מתאבלים ביחד, מתגעגעים ביחד, אוהבים ביחד

בערבו של יום רביעי, ה-9 באוגוסט ‭,2006‬ כאשר התחילו לחזור הלוחמים מהקרב הקשה בכפר דבל, תפסה מצלמתו של צלם מסוכנות ידיעות זרה לוחם אלמוני, ניצול מהקרב, מובל על ידי איש מילואים במדים, חזהו חשוף והוא ממרר בבכי. לא הייתה בה, בתמונה, הילת גיבורים, כמו זו שאפפה את תמונתו המוכרת של תומר

 בוהדנה, המ"פ שסימן וי באצבעותיו בדרכו לחדר הניתוח. הייתה זו תמונת לוחם עייף שהבין כי איבד בקרב את חברו הטוב. שעות ספורות אחרי שצולמה נקרא לזהות את גופתו.

החייל האלמוני, סמ"ר תמיר איתי, אז בן ‭,24‬ זוכר שהוא כלל לא רצה להצטלם. "התמונה צולמה בצד הישראלי, דקות אחדות אחרי שחצינו את הגבול‭,"‬ הוא משחזר היום לראשונה. "אמרו ללוחמים שלא נפגעו להתרכז בצד, ושם פגשתי את אסף, בחור שהכרתי מהסדיר. עוד לא ידענו בוודאות, אבל מהשיחה בינינו התחלנו להבין שאם נאור קאלו לא פה איתנו, הגרוע מכל קרה. ואז הרשיתי לעצמי להישבר ולבכות. התמונה מנציחה את הרגע שבו הבנתי שקאלו נהרג .

אם היה זה סרט, הוא היה מדלג עכשיו שנה וחצי קדימה, מהקיץ הלוהט ההוא על הגבול ליום חורף סגרירי בדירה קטנה וחמימה בקיבוץ מעגן מיכאל. בדירה הזו גר היום זוג צעיר: תמיר איתי ונטלי הדר - מי שהייתה אהובתו של חברו המת. עכשיו הם ביחד, מאוהבים, מתכננים עתיד משותף. חתונה, ילדים.

כל-כך מורכב ועדין הסיפור הזה. מלא רוך וחמלה ואהבה, וגם עצב גדול שמרחף כל הזמן על פני הדירה הנעימה הזו, שנוכחותו של האהוב החי ורוחו של האהוב המת גרים בה יחד בדו-קיום זהיר ומתחשב. כי הנה כאן, בסלון, הספה והשולחן שקנו נטלי ונאור, על הקיר מדפי העץ שהתקין עם המשקאות החריפים שאפילו הספיק לגמוע מהם, ומתחתיהם - גדולה ובולטת - תמונתו, מחייך. כמו משקיף מהצד על האהבה הזו, של חברו הטוב ואהובתו, שמתרחשת כאן, בדירתו שלו, שעזב ביום קיץ אחד ולא שב אליה יותר.

"כשנכנסתי לגור כאן", מספר תמיר, "כל המקרר היה מכוסה תמונות של נאור. עכשיו זה עבר לצד של הבית, לא במרכז. בשבילנו זה חלק מהחיים. גדלנו לתוך זה. מי שבא לכאן בתור אורח יכול להזדעזע, אבל זה אנחנו. זה הבית שלנו. כאן אנחנו מתאבלים ביחד, כאן אנחנו מתגעגעים ביחד, וכאן אנחנו גם אוהבים ביחד". 

"אנחנו חיים את הכאב יום יום, שעה שעה, על זה שהוא לא איתנו", אומרת נטלי. "נאור יישאר איתי לתמיד. זה לא שזהו, שעכשיו נאור מת, הוא כבר לא פה. אני תמיד אוהב אותו. אבל אני חיה ונאור מת, ואני צריכה להמשיך לחיות הכי טוב שאפשר".  

תמיר ונטלי עם תמונתו של נאור ז"ל (צילום: אלי אטיאס) 

פגישה ראשונה, פגישה אחרונה  

הכי טוב שאפשר. ככה הם מנסים לחיות. מדלגים בזהירות על משוכות הכאב, מתעלמים ממבטים עוינים, נזהרים לא לפגוע ברגשותיהם של אנשים יקרים - ובה בעת שקועים באהבתם שלהם, שנבטה בייסורים אחרי הקיץ הארור ההוא.

הקיץ של 2006 תפס את תמיר איתי, אז קיבוצניק בן 24 מדורות, על סף חייו הבוגרים. שלוש שנים קודם לכן השתחרר מהצבא, אחרי שירות סדיר בסיירת יעל של הנדסה קרבית, ומאז עבד בקיבוץ וטייל בדרום אמריקה. בברזיל נפגש עם נאור, חברו מהסיירת, שהגיע בטיסה ממקסיקו בתום טיול של שלושה חודשים עם חברתו נטלי. חודש וחצי טיילו שני החברים ביחד, "ונאור דיבר עם נטלי בטלפון כמעט כל יום במשך שעות", נזכר תמיר. "בעיניי זה היה מקסים לראות איך ממרחק כזה גדול הם קשורים אחד לשני. הוא הראה לי תמונות מהטיול שלהם, בעיקר כדי להשוויץ ביכולת הצילום שלו".

"פעם אחת", מספרת נטלי, "הם עשו לי הצגה במסנג'ר. הם היו עם גיטרות ועשו כאילו הם מנגנים לי שיר. חוץ מזה, לא הכרתי בכלל את תמיר. הדבר היחיד שידעתי עליו זה שהוא חבר של נאור מהצבא". 

חודשיים אחרי ששב תמיר מטיול נוסף ביבשת, פרצה המלחמה. במוצאי שבת, ה-29 ביולי ‭,2006‬ קיבל טלפון ממפקדו, שהורה לו להתייצב למחרת בבוקר בבסיס ביל"ו. בבסיס סופח יחד עם חמישה מאנשי סיירת יעל שהכיר, ביניהם גם נאור קאלו, לגדוד חיל ההנדסה של חטיבה ‭.551‬

הוא זוכר שכבר בביל"ו הזדעזע מרמת הציוד שסופק ללוחמים. "כל מה שטכנולוגי ומתקדם לא היה. כוונות, ציוד לראיית לילה. מה שכן היה זה אפודים ישנים ונשק אמ־16 ארוך. הפעם האחרונה שהשתמשתי בציוד כזה הייתה בטירונות. כשהתלוננו אמרו לנו: 'אנחנו יודעים שזה לא אידאלי להיכנס עם ציוד כזה. מנסים להשיג לכם אחר, אבל בינתיים נתכונן עם מה שיש‭."'‬

עם מה שיש הוסעו הלוחמים מביל"ו לאימוני רענון בצאלים. ביום שישי בבוקר עלו צפונה וכונסו בבית־ספר בעפולה, "ושם‭,"‬ משחזר תמיר, "התחילו להוריד עלינו פקודות מבצע שכל הזמן התחלפו. הייתה תחושה של ברדק, שבאנו למלחמה ואף אחד לא יודע מה עושים איתנו ומתי‭."‬

לפני עלייתם לגבול הצפון קיבלו אפטר של 24 שעות. נאור הזמין את תמיר לנוח בקיבוצו, מעגן מיכאל. באותו ביקור הכיר תמיר לראשונה את קרוביו של קאלו - כך הוא קורא לו עד היום, בשם משפחתו - הוריו, אחיו וחברתו נטלי.

נטלי, כמו תמיר, זוכרת היטב את שעות החסד ההן. בדיעבד הן יקבלו משמעות מצמררת: הייתה זו הפעם הראשונה שפגשה את תמיר, שאת פניו הכירה רק מתמונות הטיול בברזיל - והפעם האחרונה שראתה את נאור. "לתמיר לא היה איפה לישון‭,"‬ מחייכת נטלי, "ואני אמרתי לנאור 'מה הבעיה, שיישן אצלנו בסלון‭,'‬ אבל נאור אמר 'אין מצב, אני רוצה להיות איתך לבד‭,'‬ אז מצאנו לתמיר חדר אחר לישון בו. למחרת הכרנו קצת יותר, כשהלכנו לצהריים אצל ההורים של נאור. לא דיברנו, כי שנינו ביישנים. אני רק זוכרת שהוא היה מאוד חם ומנומס עם ההורים של נאור‭."‬

בלילה האחרון בקיבוץ דיבר נאור עם אהובתו על מותו. "הוא אמר לי: 'נטלי, אני רוצה שני דברים. הראשון להיקבר עם הפנים לים, כי הוא מאוד אהב לגלוש, והשני שתקריאי לי משהו. שאלתי 'איזה שיר אתה רוצה‭'?‬ אז הוא אמר: 'לא יודע, תבחרי את‭.'‬ היה לי בראש את 'מי אוהב אותך יותר ממני', שהיה באותו הזמן שיר מאוד נפוץ. בסוף, בהלוויה, הקראתי לו הספד שכתבתי, ואחר כך שמו את השיר". 

לפני שחצה את הגבול, לכיוון המלחמה, דיבר איתה נאור בפעם האחרונה. "הוא התקשר אליי ואמר שהוא נכנס ללבנון, ואז גם סגרנו קצוות. אמרתי לו 'אם כעסת עליי אי פעם, אם עשיתי לך משהו רע, אני מצטערת‭.'‬ רצינו שאם יקרה משהו, נדע שאמרנו הכל אחד לשני". 

נאור קאלו ז"ל ונטלי (צילום: איציק בן מלכי)

קרב בחג האהבה  

יממה בלבד אחרי החופשה הקצרה בקיבוץ, מיד לאחר שהתייצבו הלוחמים בעפולה, הונחתה עליהם פקודת מבצע עדכנית: כיבוש הכפר דבל. תמיר אומר שכבר מההתחלה נראתה פקודת המבצע הזויה לגמרי.

"דיברו על מעבר בשמורות טבע, בשטח שבו נהיה בנחיתות מבצעית", הוא משחזר. "אמרו לנו 'אנחנו נבוא משם, אתם תבואו ממול, נשטוף את הכפר ונכבוש אותו‭.'‬ זה היה מפחיד. מה זאת אומרת 'תבואו אחד מול השני‭?'‬ בצבא, זה ידוע, לא באים אחד מול השני, ועוד בלי מודיעין. היו שם כמה מילואימניקים מבוגרים שהרימו קול, ממש צעקו שזה חוסר אחריות לצאת למבצע כזה. אני שתקתי. לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד יש מלחמה והצבא אומר לי לצאת למבצע הזה, ומצד שני יש מילואימניק בוגר שעבר כמה דברים בחיים ואומר שזה מסוכן‭."‬

אז למה שתקת?  

"לא יודע, אבל היום אני מאוד מתחרט וכועס על זה ששתקתי. בגלל השתיקה שלי איבדתי חבר, את קאלו. גם המ"פ שלי, נתי יהב, נהרג, ואחד המילואימניקים שצעקו, אשר נוביק, נהרג גם הוא. אבל באותה סיטואציה הייתי מבולבל. מי אני שאדע אם מבצע כזה נכון או לא נכון? המפקדים הבינו אותנו, אבל הרגשתי שהם תקועים בתווך - בינינו לבין הדרגים הגבוהים. הם אמרו 'אין מה לעשות, יהיה בסדר‭.'‬ היום אני חושב שהייתי תמים, שסמכתי על הצבא שהוא יודע מה שהוא עושה. היום אני יודע שקיבלתי פקודת מבצע שהייתה מסוכנת בצורה חסרת אחריות". 

הכוחות החלו לנוע בלילה. למרבה האירוניה, זה היה ליל ט"ו באב, חג האהבה. "היה ירח מלא", נזכר תמיר. "נענו בוואדי, בטורים, ואני, שהגעתי מיחידה שבה עובדים בצוותים קטנים ועושים הכל כדי שלא יגלו אותך, הרגשתי כמו ברווז במטווח. ההליכה הייתה איטית, כמו בפקק תנועה. חטיבה שלמה על ציר אחד, וכל הזמן עוצרים, לחכות שכולם יגיעו. אני זוכר שבראש עברה לי מחשבה 'מספיק שיש מישהו שיושב על השלוחה מלמעלה, והוא הורג אותי בקלות'".  

עם אור ראשון הגיעו הכוחות לכפר דבל, התמקמו בבית חשוף בן שתי קומות, וחיכו להוראות. תמיר זוכר שבאותו שלב פשט את חולצתו, שהייתה ספוגה זיעה, והניח אותה בצד לייבוש. במקומה לבש סווטשירט כחול. ואז נחת על הבית הטיל הראשון.

"היה הרבה בלגן‭,"‬ הוא משחזר. "מלא אבק שהתרומם לאוויר, בקושי רואים מה קורה, וצרחות של פצועים ואנשים שמחלקים הוראות. בדקות הראשונות הייתי מבולבל. לא מצאתי מה לעשות, איפה אני יכול לעזור. אני זוכר שהרגשתי מוזר, שמשהו קורה מסביבי ואני לא באמת תופס שהוא קורה. ובתוך כל הבלגן פגע בבית טיל שני, ושוב היה בלבול אדיר. אחר־כך באה היעילות, שאתה מוצא מה לעשות. מפנה את הפצועים, מביא אלונקות. אתה נהפך לכל־כך יעיל, העיקר לא לחשוב". 

הפחד, הוא אומר, הגיע רק אחרי שראה את הגופות שהיו בתוך הבית ועזר להעביר את הפצועים אל המקום שנראה הבטוח ביותר - מטע זיתים מאחורי הבית. "זה היה פחד מהכל. פחד מעוד טיל, פחד שיבואו מחבלים ויטבחו בנו. פחד כזה כמו שהיה לי שם, בחורשת הזיתים, בחיים לא היה לי‭."‬

רק חודשיים אחר-כך, כשהסתיים תחקיר הקרב - שבו נהרגו תשעה חיילים ונפצעו 31 מפגיעת שני טילי הנ"ט - תיחשף שורת המחדלים שהיו בו, כולל בשלב חילוץ הפצועים. תמיר לא היה צריך להמתין לתחקיר הזה. כבר אז, כשחיכה לפינוי, הבין שמשהו פה לא בסדר.

"בהתחלה דיברו שיגיע מסוק. אחרי חצי שעה אמרו שאי-אפשר, כי הוא לא יכול לנחות. ואז אמרו שמחכים ללבנה כבדה, כלומר לטנקים ונגמ"שים. אחרי המון זמן אמרו שאי-אפשר להכניס אותם, בגלל המטענים, וצריך לצאת רגלית. כולנו חשבנו שזה מה שהיה צריך לעשות מההתחלה, העיקר לעוף משם. גם אחרי שהחליטו על חילוץ רגלי הייתה בעיה, כי היו יותר מדי אלונקות ופחות מדי אנשים שיסחבו אותן, והיינו צריכים לחכות לכוח שיגיע. היינו שם ארבע שעות, עד ארבע אחר הצהריים, ואז התחלנו לצאת עם האלונקות. אני סחבתי פצועים. את ההרוגים נתנו לחבר'ה שבאו לעזור לנו. הם הלכו מאחור, שלא נהיה קרובים למתים‭."‬

תמיר איתי ונטלי הדר (צילום: אלי אטיאס) 

דפיקה על הדלת  

כשהתחילו לנוע החוצה, לכיוון ישראל, קלט תמיר שהוא עדיין לובש את הסווטשירט הכחול שהביא מהבית. "פחדתי שיחשבו שאני מחבל, אז הורדתי אותו. בגלל זה אחר כך בתמונה בעיתון, הייתי בלי חולצה. באותו שלב מישהו נשלח כדי לקחת אותי למקום שבו טיפלו בפצועים, כי נשרטתי מכמה רסיסים וירד לי דם. הבחור שרואים בתמונה, שאני אפילו לא יודע איך קוראים לו, לקח אותי ביד בדרך היו הצלמים. לא חשבתי שהם יצלמו אותי, כי לא חשבתי שהם רואים בי משהו מעניין‭."‬

אם היית יודע שמצלמים אותך, היית מתנהג אחרת, אולי מתגבר על הבכי?

"אם הייתי יודע, לא הייתי יוצא מהשיחים שבהם התרכזנו. אני לא רציתי תמונה בעיתון. ראיתי אותה כמה ימים אחרי הפרסום, כי אנשים סיפרו לי עליה, ובאיזשהו מקום התביישתי. לא בגלל מה שנסראללה יבין מזה, אלא בגלל שזה היה רגע אישי בחיים שלי. אני יודע שאנשים מניחים שבכיתי בגלל הקרב, ואני בכלל כל הקרב התאפקתי לא לבכות. רציתי לתפקד, להיות קשוח. הרשיתי לעצמי להתפרק רק אחרי שחצינו את הגבול. בנקודת הריכוז הבנתי שמכל הפלוגה נשארנו רק חמישה שלא נפגעו בכלל, והבנתי שקאלו כנראה נהרג, ואז בום, באה התמונה הזו. פחדתי שיסיקו ממנה על איך שתיפקדתי בתור לוחם. אני אפילו מתבייש מהמחשבה שישליכו את זה על כל המילואימניקים. אני לא מייצג אף אחד, רק את עצמי, והתמונה הזו לא מייצגת את המלחמה, אלא יותר את השכול, את הכאב על אלו שאיבדנו‭."‬

זמן קצר לאחר שצולמה התמונה, הוטלה על תמיר אחת המשימות הקשות של חייו: זיהוי גופתו של חברו הטוב. "ביקשו ממני ומאסף לזהות את אחת הגופות, ולא אמרו של מי. אמרנו שאנחנו מעדיפים לא לעשות את זה, ואז הרס"פ הלך וחזר ואמר 'תשמעו, זה קאלו, ואתם היחידים שיכולים לעשות את זה. כי אם לא, זה יעכב את ההודעה למשפחה‭.'‬ זו הייתה ההתפרקות השנייה שלי. עד אותו שלב לא היה אחד שבא ואמר לנו שקאלו נהרג. הכל היה ניחושים והשערות שהתחזקו‭."‬

תמיר וחברו הוסעו לאחד מבסיסי צה"ל בצפון, "שם הגענו לביתן שבו הייתה הגופה. הכניסו אותנו בנפרד, כדי שנזהה אותה בוודאות, בלי שנשפיע אחד על השני. אי־אפשר לתאר במילים את מה שעבר עליי באותם רגעים. זה היה שוק לראות את קאלו שאני מכיר כחבר - חי, נושם, צוחק - ופתאום זה היה כל כך מוזר ולא נתפס ומזעזע לראות אותו שוכב ככה, קפוא ולא זז. הייתי מעדיף לא לראות אותו במצב כזה, אבל הייתי עושה זאת שוב, כדי שיוכלו להודיע למשפחה שלו". 

ובינתיים, בביתה בקיבוץ, נטרפה דעתה של נטלי מדאגה לאהובה. "ידעתי שהם בלבנון ושיש בלגן , היא מספרת. הייתי אאוט לגמרי, בכיתי כל הזמן. לפני המלחמה נאור הכניס את מספרי הטלפון של החברים שלו מהצבא לטלפון בבית, אז התקשרתי לכולם, גם לתמיר. רק אחד ענה לי. הוא אמר שהוא על הגבול ובכלל לא נכנסים ושנאור לא עונה כי אין קליטה. בדיעבד התברר לי שהוא לא נכנס, אבל הוא ידע שנאור בפנים. הוא רצה להרגיע אותי.

"לבשתי חולצה של נאור, ומרוב שהיה לי הרבה בלב, כתבתי לו מכתב - איך היינו כל-כך מאושרים, איך היה לנו כל כך טוב ביחד - ופתאום קלטתי שאני כותבת לו כאילו הוא כבר מת, והפסקתי. ואז היו הדפיקות בדלת. לא רציתי לפתוח. פתחתי רק סדק וראיתי את מזכירת הקיבוץ ומאחוריה קצין. צעקתי 'לא‭,'‬ טרקתי את הדלת וברחתי לסלון והם רצו אחריי. בכיתי נורא, שאלתי 'מה קרה לו? מה קרה לו‭'?‬ הם אמרו שהוא מת. ואז שאלתי 'וכולם בסדר‭'?‬ לא יודעת מה עבר לי בראש ולמה שאלתי על החברים שלו. הייתה לי מין דאגה לכולם‭."‬

בין שני גברים  

שנתיים הם היו חברים, נטלי ונאור, וכבר דיברו על חתונה. "התכנון היה להתחתן בקיץ 2007", היא מספרת. "לא היה תאריך או טבעת. התכוונו לנסוע לתאילנד ב-11 בספטמבר, ולפי הסיפורים ששמעתי - שם הוא רצה להציע לי נישואים. לא מיהרנו, כי בקיץ 2006 אחותי תכננה להתחתן על הים, ואמרנו 'נראה איך יהיה לה ונחליט אם גם אנחנו רוצים שם‭.'‬ בסופו של דבר יצא שהיא התחתנה שבועיים אחרי שנאור נהרג‭."‬

יום לאחר הקרב הגיע תמיר לביתם של אבנר וברברה קאלו, הוריו של נאור, שם הייתה גם החברה נטלי. "היא קמה לחבק אותי והתחילה לבכות ואז גם אני התחלתי לבכות. לשנינו זה היה רגע של פורקן‭."‬

הלווייתו של נאור קאלו התקיימה רק ארבעה ימים אחרי שנהרג בשל הקושי לאתר את אחיו הצעיר יניר, שהיה באותו הזמן בפסטיבל מוזיקה בפורטוגל. על הקבר ספדה לו נטלי, סיפרה על אהבתם הגדולה. "אמרת שלא ניפרד לעולם", בכתה. "תמיד היית בשבילי, דואג, תומך מפנק, מנשק ומחבק. תמיד אמרת לי שאין דבר שעושה אותך יותר מאושר מלראות אותי שמחה, ושאם קורה אסון צריך להמשיך הלאה ולא להסתכל אחורה". כמה עוסק היום הזוג הצעיר בצוואה הזו שהייתה להספד, ועכשיו היא מציאות חייהם.

אחרי השבעה המשיך תמיר להגיע לקיבוץ, ומתוך הכאב הגדול והחיפוש אחר נחמה צמחה בזהירות אהבתם. גם עכשיו, כשהם משחזרים את סיפור הדרך הארוכה שהספיקו לעבור ביחד, הם מתקשים לאתר בה את הצומת המסוים ההוא שבו חלה התפנית.

"הרגשתי מאוד בודדה, עם כאב עצום וגם כעסים, שלא היה לי עם מי לחלוק", מספרת נטלי. "בהתחלה היו תקופות ששכבתי במיטה בוכה ולא עשיתי עם עצמי שום דבר, וידעתי שנאור לא היה אוהב את זה. לפעמים הסתכלתי על הגוף שלי ואמרתי 'וואלה נטלי, את חיה ואת עוד תאהבי ועוד יאהבו אותך‭.'‬ דאגתי נורא שאף אחד לא ירצה אותי בגלל שאני דפוקה בשכל כי חבר שלי נהרג. החלטתי למצוא אהבה חדשה ולהיות מאושרת, גם בשביל נאור וגם בשביל עצמי.

"באותה תקופה תמיר היה בא לבקר את המשפחה של נאור, ובגלל שהוא גר רחוק הוא נשאר בסופי השבוע ואני הייתי אחראית עליו - למצוא לו מקום לישון, לקחת אותו לפאב. היינו מדברים שעות על גבי שעות ובוכים. חקרתי את תמיר לפרטי פרטים על המוות של נאור מה הוא ראה ואיך הוא ראה, ותוך כדי כך התפתחה בינינו אינטימיות רגשית גדולה.

"היה לי מאוד קשה להודות בפני עצמי שיש לי רגשות כלפיו. הרי אהבתי את נאור ורצינו להתחתן, ופתאום נאור נהרג ואני מתאהבת במישהו אחר כל הזמן שאלתי את עצמי אם נאור מסתכל עלינו מלמעלה, אם זה מפריע לו, או שהוא אוהב את זה שאנחנו ביחד כל עניין המגע בינינו, למשל, היה קשה ומוזר בשבילי. מגע של יד, הנשיקה הראשונה. במשך שנתיים הייתי רגילה להתנשק עם נאור, אז מה פתאום שהשפתיים שלי ייגעו בשפתיים של תמיר? הרגשתי כאילו אני בוגדת. היו רגעים שחשבתי שאני אוהבת את תמיר כי אני צריכה מישהו לידי, מישהו שינסה להכיל את הכאב שלי. חשבתי לעצמי: אולי אני איתו לא מהסיבות הנכונות, לא בגלל אהבה, אלא בגלל שהוא היה חבר של נאור, בגלל שהוא בילה עם נאור את הרגעים האחרונים, בגלל שהוא מזכיר את נאור - אפילו במראה החיצוני. אבל ככל שעבר הזמן, הבנתי שיש פה הרבה מעבר". 

"גם אני הרגשתי כל הזמן שאולי אני בוגד בנאור", מודה תמיר. "בהתחלה היו המון ייסורי מצפון אם זה בסדר מה שאני עושה, אם זה לא לגנוב את החברה לחבר שלך שנהרג. שאלתי את עצמי מה נאור היה חושב, אם הוא היה כועס עליי שאני עם נטלי, או שמח שזה חבר שלו שאיתה ולא מישהו אחר אני יודע שהוא לא היה רוצה שהיא תישאר לבד, כי הוא אמר לה את זה. אבל המצפון מאוד הקשה. לשנינו היו כל הזמן רגשות אשמה, ושנינו עבדנו אחד עם השני כדי להשלים עם זה". 

מי היה הראשון שהעיז לדבר על אהבה?

נטלי: "אני הרבה יותר סחבתי לקטע הרומנטי. הייתי צריכה חום ואהבה ולדעת שאני בסדר אבל כל הזמן היה און-אנד-אוף משני הצדדים. לפעמים אני נבהלתי מהאינטימיות בינינו, אפילו הרגשית, ואמרתי לו 'די, די, אני לא רוצה לדבר איתך אני מרגישה שאני נקשרת‭,'‬ ולפעמים הוא אמר 'זה לא מתאים היחסים האלה. היית חברה של חבר שלי‭.'‬ זה היה תהליך שהתפתח. לא היה רגע שבו אמרנו שאנחנו מאוהבים, לא הייתה החלטה רשמית שאנחנו חברים. לפני שנה, בסוף דצמבר, סיפרנו להורים של נאור שאנחנו ביחד הם אמרו שהם שמחים בשבילי, ואני בטוחה שהם שמחים, אבל זה קשה להם". 

את מרגישה שאת חיה בין שני גברים?

"שני גברים? כן, אחד חי ואחד מת. שניהם בני זוגי. פיזית אני חיה עם תמיר, רגשית נאור תמיד נמצא איתי וימשיך להיות איתי, ואיך אפשר לאהוב מישהו שהוא מת וגם מישהו אחר? עד היום קורה שאני נוסעת עם תמיר וחושבת איך זה היה לנסוע עכשיו עם נאור יש בי המון געגועים אליו ותחושת החמצה. איך זה שהוא לא יכול לראות את הנוף המדהים הזה, או להיות איתי עכשיו? אני עדיין לא לגמרי שלמה עם זה שהוא לא יחזור כל יום בחיים זו עוד פרידה ממה שהיה: אף פעם אנחנו לא נהיה בתאילנד, אף פעם לא נתחתן, אף פעם לא נעשה סנובורד ביחד כל דבר שאני עושה בלעדיו זו עוד פרידה ממנו.

"הפסיכולוגית שלי מלמדת אותי איך בונים את החיים מחדש, וזה קשה, מאוד רגשות האשמה שלי הם גם לגבי תמיר הוא הרי היה יכול למצוא לעצמו חברה נורמלית, בלי שריטה, בחורה שתהיה רק שלו, לא אחת שחושבת על החבר המת, לא אחת שלעולם תאהב מישהו אחר זה לא פייר כלפיו. היום לפחות אני כבר רואה אותו בתור תמיר, ולא בתור חבר של נאור".

בבית, מול התמונה  

לפני ארבעה חודשים, כשחזרו מטיול משותף בתאילנד והתחילו לדבר על חתונה וילדים, החליטו לצלוח עוד שלב ביחסים. תמיר הפסיק את לימודי הכימיה באוניברסיטת באר-שבע ועבר לגור באופן רשמי במעגן מיכאל, בדירה שבנו נטלי ונאור. "בחודשים הראשונים‭,"‬ הוא אומר, "היה לי קשה להיות בדירה הזאת. הנוכחות של נאור הייתה פה בכל דבר".

"עם כל הקושי והכאב זה הבית שלי, פה זה החיים שלי, עם נאור ובלי נאור‭,"‬ מסבירה נטלי את החלטתה להישאר בדירה. "טוב לי כאן, בין כל הדברים שהוא בנה. זה כאילו חלק ממנו נשאר איתי. בגלל זה היה מאוד מסובך להכניס את תמיר לבית, כי כל הזמן שידרתי 'זו הספה שלי ושל נאור, זה שלנו, ואתה לא תיגע בשום דבר‭."'‬

"תקופה לא קטנה הלכתי פה על ביצים, הרגשתי כמו בשטח של קאלו ונטלי", אומר תמיר. "אני עוד זוכר את המקרר שהיו בו במשך חודשים ארוכים מוצרי מזון מקולקלים שאסור היה לזרוק 'כי נאור נגע בהם‭.'‬ קופסת טחינה, ירקות מרקיבים‭."‬

"עד היום יש כוס קפואה בפריזר, כי נאור שם אותה שם, שתהיה לו בשביל הבירה, ויש לימונצ'לו שלו", מודה נטלי. "אני מאוד שומרת שלא יקרה משהו לתמונות ולחפצים שהוא השאיר כשהחזירו לי את התיק שלו מהצבא מצאתי בפנים משחה כזו לשפתיים, אז לפעמים, כשאני ממש מתגעגעת, אני מורחת לי קצת‭."‬

תמיר, לא קשה לך לשמוע את זה?

"אם לא הייתי מכיר את נאור, זו הייתה נקודה רגישה, אבל בגלל שהוא היה חבר שלי וגם לי כואב עליו, אני מסוגל להתחבר לכאב הזה ולהבין אותה‭."‬

ולא קשה לחיות מול התמונה שלו, שמשקיפה עליכם כל הזמן?

"אני חושבת שזה יפה שיש לנו פינת הנצחה , אומרת נטלי. להגיד לך שזה יישאר לכל החיים? לא יודעת. אולי עוד כמה שנים, אני אחליט שלא מתאים לי, שזה יותר מדי בשבילי. היום זה מה שמתאים לי‭."‬

וכאילו הסיפור הזה לא מורכב דיו גם כך צריך לזכור את התפאורה שבתוכה הוא מתקיים: קיבוץ צפוף שבו גר הזוג הטרי לא הרחק מהוריו ושלושת אחיו של האהוב המת. "אני מניחה שמרכלים עליי בקיבוץ" אומרת נטלי. "היו אנשים שהיה להם קשה עם זה שאני עם תמיר האנשים שאוהבים אותי רוצים שאהיה מאושרת. לחברים של נאור זה יותר מסובך. הם יודעים שנאור היה רוצה בשבילי את הכי טוב, אבל גם קשה להם לראות אותי ממשיכה הלאה. יש לי הרגשה שאנשים חושבים שבגלל שאני עם תמיר, כבר לא כואב לי. אני מבחינתי מנסה להתחשב, בעיקר כדי לא לפגוע באחרים. לקח לנו המון זמן ללכת בקיבוץ יד ביד". 

"מה שאנחנו עושים בחברה יושב אצלנו חזק בראש‭,"‬ אומר תמיר. "כל הזמן אנחנו חושבים מה זה יעשה להורים של נאור, לאחים שלו, לחברים שלו, כשהם יראו את זה. אז הקפדנו לא להבליט את הקשר. אנחנו לא רוצים לפגוע‭."‬

שלשום סיפר תמיר להוריו של נאור על החלטתם להתחתן. זה היה מעמד לא קל, לשני הצדדים.

השגרה שאחרי המלחמה  

וכך בזהירות יתרה, הם בונים שגרה. תמיר עובד בבריכות הדגים של הקיבוץ וממשיך את לימודיו באוניברסיטת חיפה. נטלי עובדת בהנהלת החשבונות של הקיבוץ ומסיימת לימודי תואר ראשון בניהול ומדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה. ובתוך השגרה הזו חיה ובועטת המלחמה ההיא.

"לא חזרתי לחיים שהיו לי לפני המלחמה‭,"‬ מודה תמיר. "אני מנסה ליצור חיים רגילים, אבל זה עוד לא קורה. אחרי המלחמה הלכתי לשלוש פגישות עם פסיכולוג. חשבתי שאם אני מדבר על מה שקרה, זה אומר שאני מתמודד יפה. אבל עם הזמן שמתי לב לשינויים שנשארו בי מאז. שקשה לי להתרכז בלימודים, שנהייתי פחדן. אני מפחד ברמות לא פרופורציונליות. כל בום מזכיר לי את הפיצוץ בבית בדבל. אפילו זיקוקים גורמים לי לקפוץ. כשאני מריח זעתר, זה מזכיר לי את הבית ההוא, שהיה בו מחסן של זעתר כשאני רואה ירח מלא, אני נזכר שגם אז ראינו את הירח וזה היה מפחיד עכשיו אני כבר לא חולם על דבל, אבל הייתה לי תקופה שהיו לי סיוטים". 

ולמה עכשיו אתה לא הולך לטיפול?

"אני מתבייש לבקש. נטלי כל הזמן אומרת לי שאני הלום קרב. היא רוצה שאלך לטיפול, אבל אני עסוק מדי בלהחזיק את השגרה - לימודים, עבודה, את נטלי, שזה לא דבר פשוט".

נטלי הצטרפה לאחר המלחמה לעמותה של חברות שכולות, שעברה טיפול משותף, אבל פרשה ממנה עוד לפני שתמה תקופת העזרה שהוקצבה להן. "גם בגלל שמיציתי את הטיפול", היא אומרת, "וגם בגלל שהיה לי חבר די מהר, וכולן שם לא היו בקטע. הרגשתי שדי, שאין לי מקום שם. המפגשים של הקבוצה היו בשישי בבוקר ותמיר היה מגיע בהתחלה רק בסופי השבוע, אז העדפתי להיות איתו".  

תמיר לא שומר על קשר עם חיילי גדוד ההנדסה שאיתו נלחם בכפר דבל. כשהוא רוצה לדבר על מאורעות המלחמה, הוא מדבר עם אנשי הצוות שלו בסיירת יעל. בשיחה שקיימו חיילי המילואים של היחידה עם מפקד הסיירת הובטח להם שלהבא הם יעשו מילואים ביחידה.

"זמן קצר אחרי המלחמה קראו לי לשבוע אימונים‭,"‬ מספר תמיר, "ודווקא הייתי מוכן ללכת, אבל אף אחד מהחברים שלי לא הלך ולא הייתה לי כוונה ללכת לבד באותה תקופה היו רגישים כלפינו בגלל דבל וויתרו לנו. עכשיו כבר משגעים אותי שאגיע. בפעם האחרונה שזימנו אותי למילואים כתבתי להם שאני מסרב להגיע עקב אי-אמון במערכת. הצירוף של כל המחדלים גרם לי לאבד אמון, לא לסמוך על מי ששולח אותי למשימות, כך שכרגע פעילות מבצעית לא רלוונטית מבחינתי. אני לא רוצה לצאת לעוד משימת התאבדות, כמו שקרה בדבל".

למה אתה לא שותף למחאת המילואימניקים?

"החיים שלי מספיק מסובכים עכשיו. אני לא מתעסק בפוליטיקאים או בגנרלים. אני לא יודע לשים את האצבע על מי עשה את הטעות. זה לא מעניין אותי, ואני משתדל מאוד לא לחפש אשמים. קרה אסון, ויש אחראים לאסון הזה, ואני לא חושב שאם אני אחפור בזה, זה יעזור לי. אפילו את הכשל בדבל אני לא מייחס לאף בן אדם. זה לא שדו"ח וינוגרד לא מעניין אותי. אני כן מחכה לראות מה ייצא ומה יגידו, אבל מה שלא יקרה - אם אולמרט יתפטר או לא - לא ישנה מבחינתי או מבחינת נטלי או מבחינת קאלו. הכל יישאר אותו דבר אותו כאב, אותם חיים". 

ואם מחר תפרוץ מלחמה, לא תצא?  

"לא, בעיקר בגלל נטלי. היא כבר שילמה את המחיר".