שתף קטע נבחר
75

הרי את

המטרה: להתחתן. האמצעי: תגידו, לא קראתם את המדור הזה עד עכשיו? מה לא מובן?

מבעד לרשת העדינה, הלבנה, של ההינומה, אני בקושי רואה משהו. המעצב החליט לתפור לי הינומת ענק, כזאת שמגיעה עד הרצפה, וכתוצאה אני עומדת מתחת לחופה כמו הר רפאים ויקטוריאני ולא רואה שום דבר. "ההינומה הזאת מתאימה לבתולה בת 17 ממאה שערים‭,"‬ מחיתי למעצב כשכיסה אותי במאהל התחרים הדרמטי. "לא לכלבה שעברה כמה סיבובים מסביב לבלוק, כמוני. תגיד  לי אתה, מה יש לי בדיוק להסתיר‭"?‬ הוא לא השיב מיד, רק גירד בשפם הרט

באטלר הכסוף שלו וקרץ לאסיסטנטית. "נראה אותך ברגע האמת‭,"‬ אמר ולא יסף. ועכשיו אני רואה שהוא צדק, כי על מי אני עובדת? הכלה הזאת לא קשוחה, הכלה הזאת בוכה כמו מטורפת קטנה.

 

בחיי, לא רואה כלום. מילא ההינומה, אבל הבכי הזה ההיסטרי. לפחות מיליון אלף דמעות שוטפות אותי, זולגות על הכתפיים, על שרשרת היהלום העדינה, מצעפות אותי כמו הינומת טיפות רטובה. הרב מדבר אל א‭,'‬ משהו על הטקס, ועומדים להתחיל, אבל קצת קשה לשמוע אותו. הרמקולים משדרים עכשיו את קול הכלה המתייפחת. "ועכשיו, נציג את הכתובה‭,"‬ הוא אומר בשקט והרמקולים שואגים, "אבוההההההו, אבוההההההו‭"!‬ הר התחרה מפליט עוד נחירת חזרזיר יפחנית ומיד ממשיך ברגש. "אבוההההי! אבוהההההוהיייי‭"!‬

 

הקהל צוחק בסלחנות, וזה רק מגביר את הבכי שלי. "נו, באמת‭,"‬ לוחשת אמא שלי, לנצח בשליטה, "אולי די כבר עם ההצגות האלו? אנשים יחשבו שמכריחים אותך להתחתן‭."‬ היא מרוצה מההלצה שלה, אבל לפתע עולה על פניה חשד איום. "את יודעת שאת לא חייבת לעשות שום דבר‭,"‬ היא מנופפת באצבעה כמו מאפיוזו. "אם את לא רוצה אותו‭,"‬ משיכת כתף מזלזלת לכיוון א‭,'‬ "אנחנו נבטל את הכל. תכף מיד‭."‬ לנסות להסביר לה, או שכבר מאוחר מדי בשבילנו? איך אסביר לה, למלכת הכרמל האצילית והאלגנטית הזאת, שהבת הביטניקית שלה בוכה מרוב‭...‬ מרוב שלמות?

 

אני לא מאשימה אותה, זה מבלבל את שתינו. שלמות אף פעם לא היתה חלק מהלקסיקון שלנו, אף פעם לא בנינו על שמחה. זיכרון מוזר, מגיל תשע בערך, עולה בי. ילדה קטנה, שחומה וקופיפית, רצה כל הדרך הביתה בדילוגים. מהר לאמא, להתפרק. "קיבלתי מצוין בחיבור‭"!‬ אני צועקת, "והמורה אמרה שאני יכולה להיות סופרת! אני כל כך מאושרת, אמא, שאני יכולה למות‭."‬ שתיקה. פניה מאפירות כקדירת עוף משבת. והופה, היא שולחת טופר של נץ לשולחן הקפה, מסתכלת בחשדנות לימין ולשמאל. "טפו טפו טפו‭,"‬ היא דופקת באדיקות, "טאצ'ווד. שרק לא יהיה רע יותר‭."‬ "למה רע‭"?‬ אני שואלת אותה, "טוב לי כל כך, אמא, שאני יכולה להתפוצץ‭."‬ "לא להגזים", היא כועסת עכשיו, "את קצת שמחה, זה בסדר, עוד מעט זה יעבור‭."‬

 

ואז הבנתי שהשטן הוא קשבנו מיכאל גורדוס. כל הזמן מאזין, כל הזמן אורב, מחכה לרגע שתשמחי קצת, שתרפי. וחוץ מזה, בשביל מה לשמוח אם ממילא זה זמני כל כך? האושר הוא מאהב משובח ואכזרי. רגע אחד מביא אותך לאורגזמה של החיים שלך, רגע אחרי כבר מזמין מונית ומתפייד לו. אז לא צריך, שילך למישהו אחר, אני מאמינה בהגשמה עצמית ובסיפוק.

 

מבעד להינומה והדמעות אפשר בכל זאת לראות קצת. למשל סהרון ירח דקיק, מחייך כמו אינטלקטואל צרפתי מלמעלה. למשל שיחי קוצים יבשים, וקבוצת נמלים עיקשת דוהרת ביניהם. למשל את קצות הנעליים הקשות והחדשות של א‭,'‬ נעות באי-נוחות של חתנים מתלמדים. א' מסיר ממני את ההינומה, וים של פרצופים פורץ אליי. אליען, פזית, איילת, ענת ודרור ושרון ואורי ואביעד ועירדי. פרצופים קורנים, זורחים, נוהרים אליי, כאילו יילדו אותי זה עתה. הם מערסלים אותי בחיוכים שלהם כמו תינוקת של כלולות, ובא לי לגרגר מרוב עונג. "תבכי‭,"‬ מזמזם לי ים העיניים, "יפה שלנו, זו פעם ראשונה ומותר להתרגש‭."‬

 

אני יודעת, זה תכף יעבור לי, אבל מה לעשות שמתחשק לי למות עכשיו מרוב אסירות תודה? ליפול, לכרוע על ברכיי, להודות לאלוהים, ליקום, למי שזה לא יהיה, על שהביא לחיים שלי כזה מעגל של אהבה. מה יגידו כולם, אמאל'ה, מה תגיד דודה נאווה, אם הכלה תשליך את עצמה עכשיו על הקרקע כמו תימנייה קשישה עם סל תרנגולות, ותדביק וואחד צרפתית לאדמה?

 

אני מסתכלת למעלה ורואה את הפרוכת הכחולה, רקומה בזהב ובכסף. רוח יהירה, קרירה, מהתלת בקצוות שלה, ושקט קדוש משתרר מסביב. אם לא הייתי מתביישת, הייתי אומרת שאלוהים החליט לוותר על החתונה של גיל ססובר ולהופיע אצלי בכל זאת. אלוהים אדירים, עכשיו אני גם רותמת את ה' צבאות לסיפור? אבל תראו אותי, מרחפת בשמים, עושה סלטות מסביב לירח, כמו עז קטנה עם כינור בציור של שאגאל. א' מימיני, אוהביי ממולי, ולראשונה בחיים החמדניים שלי, אין שום מקום, שום נקודה בזמן, שבו הייתי מעדיפה להיות עכשיו.

 

* * *

 

שעתיים לפני, כלה מסוממת אחת עומדת על הדשא. "דנה, הטקס מתחיל‭,"‬ דוחקת בי אמא שלי. "א' כבר התחיל לצעוד עם ההורים שלו לחופה‭."‬ שמחת זקנתי, שיצעדו כל הדרך בחזרה לאלטלנה מצידי. אני רוצה עכשיו לעמוד על הדשא המהפנט הזה ולצפות בחיפושיות. האדומה החמודה הזאת, למשל, מנסה לטפס על הגרב של דוד דני ולהעפיל עד לשוק הלבנה והשעירה. "שלום, חיפושית אקסטרים‭,"‬ אני מחייכת אליה, "יום טוב לסנפלינג שוקיים, נכון‭"?‬ "מה קורה לך‭"?‬ מזדעפת אמא שלי, "את מטושטשת לגמרי. אל מי את מדברת‭"?‬ "לא יודעת, נשמה טובה שלי, ואגב, מי את‭"?‬ "ידעתי שלא היו צריכים לתת לך את הוויסקי הזה‭,"‬ היא אומרת. נכון. וגם לא את חמשת האדווילים נגד כאב הראש, שני בקבוקוני הרסקיו רמדי, הקלמנרווין של הצהריים והרד בול בשביל המרץ. היי הופ! אני מסוממת כמו גרופית של גאנס אנד רוזס, ונחשו מה, ממש לא בתחת שלי להינשא. אעמוד לי פה עם החיפושיות ועם שאר האורחים הנוגסים בקבבונים בטחינה, ואצפה בא' מקדש את אמו.

 

האימה משתקת אותי, אני לא יכולה לנשום. הווילה מוארת באורות כחולים, האורחים, כבר ברור לי, ממש לא נהנים. כל האנשים האלו הגיעו בשבילי, ואני חייבת לארח אותם. צריך להאכיל אותם, להשקות אותם, לתת להם כלה יפה ונרגשת. להראות להם את השירותים, להודות להם, לקפצץ איתם להיטים מטופשים של סיל. אף פעם לא חשבתי על זה ככה, אבל חתונה זה כמו הזמנה פתוחהלנשמה שלך. כל מיני אנשים זרים פתאום פורצים לך לסגנון החיים. הם יראו את הגבר שאיתו אני שוכבת, יטעמו את האוכל שאני בחרתי. ותהיה להם ביקורת על זה, אלוהים, והיא תהיה מדויקת ומעליבה.

 

"אנשים עם תודעת שירות גבוהה‭,"‬ אני אומרת לאליען, "עדיף שייסעו לקפריסין‭."‬ "תשכחי מתודעת השירות שלך‭,"‬ היא אומרת לי, "ותנסי ליהנות‭."‬ אבל איך אני יכולה, כשאני רואה את פרצופה החמוץ של דודה סימה? איך אני יכולה, כשאני רואה את העורך האנין מהעיתון? האם נאים בעיניו הרהיטים, הנרות והקבבונים הקטנים בטחינה? מהר, לרוץ אליו, ולהתחנף כמו שטיחון כלולות עלוב. "אני מקווה שטעים לך‭,"‬ אני מזדהרת לאיזה בחורצ'יק בלתי מזוהה, "ברוך הבא לחתונה שלי. אה, אתה משה, חבר הילדות של א‭?'‬ מזמן כבר רציתי להכיר‭."‬ זה מה שצריך לעשות, וככה כולם יאהבו אותי. ועכשיו, איפה גיא פינס, חייבת לוודא שכבר הגישו לו אפריטיף.

 

ופתאום יד פלדה משתקת אותי. א' מתנשא מעליי בזעם קדוש. הוא חוטף אותי מהמדשאה ומעלה אותי למעלה למרפסת. ביד רחבה הוא מחווה על הנמלים הקטנות שמתרוצצות למטה, בהמולה של צ'קים וצלחות. "את רואה אותם‭"?‬ הוא אומר, "את רואה כמה הם קטנים? זה לא היום שלהם, גברת, זה היום שלך. אני נשבע לך שאם עוד פעם תכרכרי כמו מלצר עזתי סביב אנשים שעשו עליי חרם בכיתה ג‭,'‬ אני לא אתחתן איתך. פעם אחת בחיים שלך, פשוט תיקחי‭."‬

 

דממה. הכלה מבוהלת בחדר. איך אני יכולה פשוט לקחת? איך אני יכולה פשוט להשתנות? הם יכעסו עליי, הם ינדו אותי, הם יחזרו הביתה בדממה במכונית שלהם הצודקת. "ראית את הקמצנים האלו‭"?‬ יגיד מישקה לאשתו ההריונית וירקוק החוצה, "אפילו אלכוהול תוצרת חוץ לא היה‭."‬

 

* * *

 

שביל הנרות מרצד אליי. בסיומו מחכה לי החופה שלי, כמו אוהל לבן בחשיכה. כדי להגיע לשם איאלץ לרחף עם הינומת הרפאים מול ים העיניים האלו, ובטוח שלמישהו בדרך יהיה מה להגיד. "נו טוב, היא תמיד היתה נערת אייטיז‭,"‬ ילחש חברי הדיזיינר לבן הזוג שלו. "שיער גדול, שמלה גדולה, עגילים שנראים כמו שנדלייר בבית של אלטון ג'ון‭."‬

 

איזה פחד, הנה שיר העלייה שלנו. הדי-ג'יי מנגן את "שיז אולווייז א וומן טו מי‭."‬ "היא תבטיח לך יותר מהגן של גן עדן‭,"‬ הולכות המילים, "ואז היא פתאום תכחיש הכל ותצחק כמו מטורפת‭."‬ בזמנו, כשא' בחר את השיר, חשבתי שהוא שחצני מדי. מה הקשר ביני לבין האישה המופלאה והקפריזית שמתוארת בשיר הזה? אני? תמיד אישה? תמיד סמרטוט לח של ספונג'ה. ועוד סמרטוט שהרים חתונה שבה כולם-כולם סובלים. אבל עכשיו מתגנב לי החשד שאולי לראשונה בחיי אני אתן לעצמי להרגיש ככה.

 

ואז, משום מקום, הוא זורח על פניי. ענק, תמים, רחב, זורח כמו ילדה מנומשת. החיוך האמיתי שלי, שלא חייכתי מאז גיל חמש. במקום זה החלפתי אותו בעווית כוסיות נימוסית שתפקידה להסתיר לי את השיניים. "אם תחייכי ככה‭,"‬ אני מספיקה לחשוב, "הצלם יקלוט את לוע קופסת השימורים החלוד‭."‬ אבל שום טוחנת אפורה בעולם לא תצליח לאלף אותו עכשיו. כל כך נעים להרגיש אותו מתמרח כמו חתול משתזף על הלחיים שלי, כל כך נעים לא לפחד ממנו, פשוט לתת לו להיות.

 

והנה, פתאום מישהו דוחף אליי את החתן שלי. פתאום הוא ניצב מולי עם עיני השוקולד הכהות. האור של הנרות משחק בפניו, והוא בוחן אותי בשימת לב. "בחיי‭,"‬ הוא אומר פתאום, "שאף פעם לא היית יפה כמו היום‭."‬ אני מסתכלת עליו בחשד, ורואה שבעיניו כבר עלתה הלחלוחית הרוסית המוכרת. ופתאום זה נופל בתוכי, נוחת כמו מפל מצלצל של אסימונים. בחרתי טוב, באמת שבחרתי, למרות האופי החנף והנוירוטי, למרות הזיופים והכרכורים והשיער הגדול. בחרתי טוב, אהוב, משפחה, את החברים שלי. תראו אותם, מפלסים לכבודי את הדרך. רוצים רק לתת לי, לא לקחת דבר. "את מהממת‭,"‬ מלפססות לי אליען ופזית, ואחי מרים אגודל גדול. "את מקסימה‭,"‬ אומרת אמא שלי, שאינה מאמינה במחמאות. הם רוצים בטובתי, הם נותנים לי את רגע הג'וליה רוברטס שלי, הם מקיפים אותי במעגל של רגשות שלא ידעתי שהם מרגישים. "בחרתי טוב‭,"‬ אני לוחשת לעצמי, ומחייכת את חיוך מיליון הוואטים. בספרים קוראים לזה רגע מפתח, בחתונות, זה הרגע שלי להתחתן.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: יהונתן צור
דנה ספקטור
צילום: יהונתן צור
מומלצים