בחזרה מיער ברושי הקרח

אומרים לי שעל הפנים שלי התיישבה שלווה עמוקה. אני מסתכלת על עצמי במראה ומנסה לראות מה שהאחרים רואים, ולא תמיד מצליחה. שואלים איפה הייתי, ואני עונה להם: בחופש, ומחייכת לעצמי. והחיוך הזה אומר הכול. לפני כחודש, אחרי אינסוף נדנודים (כן, כן, ארבעים שנות עבודה ככתבת הבריאות של 'ידיעות אחרונות' לא הופכות אותך, מסתבר, לעירנית מאוד לגבי המצב הבריאותי שלך),

באתי ל'בלינסון' לצורך מיפוי לב, בדיקה שגרתית שלא מחייבת אשפוז. במקרה שלי, עניין של מזל, הפכה הבדיקה הפשוטה לדרמה של חיים ומוות.

במהלך המיפוי התברר שמצב עורקי הלב אצלי מחייב צנתור דחוף. ואז, בפתאומיות, ללא כל רמזים מקדימים, הופיע על המוניטור שאליו חוברתי, קו אופקי ישר, ללא תנודות, או בשפה הרפואית: נכנסתי למצב של מוות קליני שנמשך, לדברי הרופאים, כ-12 דקות. שואלים אותי מסביב: איך זה למות. אני שואלת אותה שאלה, ויש לי תשובה אחת והרבה תהיות. אני מגוללת בעיני רוחי שוב ושוב את מה שעבר עליי, באותה פרטנות האופיינית, כנראה, למי שחווה טראומה גדולה, או אולי למי ששימש במשך כל-כך הרבה שנים עיתונאי המסקר את תחום הבריאות והרפואה.

לפני כחמש שנים, אחרי ריב שהיה לי במערכת העיתון, הרגשתי צריבה נוראית בחזה. חשבתי שזה האולקוס, שכבר נרפאתי ממנו והוא החליט לחזור. הייתי שטופת זיעה ועייפה מאוד, והחלטתי שמגיע לי לנוח קצת. נשכבתי במיטה, ואחרי כמה דקות הגיע ביפר שבישר על שביתת אחיות. חיוורת, מזיעה, ועם כאב שלא לגמרי חלף, קמתי והתחלתי לרוץ בין בתי-החולים ולסקר את השביתה. כחלק מן המשימה העיתונאית הגעתי גם ל'בלינסון‭.'‬ פרופ' שמואל סקלרובסקי, מנהל מכון הלב, מכר ותיק, פגש אותי ושאל במין חברמניות כזו: אז איפה הסיגריות והקפה. סיפרתי לו שאני עושה דיאטה, כי משהו אצלי לא בסדר. הוא הציע שאעשה מיד א-ק-ג ועוד כמה בדיקות. הסכמתי.

פתאום נכנסה אחות, בידה פיג'מה כחולה של בית-חולים, והודיעה לי שעליי להתאשפז. פרופ' סקלרובסקי הסביר לי שהאנזימים אצלי בירידה, ושעל-פי הערכתו, לפני כמה ימים עברתי התקף לב, ויש לי אוטם קטן. הוא סירב לתת לי לצאת מבית-החולים במצבי. ניסיתי להתנגד. עד אותו הרגע לא חשבתי כלל על האפשרות, שהיה לי התקף לב. הייתי די המומה, ובכל זאת לא הסכמתי להישאר בבית-החולים. אבל הרופאים שברו את התנגדותי. כיוון שהמחלקה ב'בלינסון' הייתה אז בשיפוצים, ביקשתי שיעבירו אותי לצנתור ב'איכילוב‭.'‬ בדרך אמרתי לעצמי שאם אני, שעוסקת כל-כך הרבה שנים בבריאות, לא ידעתי שהצרבת שהייתה לי בחזה היא, בעצם, התקף לב, ושיש לי עורק אחד סתום, אני חייבת את הצנתור הזה. לא סומכת יותר על התחושות שלי, לא רוצה יותר הפתעות, לא רוצה להיות פצצה מתקתקת. פרופ' מילטון מילר עשה לי צנתור ואמר שיש לי היצרות של 40 אחוז, נתן לי כדור אחד ליום ושלח אותי הביתה.

יום אחד פגשתי במקרה את פרופ' סקלרובסקי, ששאל אותי שאלה שמבחינתו היא לא יותר מהרגל מקצועי, מתי בפעם האחרונה עברתי ביקורת. צחקתי. בשביל מה ביקורת? שאלתי, אני עושה כושר, אין לי קוצר נשימה, הלב דופק, הכול בסדר. הוא ביקש שאעשה מיפוי איזוטופים, ואני הבטחתי שכשיהיה לי זמן, אתייצב אצלו במחלקה. מאז עברו שלוש שנים וזהו, פישלתי בגדול.

לפני מספר שבועות השתתפתי בכנס נוירולוגים, שהתקיים בעיר ניס בצרפת. זה היה ערב המונדיאל, ואי-אפשר היה להשיג מונית. הלכתי ברגל כמה קילומטרים, במלון לא הייתה מעלית, כך שעליתי כמה קומות במדרגות. כל ערב יצאנו לבלות, אכלתי בכיף, לא הרגשתי קוצר נשימה, לא עייפות, כלום. אמרתי לעצמי שאם עמדתי במבחן הזה בגילי, יחד עם רופאים צעירים ממני בהרבה, הכול אצלי יותר מבסדר. כשחזרתי לארץ, פגשתי את עוזרת דוברת 'בלינסון‭,'‬ רבקה קופל, שאני מכירה משנים של עבודה משותפת. "מתי תבואי לבדיקה‭,"?‬ היא שאלה, ואני, כמו תמיד, רק כדי לצאת ידי חובה, הבטחתי לקפוץ.

יום לפני הבדיקה נסעתי לטקס אות-המתנדב בבית הנשיא בירושלים. בדרך חזרה קפצתי עם חברים למסעדה באבו-גוש. אמרתי לעצמי: הרי הרגשתי כל-כך טוב בצרפת, אזמין לי היום צלעות כבש, למרות שבדרך-כלל אני מעדיפה סלטים וכמעט לא אוכלת בשר. כשהגעתי הביתה, הרגשתי פתאום אותה שריפה בחזה, ממש כמו אז, לפני חמש שנים. לקחתי כדור, וזה לא עזר. לקחתי כדור ללב שהרגיע את הכאב, ואמרתי לעצמי שלא צריך להילחץ, הרי מחר בבוקר אני ממילא מתייצבת בבית-החולים. כשהגעתי, סיפרתי לרופאה שבלילה לא הרגשתי טוב, והסברתי לה שזה, כנראה, מהאוכל. חיברו אותי למוניטור. העפתי מבט במסך, ומה שראיתי שם לא מצא חן בעיניי. גם הרופאים שסביב התבוננו במוניטור ונראו מבוהלים. "צנתור ובלון", הם פסקו מיד והחלו לרוץ עם האלונקה.

יותר מכולם אני זוכרת את פניו של פרופ' סקלרובסקי. הוא נראה בהלם. יש אתך כאן מישהו מהמשפחה, שיחתום על הסכמה לניתוח? הוא שאל. ואני, בכלל, באתי לבד. הרי הודעתי בבוקר לבעלי בביטחון גדול שאני רק הולכת לבדיקה, שעתיים מקסימום, ואני בבית. סקלרובסקי אמר לי: דבורה, יש לך 100 אחוזי חסימה בעורק, ובתוכה יש קריש דם, שאותו חייבים להוציא. כרגע יש לך עשר עד שתים-עשרה דקות לחיות. אם נצליח לעשות את מה שאנחנו רוצים, את תחיי. אבל את צריכה לדעת שלוקח זמן להוציא את הקריש ולעשות את הפעולה, אני לא רוצה שתחתמי סתם, אני רוצה שתדעי בדיוק על מה את חותמת. בפיכחון מוחלט אמרתי לו: הבנתי כל מילה. אני חותמת.

את מה שהתרחש בשעות שבאו אחר-כך אני מתקשה לזכור. אינני זוכרת איך הגעתי לצנתור בבניין הסמוך, לא זוכרת איך עברתי את הלילה, לא זוכרת מי היה ליד המיטה שלי. כלום. חור שחור. ההכרה שלי הייתה קצת מעורפלת. אני זוכרת רק שהבחנתי שהמצנתר ליד מיטתי - מטר ותשעים גובה, מהסוג שלא היית רוצה להסתבך אתו בלילה בסמטה חשוכה (מאוחר יותר יסתבר לי שהאיש היה רופא השייטת שכונה שם 'העטלף') - איננו ד"ר וורצל שאותו הכרתי היטב. ד"ר וורצל כבר בפנסיה, הסביר לי הרופא שליד מיטתי, אני ד"ר הרץ, מנהל מחלקת הצנתורים במקום ד"ר וורצל. המשכתי בחקירה. איפה למדת? תחקרתי מתוך הערפילים, באיזה בית-חולים עבדת קודם? הוא ענה לי בסבלנות למרות לחץ הזמן, וכששמעתי ממנו את שמות הרופאים שאתם עבד, נרגעתי. "תדע לך שאני מהמרת בקזינו, אבל יש לי הרגשה, שהפעם אני מהמרת טוב. אז יאללה, קדימה, חבל על הזמן!". 

ביקשתי לראות על המסך את מה שהוא עושה, והוא הסביר לי כל שלב בפעולה. "עכשיו מרחתי לך יוד‭,"‬ אמר, "תרגישי דקירה קטנה, אני מרדים לך את המקום, ונתפלל שצ'יק-צ'אק יהיה בסדר‭."‬ התבוננתי במסך, ופתאום תוך שנייה נעלם הכול. כל סוללת המסכים נעלמה, כל הצוות הרפואי שבבגדים הירוקים ובעטיפות הניילון של אנשי החלל נעלמו. אני עברתי לעולם אחר. על המוניטור, סיפרו לי, היה קו ישר. דום לב. צללתי למצב של מוות קליני. לא ראיתי ולא הרגשתי כלום מכל פעילות החירום, שהחלה לרחוש סביבי. רק גופי עוד היה שם, מונח בלי תזוזה על מיטת הטיפולים. נשמתי כבר הייתה במקום אחר.

הייתי במין חדר ארוך, לבן, בוהק באור שאין דומה לו, ואני ניצבתי שם מול המון עצי ברוש עשויים קרח שקוף ומאחוריהם בוהק אור מטרף, שהפך את הקרח למזוקק כל-כך. וכל עצי הקרח הבוהקים הקיפו אותי מכל צדדיי כמו מערת נטיפים, אני זוכרת שחשבתי לעצמי. עמדתי נפעמת מול המראה המדהים הזה, כשברקע מתנגנת מוסיקה קלאסית קלה, והייתה בי שלווה ענקית, הרגשה נפלאה של יופי ושקט בלתי רגיל שכמותו מעולם לא חשתי. בלי צעקות, בלי כאבים, בלי תככים, בלי פחדים.

לא היה לי מושג כמה זמן הייתי בתוך העולם המופלא ההוא, אבל את השקט המעודן ההוא שברו לפתע צעקות: אדרנלין, אדרנלין, ‭.30‬ לאט-לאט פקחתי את העיניים, וגיליתי על-ידי את כל אנשי החלל בבגדים הירוקים העטופים בניילונים, כשהם שוכבים על גופי, מכים אותי מכות רצח, נותנים לי מכות חשמל ואגרופים. "זו הייתה החייאה הרואית‭,"‬ אמר לי לאחר כמה שעות פרופ' סקלרובסקי.

במשך הימים שהייתי מאושפזת באו אליי רופאים ושאלו אם בשעה שהייתי שרויה במוות קליני, ראיתי מישהו מיקיריי. האם מישהו דחף אותי קדימה או אחורה, האם חשתי מגע כלשהו, או אולי שמעתי איזה קול. לא הרגשתי שום דבר מהדברים האלה, רק נזכרתי שכששכבתי על שולחן הניתוחים, נשמטה היד שלי כאילו מישהו משך אותה. "כמה זמן הייתי בצד השני‭,"‬ שאלתי בשנייה שהתעוררתי. התשובה העבירה בי צמרמורת. מניסיון עבודתי אני יודעת שהחייאות שאורכות מעל ארבע דקות, משאירות נזק מוחי ונזק ללב. אני הייתי שרויה במוות קליני זמן ארוך פי שלושה, והראש והלב בסדר גמור. מבחינתי זה נס. סדרה של נסים.

זה התחיל ממש מאותו הבוקר. המונית, שהזמנתי לשמונה ורבע כדי לנסוע ל'בלינסון‭,'‬ כבר הייתה על-יד הבית ברבע לשמונה. לא רציתי להגיע כל-כך מוקדם, אבל בעלי התעקש. אם הוא כבר הגיע, אי-אפשר לשלוח את הנהג סתם ככה, הוא אמר לי. ואני קיבלתי ונסעתי. בדיעבד, הנהג המקדים הציל את חיי. הרופאים אמרו לי שאם הוא היה מגיע בשעה היעודה, בשמונה ורבע, כבר לא היה לו את מי לקחת. גם השיטה והמכשור החדש שהביא ד"ר הרץ מארה"ב, אפשרו לעשות לי צנתור ובלון עם תומך, בלי שיזדקקו לעשות ניתוח מעקפים. לניתוח כזה אין ספק שלא הייתי מספיקה להגיע. ובכלל, המזל היה אתי.

רק כעבור כמה ימים התחלתי לעכל מה באמת עבר עליי, מה עשו למעני, באיזה מצב הייתי ובאיזה מצב יכולתי להיות. ועדיין העיכול איננו מוחלט. אני עדיין אוספת חלקיקים מתוך הפאזל של הדקות, שבהן התנתקתי מהעולם הזה. אני מתבוננת בסימנים הכחולים שמעטרים את גופי, זכר למכות האגרופנים ומכות החשמל שקיבלתי, והם העדות האילמת שהדברים אכן התרחשו. אישה מוכה עם תעודות רפואיות. אני פטאליסטית וקשורה מאוד לעולם המיסטיקה, כך שנושא החיים אחרי המוות אינו זר לי. אני מאמינה ששום דבר, טוב או רע, אינו קורה במקרה. שאלתי רבנים ומקובלים, שאני בקשר אתם, למה דווקא אני הגעתי לשם וחזרתי, והם ענו לי שזה בזכות העובדה, שאני מקדישה את זמני להצלת אנשים, וכנראה המצוות הללו עמדו לי בשעת צרה.

אחת האחיות, שעמדה לידי בכל הזמן הקריטי והבלתי נתפס ההוא, סיפרה לי שכשהתחלתי להתעורר, התלוננתי שקר לי. האחות הרגיעה אותי ואמרה: "סבלנות, דבורה, הוא כבר גומר, הוא הצליח‭."‬ ואני השבתי: "בעזרת השם". כשהיא סיפרה לי את זה, היה לי קשה להאמין, מה פתאום אמרתי בעזרת השם? מסתבר שהייתה שם קומוניקציה שאני בכלל לא זוכרת.

קשה לחזור לחיים הרגילים, אחרי שנמצאים מעבר להם. מאוד קשה. בהתחלה זה כמעט בלתי אפשרי ובלתי נתפס. אני כל הזמן עסוקה בהבנת מה שקרה ומה שיקרה. היו אצלי רבנים ומקובלים, ושאלתי אותם מה קורה לנשמה של מי שעבר מוות קליני כה ממושך וחזר לחיים, האם אני אהיה אדם טוב יותר, סבלני יותר, רגוע יותר? אין תשובה אחת, ואף אחד לא התחייב לכלום. בכלל, אף אחד מהסובבים אותי לא יכול לצפות ממני לכלום, כי אף אחד לא יודע באמת מה עבר עליי. גם אני לא. אני עוקבת אחרי התגובות שלי כמו מישהי שלא ממש מכירה את עצמה.

אינני יודעת אם השתניתי, אבל אני יותר מסוגרת בתוכי, מנסה להבין. אני מוצאת את עצמי רוצה להיות יותר לבד. אני עדיין די מבולבלת. אני מבינה שהטראומה לנפש הייתה יותר גדולה מאשר הטראומה ללב. שמתי לב שאני יותר סבלנית, יותר רגועה. לפני האירוע הזה לא הייתי מסוגלת להירדם בלי כדור שינה. כיום אני נרדמת כמו תינוקת, שמה את הראש ונרדמת. אין לי הסבר לזה. אני חושבת שאולי המקרה הזה הוציא ממני את רוח הלחימה. שום דבר כבר לא נראה נורא ודחוף. אני אומרת על חברה טובה שאכִזבה אותי ולא באה לבקר, שזה לא נורא. פעם הייתי מרימה אליה טלפון וכועסת. כיום אני מנסה להבין, לוקחת את הדברים יותר בקלות.

אני חוזרת וקוראת שוב ושוב את הספר 'החיים שאחרי החיים', שכתב ריימונד מודי, ובו הוא מספר על עשרות אנשים, שפגשו את המוות ממש כמוני. אני שואבת משם כוח, מחפשת הסברים. בין הדפים אני מוצאת אחים לחוויה העל-אנושית הזו. פעם הרביתי להשתמש בביטוי "חיים רק פעם אחת‭,"‬ היום אני חושבת שהוא כל-כך רחוק מלהיות נכון. הרופא אמר שהם תיקנו בלב שלי כל מה שהיה זקוק לתיקון, אך הטיפול בנפש תלוי רק בי. אני חושבת שזה נכון, הרי אף פסיכולוג לא היה שם, מעבר לחיים. כמי שחוותה משהו שהוא הכי קרוב למוות, אני חושבת שאם המוות הוא גסיסה איטית ומענה, אני מעדיפה למות מדום לב. אם המוות הסופי הוא כמו שאני חוויתי, אין מה לפחוד. מאז הביקור בארץ עצי הקרח התחלתי חיים חדשים. את הסיבוב השני קיבלתי במתנה.