים ומפויחים עמדו הישראלים וציפו לסורים, עד שקרבו למרחק כמה עשרות מטרים מהם. אז פתחו באש. הסורים נהרגו או ברחו.

     

    כעבור שעה-שעתיים הגיע החילוץ הישראלי.

     

    גם יהושע גרין וחבריו קיבלו את חייהם במתנה.

     

     

    הכתבה המקורית, שקטעים ממנה מופיעים כאן, פורסמה במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" ב-2 בנובמבר 1973
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "היום תפרוץ מלחמה "
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: לע"מ
    צילום: לע"מ
    צילום: רון אילן, לע"מ
    צילום: רון אילן, לע"מ
    צילום: לע"מ
    מומלצים