שתף קטע נבחר
75
הכי מטוקבקות
    לילה טוב אבא

    בסוף נשאר ממנו רק האיכר הסרבי.

     

    כל כך הרבה אנשים התרוצצו בתוכו. דנקנר טוען שהוא היה כמו מכונית אספנים, שכל חלק ממנה הובא ממקום אחר. אלא שעוד לא הייתה מכונית כזו, ואין שום 

    דרך להרכיב אותה שוב. 

     

    רוב המרכיבים כבר אינם קיימים: האינטלקטואל ההונגרי השנון עד אכזריות, המצטט שורה של פרנץ מולנר ומעליב אותך באותה נשימה; הבורגני האירופאי חובב הנקניקים, שנולד בעולם המיושב-בדעתו של כורסאות עור ומכתבות עץ מהגוני ולא חזה את המלחמה הגדולה המצפה לו; הישראלי אדום הלחיים שמזנק בשמחה לכל עימות ומטיח בך סנטימטר יותר מדעתו האמיתית רק כדי לראות איך תגיב; הילד החכם ביותר בבית הספר היהודי הקטן של הקהילה, שלא התעניין בתלמוד אבל אהב את התנ"ך; החילוני האחרון, או הראשון, לך תדע כבר; המבוגר הזעיר בן ה‭13-‬ המתגנב לרחוב המושלג של הגטו כדי להשיג תפוחי אדמה לאמא היפהפייה והאבודה שלו שכלואה במרתף; כבוד השר, אדוני העורך, עמיתי המשפטן המלומד, חשמלאי הרכב המוסמך, בעלה של הסופרת, אבא של העיתונאי והפסיכואנליטיקנית, החבר של חבריו.

     

    אלא שהסוף היה כמו ההתחלה. נשאר ממנו רק הגוף הזה, עם הראש הגדול האופייני לכל הגברים הסרבים ובית החזה החביתי. צריך אולי לפתור אחת ולתמיד את הבלבול הזה: נכון שהוא היה הונגרי, אבל הוא נולד וגדל בסרביה. זו הייתה אחת התופעות הא-נורמליות האלה של העולם שהתנפץ אחרי מלחמת העולם הראשונה, עת רסיסיה של האימפריה האוסטרו-הונגרית התפזרו כשברי מראה בכל מרכז אירופה והיהודים, קודם כל היהודים, סחבו אחריהם את תרבותם הגוועת במזוודות עור מהודרות בלי שום קשר לשאלה היכן נעצרה הרכבת.

     

    הפעם היחידה שהייתי בנוביסד, עיר הולדתו, הייתה בלעדיו. ישבתי במסעדה שנבנתה בתוך צריף, ליד שולחן ארוך שעליו התערבבו בקבוקי סליבוביץ' ענברי וגבינות מתוקות ושמענו מוזיקה צוענית. החבר שישב לידי צחק פתאום. "אתה יודע", הוא אמר לי, "בכל מקום שאנחנו נמצאים בו אתה תמיד הכי רחב ויש לך את הראש הכי גדול‭."‬ אמרתי לו שאני לא מבין מה מצחיק. "תסתכל סביבך‭,"‬ הוא אמר, "פתאום הבנתי מאיפה זה בא. אתה הכי קטן פה‭."‬ הסתכלתי סביב. לכולם היו ראשים גדולים ועורף אדמדם ברוחב של עגלה כפרית, כמו של אבא.


    "אתה מגזים", הוא היה אומר לי עכשיו. טומי ויאיר לפיד (צילום: צ'יבי שיכמן)

     

    * * *

     

    היה לי אבא חזק. יש משהו מרגיע לילדים בידיעה שיש להם אבא חזק. שהוא ישמור עליי. שאני לא צריך לפחד. אני כותב את השורות האלה שמונה שעות אחרי שעזבתי אותו בפעם האחרונה. על האצבע המורה שלי ענודה עכשיו טבעת הנישואין שלו. האחות הורידה אותה מהגופה ונתנה לי אותה. היא גדולה עליי בשלושה מספרים. הוא היה גדול עליי בשלושה מספרים.

     

    אלף פעם כבר שאלו אותנו איך זה שהוא כל כך תקיף ואני כל כך לא. הוא היה אומר על זה, "כי ליאיר היה אותי, ולי לא היה אותי". את אבא שלו לקח הגסטפו כשהוא היה בגיל של ליאור, בני האמצעי. איש לא הגן עליו מעולם, איש לא חצץ בינו לבין העולם והוא גם לא רצה שם אף אחד. הוא היה - בפשטות - מה שמוכרח היה להיות. מתוך הזודיאק הססגוני שלו הוא שלף ברגע הנכון את האישיות הנכונה, ואז פיזר אותה על סביבותיו בנדיבות מתענגת.

     

    זיכרון אחר, מסעדה אחרת: טיול הבר-מצווה שלי. אנחנו יושבים ליד שולחנו הפרטי של הר שמידט, המנהל השוויצי החנוט בפפיון של ה"בלוויפאלאס" בברן, ואבא מחליט להראות להם - כי הוא תמיד רצה להראות להם - ומנהל את השיחה תוך שהוא מלהטט בין שבע שפות בו-זמנית: גרמנית עם הר שמידט, עברית איתי ‭")‬יאירי תשב ישר‭,("‬ אנגלית של משפטנים עם הג'אדג' הפדרלי ממרילנד ויידיש מגוחכת עם אשתו המוקסמת שכבר שוקלת לברוח איתו, קרואטית של נוכלים עם הבחור המשופם שמתאמץ להיראות כמו סוחר נשק לטיני, סרבית מדוקדקת עם מתחרהו זעום העפעפיים, רוסית שלמד מחיילי הצבא האדום עם המלצר מקייב שנוקש בעקביו כמו קולונל פרשים פרוסי בעת שהוא מוזג את היין. הם נפעמים, בורקי עיניים, אני ישן על שני כיסאות, נברשת הקריסטל הנוצצת מחוללת מעל ראשי כמו ולס בחצרו של הקיסר פרנץ-יוזף ירום הודו שמת מזמן אבל לפעמים בכל זאת חבל.

     

    במשך 12 שעות ישבנו והסתכלנו עליו נושם, אמא, מירב ואני. מעולם לא היפנטו אותי, אבל כנראה שזו ההרגשה. אחרי יומיים ללא שינה הכל מתערפל חוץ מהחזה הרחב הזה, שעולה ויורד, כל שלוש שעות סנטימטר פחות. לפי כל חישובי הרופאים הוא אמור היה למות הרבה קודם, אבל הם לא מכירים איכרים סרבים חסונים. אפילו עכשיו, עשרים ומשהו קילו פחות, יש לו את הראש הכי גדול במסעדת המורפיום של חדר ‭,68‬ קומה ‭,9‬ וגם את הכתפיים הכי רחבות. הגרורות אכלו כבר את הכבד, את יותרת-הכליה ואת הריאות, התרופות מתחרות על תשומת לבו של הלב. הנידון למוות לובש פיג'מה כחולה עם מעוינים בהירים קטנים, הסעודה האחרונה מטפטפת במורד הצינוריות. והחזה עולה ויורד, עולה ויורד, עולה ויורד. נַד-נֵד, נַד-נֵד,רֵד עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד, אבא שלי. הגיע הזמן לרדת.

     

    האם מותו של אדם אומר משהו על חייו? במקרה שלו כן. אין לי מילה רעה להגיד על אלה שנאבקים עד הרגע האחרון, תלויים על הצוק בציפורניים מדממות, אבל הוא התעקש על זכות הבחירה. באמצע סיבוב הכימותרפיה הראשון הוא גמר ללמוד את התיק הרפואי שלו והחליט לנתק את עצמו מהמכשירים. "אני לא מתכונן לשכב פה עם חיתול ולחכות שיבואו להחליף לי", הוא הודיע לרופאים.

     

    הם נתנו לו קרב אמיתי, ובזכות. רופאים מאומנים להציל חיים ואם איאפשר אז להאריך אותם ככל האפשר, אבל כמו שאמרה לי שירי, שהיא גם דוקטור-טננבאום-אבל-תקרא-לי-שירי, "אפשר היה לחשוב שאני אראה את זה כל יום, אבל האמת היא שזו הפעם הראשונה שאני רואה דבר כזה‭."‬ בטח שזו הפעם הראשונה, הוא היה ראשוני כמו מספר ראשוני, והוא מעולם לא שיקר לעצמו, או למישהו אחר.

     

    בסוף הוא מת מהרעבה. הוא סירב להזנה תוך-ורידית ואמר "לא" צרוד אבל תקיף לכל כוס מים שהוגשה לו בזמן שמירב מנגבת את שפתיו המדממות בפיסת צמר גפן לחה ואמא מלטפת את מצחו ואומרת "אֵלֶטֶם, אֵלֶטֶם", שזה בהונגרית "חַיַּי, חַיַּי", אבל נשמע הרבה יותר רך ומלא - אפילו עכשיו - בתשוקה הבלתי מוסברת שהסתובבה תמיד ביניהם כמו נוכח שלישי.

     

    וככה הוא אירגן לעצמו פרידה מכובדת. כי הבן של ד"ר בלה למפל היה אדם מכובד כל חייו כמו שהודו אפילו אלה שהוא צעק עליהם ב"פופוליטיקה". "הרעבה" היא מילה נוראה, אבל התהליך עבר עליו בשלווה גמורה.

     

    "כואב לך‭"?‬

     

    לא.

     

    "נוח לך?"

     

    כן.

     

    הסרטן חיסל את התיאבון שלו, אבל אפילו מזה הוא לא סבל. באחד הלילות הלבנים באונקולוגית דיברנו על זה. הביוגרפיה שלו, מבחינתו, התחילה מהגטו. זה היה המקום שבו האישיות שלו התחילה להתכנס סביב הגרעין הלא-מנוצח שלה. אז הוא נולד רעב ומת רעב. באמצע הוא חרש כל מסעדה ודוכן נקניקיות מברלין עד בורה-בורה. זה לא עצוב, זה הדבר הכי קרוב לשלמות שראיתי או אראה אי פעם.

     

    ואני מכיר את השמועות. לקח להן שלוש שעות בדיוק להגיע אליי, אבל אלוהים לא היה שם אפילו לרגע. הוא לא נזקק לשום מחילה אחרונה, כי לא היה לו על מה להתנצל. הנציג מחברה-קדישא שאל בטלפון בהיסוס אם אני מסכים לטקס טהרה. היה ברור שזו הפעם הראשונה בחייו שהוא צריך לשאול. "זה רק שם אחר לזה שאנחנו רוחצים אותו", אמר במבוכה. אמרתי לו שירחצו, אבא תמיד אהב אמבטיות, אבל שם זה נגמר. הוא אסר עליי לומר עליו "קדיש",‬ וביקש שלא יהיו שם רב או חזן, כי גם לאדמו"רים חילונים יש את המותר והאסור שלהם.

     

    בטלוויזיה - וגם, לעזאזל, בעיתון שלי - אמרו שלאביר הראשון של החילוניות תהיה לוויה דתית, כאילו הוא החליט להפסיד בוויכוח בדקה התשעים. שיגידו תודה שהוא כבר לא פה, כי הוא היה עורף את ראשם בשלושה ערוצים בו-זמנית. כל מה שהוא רצה זה להיקבר בחלקה שקנה לפני עשרים וארבע שנים בקריית שאול כדי להיות ליד מיכל, אחותי, בתו, צמודים שכם-אל-שכם בשוחה כמו החיילים הטובים ששניהם תמיד היו.

     

    כי גם זה היה חלק משלל אישיויותיו הגדושות להתפקע. הצורך הזה לאהוב כל הזמן את אהוביו, בלי להרהר לרגע בשיגיונותיהם, שיגעונותיהם ושגיאותיהם. הוא המיס - בכוח רצונו בלבד - את גדולי הציניקנים. שוב ושוב נאלצנו לגרד מרצפת בית החולים אנשים שביום רגיל מראים אצבע משולשת לוועדות חקירה או משספים במילים מלוטשות את גרונם של טובי חבריהם. אולמרט בכה שם כל כך שחששתי שנצטרך להשכיב אותו במיטה לידו. את דנקנר, שלא דרך בשום בית חולים מאז נפטר אביו, היינו צריכים לגרש במקלות. אריה דרעי התחנן שהוא ייתן לו לבוא רק פעם אחת, "שתי דקות‭,"‬ נשבע בנקיטת חפץ, "זה ייקח רק שתי דקות", וייתן לו להניח תפילין על זרועו. זו הייתה הפעם היחידה בשבוע המסויט הזה שאבא ממש צחק.

     

    כי כשאתה מתיך כל כך הרבה ביוגרפיות שונות לתוך אדם אחד, במוקדם או במאוחר הוא מבין שאת רוב הדברים אסור לקחת ברצינות. הוא כיבד את יריביו באותה תיאטרליות הדורה שאופיינית לבני דורו - בחתונת בנו של הרב ישראל אייכלר הוא היה אורח הכבוד; עם אחמד טיבי הוא נסע לבקר את אביו הזקן; שלי יחימוביץ' והוא החרידו גדודי מלצרים בסערת ויכוחיהם בזמן ארוחת הצהריים החודשית הקבועה שלהם - אבל הוא בז מעומק לבו הוולקני לאנשים חסרי הומור. הם הרסו לו את העונג שבהתכתשות, את ההבנה שהשיעמום הוא-הוא החטא הקדמון האמיתי, את החינניות המפוארת שיש במשפט מחץ נוסח קישון הנוחת עליך מן התקרה בדיוק ברגע שלא ציפית לו. "אבל טומיק'ה‭,"‬ אמא שלי הייתה מתחננת בעוד מירב מנגנת כינור נוגה מן הצד, "למה אתה חייב להגיד להם כל דבר שעובר לך בראש?"‬ כי הוא היה חייב. כי הוא היה מוכן לחטוף בדיוק כמו שנתן, כי אם הם לא יכולים להבין שזה מצחיק, בעיה שלהם.

     

    אני מתקשה להחליט איך היה מגיב לחיבוק הפתאומי שאפף אותו אחרי מותו. מה היה עושה כשגדולי יריביו מתוודים על אהבה נסתרת ואויביו המושבעים מודיעים בעיניים מצועפות שהם יתגעגעו? האם זו הנטייה הישראלית - אני מספיק הבן שלו כדי שהיא תעצבן אותי - להתאהב במתים מעל הקבר הפתוח, מיד אחרי שסיימת לדחוף אותם לשם בכל כוחך? או שאולי יש שם, בכל זאת, משהו עמוק יותר, איזו הכרה מאוחרת בעובדה שמאחורי כל הרפליקות החדות כתער הייתה תפיסת עולם שלמה, שהתכתבה עם גלריה מרהיבה במיוחד של ידע. שהפטיש-חמש-קילו שנחת על ראשו המופתע של הרב הנעלב או הסוציאליסט הפציפיסט היה מורכב גם מהאמנה החברתית של רוסו, ומהציווי המוחלט של קאנט, וממילטון פרידמן, וגם מהעובדה שלשר היחיד בכל תולדות ממשלות ישראל שהיה ניצול שואה אף אחד לא יכול היה להסביר שום דבר על מוסר יהודי.


    איך היה מגיב לחיבוק הפתאומי שאפף אותו אחרי מותו? בתוכנית האירוח

     

    * * *

     

    לאותו טיול בר-מצווה לקחתי את הכובע שלי. הייתי הילד היחיד בכל יד אליהו שהיה לו כובע עור אוסטרלי עם שוליים רחבים והלכתי לכל מקום עם הכובע שלי. הוא חשב שזה מגוחך קצת, אבל הייתה לו חיבה אמיתית לכל גילוי של אקסצנטריות, מופרך ככל שיהיה. ביום השלישי של הטיול עמדנו על גשר קטן, מתחת לקתדרלה גותית מחמיצת פנים, והכובע עף לי למים. הסתכלתי עליו מתנדנד על המים עד שנעלם, ואז פרצתי בבכי. אני לא יודע מה בדיוק הייתה תוכנית הטיול שלנו, אבל הוא הפך להיות הגרסה שלנו למסעותיו של הכובען המטורף. היינו בחנויות כובעים מציריך עד פריז, ראינו כובעי קש וכובעי זמש, קסקטים ובארטים בתריסריהם, כובעי הומבורג קשוחי קודקוד וצילינדרים שזמנם פקע, כובעי בד, כובעי בייסבול, כובעים שסרט לבן משי מעטר אותם ונוצה ירוקה תקועה בהם, דיברנו עם מוכרות בסינרים לבנים שהתקשו להסתיר את צחוקן וזבנים שצללו בנכונות למחסנים אחוריים רק כדי לחזור משם בידיים ריקות. ראינו את כל הכובעים של אירופה, עד שמצאנו לי - אני כבר לא זוכר איפה בדיוק - כובע עור אוסטרלי, בדיוק כמו זה שהלך לי לאיבוד. איזה עוד אבא היה עושה את זה? למי עוד היה אבא שהיה ידוע בחוסר סבלנותו האגדי, אלא אם כן מדובר בדברים החשובים באמת?

     

    ואיזה עוד אבא היה מחכה עד אחרי שמצאנו את הכובע ורק אז מושיב אותי כדי לספר לי על הבר-מצווה שלו. על המרתף הקטן בגטו, שבו יושבת אמו בין מאות אנשים הדחוסים זה אל זה כבהמות-משא, קוראת לו ואומרת, "טומיק'ה, היום הבר-מצווה שלך. אני לא יכולה לאפות עוגה, ואני לא יכולה להזמין אנשים, ואבא שלך כבר לא יחזור, אבל לפחות יהיה בבר-מצווה שלך ריח טוב".  ואז שוברת על הרצפה בקבוקון בושם שריחו נותר אפילו באפי אחרי כל השנים האלה.

     

    "אתה מגזים יאירי", הוא היה אומר לי עכשיו.

     

    "אני לא מגזים אבא, בחיי". אתה זה שהיית מוגזם.

     

    בעצם העובדה שהחלטת לא להיכנע לעובדה שהפכנו למדינה של שקרנים. היית אמיד ואשכנזי ושמן וקפיטליסט וחילוני ומשכיל ונדיב והצלחת בחיים, וסירבת לטאטא את כל זה אל מתחת לשטיח שממלא את פיות כולנו באבק. שום דבר לא בא לו בקלות, אז על שום דבר הוא לא היה מוכן לוותר. דרישת הצניעות המזויפת המושלת בחיינו הצחיקה והרגיזה אותו חליפות. "הבעיה שלי עם אנשים צנועים‭,"‬ אמר לא פעם, "היא שאני מאמין שהם צנועים בצדק". ואחרי שהוא הלך, מי נשאר לנו? אנחנו תקועים עכשיו עם כל הלא-מתכוונים, הנזהרים, המדובררים, הזהירים והחושביםפעמיים. זה העונש שהוא גוזר עלינו היום. הוא אולי מת, אבל אנחנו הולכים למות משיעמום.

     

    רק דבר אחד העליב אותו באמת: כשהיו אומרים עליו שהוא גזען. האיש שהיה מקליט את כל החיקויים שלו ב"ארץ נהדרת" כדי להראות לנו אותם בימי שישי גרם לי פעם לצלצל ליצפאן ולבקש שיפסיק להגיד עליו במערכונים שהוא שונא מזרחים. הוא לא שנא אף אחד והדרך בה גדל הפכה אותו לעיוור-צבעים מוחלט. הוא רק האמין שמותר לו להיות הוא, בלי שיבקשו ממנו להתנצל על כך. נכון שהוא לא סבל מוזיקה ים-תיכונית, אבל הרי הוא לא ניסה להכריח אף אחד לאהוב את מוצרט. הוא פשוט חיבב אותו כי הם גדלו באותה שכונה.

     

    והוא כיבד את כל השכונות האחרות באותה מידה, מפני שהוא הכיר את תחושת ההיעקרות. את חוטי הצער הדקיקים הכרוכים סביב הקרסוליים כשניטלת מאדם הביוגרפיה שלו. היה משהו מכמיר לב בדרך שבה הוא ניסה לעתים לחקות את אביו. חדר העבודה שלו היה העתק מדויק של מה שנקרא בהונגרית "חדר האדון‭," ‬בקומה השנייה של הבית בנוביסד. לא מזמן הוא הראה לנו תמונה של אביו יושב בחדרו. איש שמן וקטן, כהה עור ועיניים, עם אף סירנו דה ברז'רקי אימתני שחלש על פניו. "נכון הוא דומה ליאיר‭"?‬ הוא אמר. מירב פרצה בצחוק, אבל אני דווקא הערכתי את המחמאה.

     

    כי הרי משם, מהאבא שנשלל ממנו, נולד התיאבון שלו, ואם נראיתי לו כמו אחת המנות הטעימות בתפריט נשכבתי בנכונות על הצלחת. אהבתי את התיאבון שלו. כולם אהבו. הוא נבזק על כל זיכרונותיו כמו סוכר דק על פאלצ'ינטה במסעדת "גונדל" שבה היה אוכל עם סבו, רגע לפני הטיול הקבוע כדי לראות את הפיל האפריקאי עגום המבט בגן החיות של בודפשט. אם אתם מוכרחים בכל זאת לגלות בו שמץ גזענות, הרי ששם היא הייתה: הוא חשד קצת באנשים רזים. הם נראו לו מרירים ויהירים, והוא גם ריחם עליהם. כשפגש את ליהיא בפעם הראשונה היא אמרה לו שהיא צמחונית. הוא שאל אותה - בדאגה אמיתית - מאיזו בעיה בריאותית היא סובלת בדיוק, שהרי אף אדם שפוי לא יוותר מרצונו הטוב על תענוגות הבשר. היא נכנעה לו כמובן מיד ללא-תנאי מעל לקערת ענק של כרוב ממולא נוסח קולוז'וואר, מרגישה - בצדק - שכך הוא מקבל אותה למועדון אהובי טומי, שבדומה לליגיון הזרים אתה מאבד את זהותך הקודמת כשאתה מתקבל אל שורותיו, אבל זוכה בתמורה בנאמנות עד המוות.

     

    * * *

     

    רֵד עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד אבא, עוד הספקנו לראות יחד את הפועל חולון גוזלת את האליפות ממכבי ת"א, ובפסקי הזמן רצו פרומואים לתוכניות של השבוע הבא. זה היה מוזר לראות את השבוע הבא יחד עם מישהו שכבר ידענו שלא יגיע אליו. "אל תביאו את הקטנים", אמרת לנו, מפני שאפילו את זיכרונותיהם החלטת לבחור. רק את יואב ביקשת לראות, ואחזת בידיו ואמרת "אני רק רוצה שתדע שאני אוהב אותך וגאה בך", כי אלה שני הערכים הכי חשובים בחייך, או בחיינו, כבר איני מבדיל בדיוק - אהבה וגאווה. ועובדה שיואב החזיק מעמד עד המסדרון לפני שהתפרק.

     

    וארבעה ימים אחר כך כבר הפסקת להיות. דני של מירב וליהיא הלכו הביתה לישון קצת ואמא בדיוק ירדה לעשן סיגריה בזמן שהנשימות הפכו רדודות יותר ויותר וכבר כמעט נעלמו, אבל אז מירב אמרה בקול רם וברור "אבא, תחכה לאמא‭,"‬ והחזה התקמר בהפתעה וחזר לשריקותיו הקטנות בזמן שחיכית כמו ג'נטלמן הונגרי אמיתי לגברת מאחרת. ואז היא חזרה, ושמה את היד על המצח שלך, ודקה אחר כך כבר היית מת.

     

    את השורות האחרונות האלה, אני כותב כבר אחרי הלוויה. 27 שנה אני עיתונאי. זה יהיה המאמר הראשון שלי שלא תקרא. אין לי מושג מה היית חושב עליו. אני אמור להכיר אותך יותר טוב מכל אדם בעולם להוציא את אמא ומירב, אין דבר שלא דיברנו עליו, אין לי שום צער על שום משפט שלא נאמר בינינו, ובכל זאת אני לא יודע. אי-אפשר לדעת אצלך אף פעם. אפילו לא עכשיו.

     

    לילה טוב אבא, אני אוהב אותך.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "לילה טוב אבא "
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים