משפט שלמה 2004: פרשת תינוק המריבה

07/06/04: של מי אתה ילד?   

"מזל טוב! את בהריון‭."‬ המילים האלה, שלרוב מביאות אושר אין-קץ, היכו את דליה (שם בדוי) בתדהמה. דליה, תושבת מרכז הארץ בשנות השלושים לחייה, רק פנתה לרופא הנשים משום שחשה ברע. הבדיקה העלתה: היא בחודש השמיני. "הייתי בהלם", היא אומרת היום, כעבור למעלה משנה. "התמלאתי בפאניקה. ידעתי שלא אוכל לגדל את הילד". 

אז, במשרדו של הרופא, דליה היתה חייבת להתמודד עם כמה עובדות קשות: מערכת היחסים שהיתה לה עם אבי הילד נגמרה, לא היתה לה עבודה והיא התגוררה בבית הוריה. "הגעתי למסקנה שהכי טוב לילד זה שאמסור אותו לאימוץ",

היא מספרת. זמן קצר לאחר הלידה פנתה לעובדת סוציאלית וזו הפנתה אותה לשירות למען הילד. היא חתמה על אישור האימוץ וכעבור זמן קצר אותרה משפחה ממרכז הארץ והתינוק הועבר לרשותה.

אלא שכמה חודשים לאחר האימוץ, הבינה דליה שלא תוכל לשאת יותר את הניתוק מבנה. עכשיו, לאחר שהאב הביולוגי אותר, חזר לחיות איתה ורוצה לגדל עמה את בנם המשותף, היא נאבקת לקבלו בחזרה. מנגד טוענים ההורים המאמצים כי טובת הילד, שגדל רק איתם והכיר רק אותם כ"אבא ואמא", מחייבת כי יישאר בביתם.

במהלך הקרב המשפטי העלו עורכי-דינה של דליה, דין עדני ומשה לוי, טענות קשות נגד אנשי השירות למען הילד במשרד הרווחה, ש"לא דאגו לאתר את האב הביולוגי לפני האימוץ ולשאול להסכמתו - זאת, בניגוד לחוק האימוץ". 

"זכותם הבלעדית הטבעית של ההורים הביולוגים לגדל את בנם‭,"‬ טענו עורכי-הדין. "ההורים לא חטאו ולא פשעו. אין להרוס את עולמם". במקביל, מסרו פקידת הסעד לחוק האימוץ תסקירים ארוכים ומפורטים לבית-המשפט על מצבם הנפשי והכלכלי של דליה והאב דניאל (שם בדוי) וקבעו כי יש להשאיר את הפעוט בידי הוריו המאמצים, כדי לא לפגוע בו.

גם ההורים המאמצים יצאו לקרב על בנם. "אנחנו גידלנו את היללד הזה, נתנו את לב ואת הנשמה", אמרו אתמול. "זה ילד מאוד מאושר. פתאום באים אחרי שנה ומנתקים אותו מהמשפחה שלו, מהסביבה שלו. לדליה ודניאל אנחנו אומרים: אם אתם באמת אוהבים אותו, אם אתם חושבים על טובתו, אז תשאירו אותו אצלנו. אתם גורמים לו עוול". 

בשבועות האחרונים - בתום מאבק דרמטי ובהחלטה נדירה - אישר בית-המשפט, על-פי עצת מומחים, לדליה ולחברה דניאל (שם בדוי) להיפגש עם בנם לראשונה. "הם קיבלו אותו כבן האובד שחזר אליהם", סיפרו מי שהיו עדים למפגש המרגש. "הם התרגשו מאוד, חיבקו ונישקו אותו‭."‬

ההורים המאמצים מציירים תמונה שונה. "במפגשים האלה, הוא רוצה שאנחנו נחבק אותו ולא נעזוב אותו", סיפר אמש האב. "בהתחלה הוא בכלל פחד לישון אצלם במיטה. הוא רצה לישון אצלנו כל הזמן". 

היום יכריע סופית בית-המשפט לענייני משפחה עם מי יגדל הפעוט. דליה ודניאל מתחננים: "תנו לנו לגדל את ילדנו. אנחנו כל-כך רוצים שהוא יחזור אלינו - והפעם לתמיד‭."‬ מה שלא תהיה ההחלטה ב"משפט שלמה נוסח 2004", זה ייגמר בבכי. ליבו של מישהו יישבר.

(צילום: עמית שאבי)

08/06/04: "אל תקחו אותו ממני"  

מה עובר בראשם של הורים שמבלים לילה אחרון עם בנם בן השנה ויודעים שמחר בבוקר יצטרכו להיפרד ממנו - כנראה לתמיד? איך מכניסים את כל האהבה בחיבוקים ספורים? איך חונקים את הדמעות כדי שלא יפחד? איך מרגיעים אותו, מבטיחים לו שהכל יהיה טוב, שאמא ואבא יהיו איתו תמיד, כשאי אפשר לבטא את המילים? איך מכבים את האור בחדרו, איך נפרדים, איך לא מתמוטטים.

עם השאלות הנוראיות הללו שהפכו למציאות קורעת-לב התמודדו אמש משה וחגית (כל השמות בכתבה בדויים‭,(‬ שסיפורם נחשף אתמול ב"ידיעות אחרונות". הבוקר - אם לא יקרה שינוי של הרגע האחרון - יאלצו לקחת בזרועותיהם את איתן, הפעוט המתוק אותו גידלו כבן מאז היה בן 10 ימים, ולהעבירו בחזרה להוריו הביולוגים.

הסיוט של משה וחגית - שניהם בשנות השלושים לחייהם, תושבי מרכז הארץ - התחיל באושר גדול. הם נישאו לפני כחמש שנים, אך לא הצליחו להביא ילד לעולם. לפני כשנתיים וחצי החליטו לאמץ ילד ופנו לרשויות הרווחה, שפתחו בתהליך הארוך ובחיפוש אחר תינוק מתאים.

כעבור שנה וחצי של המתנה חסרת ילד, הגיעה הבשורה המיוחלת. "אנשי השירות למען הילד הודיעו לנו שנמצא תינוק מתאים", סיפרה חגית. "כעבור כמה ימים קיבלנו את איתן. הוא היה כל-כך קטן, רק עשרה ימים אחרי שנולד.

"התאהבנו בו מייד. מאותו הרגע השתנו חיינו. הוא הפך למרכז העולם שלנו, יכולנו להתפוצץ מרוב אושר ואהבה. לא היה שום עניין של 'ילד מאומץ‭.'‬ הוא פשוט היה שלנו, ואנחנו שלו. נתנו לו הכל וגם המשפחה המורחבת שלנו קיבלה אותו באהבה. הכל סבב סביבו. כזה תינוק חייכן ועירני ופיקח, הוא כבר הולך ומחייך ומגיב, כל מי שבא איתו במגע התאהב בו מייד".

אלא שהאושר הזה נקטע באחת לפני כשבעה חודשים. "ממש יומיים לפני שהוא הוכרז כבר אימוץ, מה שהיה משאיר אותו ברשותנו לתמיד, יצרה איתנו פקידת הסעד מרשויות האימוץ קשר ואמרה לנו שאימו הביולוגית של איתן התחרטה והיא רוצה אותו בחזרה. היא סיפרה גם שהאב הביולוגי של איתן אותר ונודע לו שחברתו לחיים היתה בהריון וילדה, ועכשיו הוא רוצה את הילד שלו. הבנו שיש כאן בעיה גדולה".

בחצי השנה האחרונה הלך וחרב עליהם עולמם. "זה הרס אותנו", אמרה חגית. "הפסקנו כמעט לתפקד. הלילות שלנו הפכו לסיוט, לא יכולנו לישון וכל הזמן בכינו. במשך היום ניסינו לתפקד כרגיל, גם עבור איתן, כדי שלא ירגיש שמשהו קורה - אבל זה היה קשה מאוד, כמעט בלתי-אנושי. מאז אנחנו חושבים כל הזמן על הרגע שיקחו אותו מאיתנו.

"הבנו שהתהליך התחיל וזה קרע אותנו לגמרי. הימים בהם איתן נפגש עם הוריו הביולוגים היו לנו קשים מאוד. התחלנו להרגיש שגם לו זה קשה, למרות שהוא ממש קטן. כנראה שהוא מרגיש שמשהו קורה כאן. הוא היה מבוהל ומפוחד ופיתח חרדת נטישה. הוא כל הזמן נצמד אלינו ורצה לישון במיטה שלנו. רק כשהוא היה רואה אותנו, הוא היה רגוע יותר". 

אמש הם נאלצו להתמודד עם הפחד האיום ביותר - איתן יועבר בחזרה להוריו הביולוגים. "קשה לנו מאוד עם זה. זה קורע אותנו ללגזרים‭,"‬ בכתה חגית. "לדעת שהאוצר הכי גדול שלך, שגוננת עליו כל-כך, שדאגת לו ושמרת עליו, יוצא מידיך. איתן הולך להיקרע מהחיים המאושרים שיש לו כאן. מהמשפחה התומכת, מהאהבה הגדולה". 

חגית ומשה נאלצים עכשיו לדאוג לגורל הילד, בנם הקטן, ככשבעצם אין דבר שהם יכולים לעשות למענו. "אנחנו פוחדים מאיך שזה ישפיע עליו", סיפרה חגית. "הרי הוא נמצא איתנו כמעט מהיום הראשון לחייו ועד היום - שנה ושלושה חודשים.

"הוא לא מכיר שום דבר אחר חוץ מאיתנו, מבחינתו אנחנו אמא ואבא שלו. אנחנו מתחננים שפשוט יתחשבו בו, שילחמו למענו, שלא יעשו לו עוול ויהרסו את חייו". 

"החיים שלנו יתמוטטו ויהרסו‭,"‬ אמר משה. "יהיה לנו קשה לחזור לעצמנו, לנסות לאסוף את השברים, להתחיל את כל תהליך האימוץ מחדש ולהיקשר לילד אחר. אף אחד לא מבין מה עובר עלינו. אנחנו במשבר עמוק. אנחנו לא יודעים איך נחזיק מעמד. זה דבר לא אנושי, בלתי נתפס‭."‬

אתמול, בתחינה אחרונה, אמרו: "אנחנו פונים להורים הביולוגים ומבקשים מהם, אנא השאירו את איתן אצלנו. הוא חי באושר. אל תהרסו לו את החיים. אנחנו יודעים שאתם אוהבים אותו ומבינים את כאבכם, אבל חייו הם כאן, איתנו, מאז שהוא נולד. אתכם הוא לא מכיר". בקול רועד, בלחישה, הוסיפה חגית: "אל תקחו אותו ממני. גם אני אמא שלו". ‬  

09/06/04: 7 חודשי מאבק ושתי החלטות שוברות לב  

לאחר לילה כואב, ללא שינה - הלילה האחרון שלהם עם בנם המאומץ - קמו אתמול חגית ומשה (כל השמות בכתבה בדויים) אל היום הנורא בחייהם. היום בו היו אמורים להחזיר את הילד בן השנה, אותו גידלו כמעט מיום לידתו, להוריו הביולוגיים. אלא שהיום הפך לדרמטי ורב תהפוכות.

אתמול בשעה ‭10:00‬ בבוקר היו אמורים חגית ומשה להתייצב במרכז של משרד הרווחה בתל-אביב, שם הם היו אמורים להיפרד מבנם המאומץ, למסור אותו לידי פקידות הסעד ולעזוב את המקום. כעבור זמן קצר היו אמורים להגיע דניאל ודליה - הוריו הביולוגיים - ולקחת אותו לביתו החדש. הם אף גייסו לטובתם פסיכולוג שיקל עליו את המעבר לחיים החדשים.

אלא שמשה וחגית החליטו שהם לא מוותרים וממשיכים להילחם. הם לא הגיעו למרכז עם בנם, ובמקום זאת הם שיגרו את עורכי-דינם, שמואל מורן ושלמה שבר, לבית-המשפט והגישו לשופטת חנה ריש-רוטשילד בקשה לעיכוב העברת הפעוט - זאת, כדי לאפשר להם לשקול הגשת עירעור על ההחלטה.

במקביל, פנה אחיה של חגית והציע לשלם להורים הביולוגיים 50 אלף שקל כדי שיוותרו על הפעוט וישאירו אותו בידי אחותו ובעלה המאמצים. "הילד הזה הוא כל עולמם, תשאירו להם אותו", אמר.

בסמוך לשעה 5 בערב קבעה השופטת כי היא דוחה את בקשתם של חגית ומשה, והיא מורה להעביר את הפעוט עד השעה 6 בערב מהוריו המאמצים להוריו הביולוגיים. "לאור חוות-דעת של מומחית שמונתה בין היתר לבחינת טובת הקטין נראה שפסק-הדין האפשרי היחיד הוא החזרת הקטין להוריו הביולוגיים", קבעה. "ההורים המאמצים מצויים כרגע במצב נפשי קשה, וספק אם שהיית הקטין ברשותם בשלב זה לא תסב לו יותר נזק מאשר תועלת". 

אלא שהדרמה הגדולה של היום לא הגיעה לסיומה. דקות ספורות לפני השעה 6 בערב פנו עורכי-דינם של משה וחגית לבית-המשפט המחוזי כדי לערער על ההחלטה ולעכב את מסירתו של הפעוט. השופטת ברכה תום-אופיר קבעה כי הפעוט יושאר בבית הוריו המאמצים עד יום חמישי הקרוב - אז יחל הדיון בעירעור.

"צר לנו שגם לאחר שנעשה צדק במשפט, עדיין לא קיבלו ההורים את בנם", אמרו אמש עורכי-הדין של ההורים הביולוגיים.    

האם המאמצת

"הרווחתי את הילד שלי לעוד שני לילות. אחרי היום הארוך והקשה שעבר עלינו הוא חוזר לישון איתנו ולהיות איתנו. בבוקר היינו אמורים להשיב אותו להוריו הביולוגיים, אבל החלטנו שאנחנו נלחמים עד הסוף כדי להשאיר אותו אצלנו. איך אפשר לוותר על ילד שגידלתי במשך שנה? הוא האושר שלי והחיים שלי.

"כשקיבלנו אותו היינו המאושרים עלי אדמות. שנתיים וחצי חיכינו לילד, וכשסוף-סוף קיבלנו אותו בגיל עשרה ימים, ידענו שרק עכשיו חיינו שלמים. הוא הפך למרכז עולמנו, פינקנו אותו, נתנו לו הכול. והוא מצידו היה מאושר והחזיר לנו אהבה.

"אבל לפני שבעה חודשים הכול התהפך. נודע לנו שהוריו הביולוגיים רוצים אותו בחזרה. מאז אנחנו חיים בסיוט מתמשך, בחרדה מהיום שבו הוא יילקח מאיתנו. אין לנו טענות כלפי ההורים שהביאו אותו לעולם. אנחנו מבינים לליבם, אבל אנחנו מבקשים מהם, אנא השאירו אותו אצלנו. הוא מכיר רק אותנו, רק בזרועותינו הוא רגוע. אנחנו אמא ואבא שלו.

"אתמול ביקשנו מעורכי-הדין שלנו לערער על ההחלטה של השופטת להחזירו להוריו הביולוגיים. הסתגרנו בבית עם הבן שלנו: לא שלחנו אותו לגן, רצינו אותו קרוב אלינו כל היום, כמה שאפשר. שיחקנו איתו, צחקנו – אבל בתוך-תוכנו היינו קרועים, המתח הנורא כירסם בנו. מה יהיה? מה תחליט השופטת?

"ואז צילצל הטלפון. הגיעה ההודעה ממנה חששנו: השופטת החליטה שהוא צריך לעבור עד השעה ‭6:00‬ בערב להורים הביולוגיים שלו. החזקנו אחד את השני, התחבקנו, השתדלנו לא להתמוטט, למרות שעולמנו חרב. אלה היו רגעים נוראים. אבל היינו נחושים – נלחמים עד הסוף. מלחמה על חיי בננו.

"פנינו לבית-המשפט המחוזי לערער. שוב התחיל הסיוט הנורא של ההמתנה. שוב המתח מורט העצבים, שוב הקושי הנורא לנשום, שוב הטלפונים המחזקים, שוב הלב שנשבר עם כל חיוך של הילד שלנו.

"בערב הגיעה ההודעה המשמחת והמרגיעה. השופטת החליטה לעכב את ההעברה שלו. הוא יישאר איתנו גם הלילה. ננצל את הלילה הזה. נהיה איתו, נשמור עליו. אני לא יודעת עוד כמה לילות יהיו לי איתו. עכשיו אני רוצה להיות צמודה אליו כל הזמן, לנצל כל רגע‭."‬

האם הביולוגית

"הכול היה מוכן, אבל הילד שלי לא חזר אלי. מאז הבוקר אני חיה בסיוט ארוך, ארוך ונורא, וכל מה שאני רוצה זה לקבל את הילד הקטן שלי ולחבק אותו.

"היינו בטוחים שבבוקר נקבל את הבן שלנו בחזרה אלינו. הגענו למקום המפגש ב‭10:00-‬ בבוקר וחיכינו, אבל ההורים המאמצים לא הביאו אותו. ואז התחיל היום הקשה הזה. חיכינו כל היום שבית-המשפט יחליט להחזיר לנו את מה שמגיע לנו - את הילד שלנו.

"הכנו לקראתו הכול: הבית, החדר, הצעצועים, החום והאהבה הגדולים של הורים. רצינו כבר לקבל אותו ולנשק אותו ולקחת אותו אלינו, אבל זה לא קרה.

"רק בערב השופטת החליטה שנקבל אותו. שוב המתנו בחרדה ובשמחה לרגע הגדול, להיות סוף-סוף משפחה. אבל ההורים המאמצים רצו לבית-המשפטט המחוזי כדי להשאיר אותו אצלם. אז אני מרגישה רע, רע מאוד. זה אחד הימים הקשים בחיי. עכשיו נצטרך לחכות עוד ועוד עד שהוא יחזור אלינו להיות איתנו.

"פגשנו אותו בעבר, והוא חייך אלינו וחיבקנו אותו. אני רוצה לקבל ולתת את החיבוק הזה שוב. אני רוצה שנהיה מאחרי הסיוט הזה, שהכול ייגמר ונחזור הביתה. 

"גם אם עשיתי בעבר טעות, זה לא אומר שצריכים להעניש אותי, את אבא שלו ואותו. כשגיליתי שאני בהריון מתקדם, הייתי לבד. הייתי מבולבלת. ילדתי אותו לבד, והייתי בהלם. הרגשתי לרגע שלא אוכל לגדל אותו לבד וחתמתי על מסמכי האימוץ. אבל מהר מאוד הבנתי שעשיתי טעות נוראה.

"מאז אנחנו מתחננים ומבקשים שיחזירו לנו אותו. אנחנו יכולים לטפל בו ולגדל אותו באהבה. אני מודה להורים המאמצים שטיפלו בו ודאגו לו, אבל הוא הילד שלנו, והוא צריך לחזור אלינו.

"מאז שהחליטו להשאיר אותו שם, רחוק מאיתנו, אנחנו מסתובבים כמו סהרוריים, בוכים, לא מאמינים שהוא לא חוזר אלינו הביתה,למרות שבית-המשפט קבע שהוא יחזור. עכשיו אנחנו חוזרים לבית ולחדר הריק לעוד לילה בלי הילד שלנו‭."‬