המשפחתון
תרמתי במשרד?
אם לא תתנדבי לשום דבר, בסוף תיאלצי לעשות כמעט כל דבר
מדי דקה מזעיקה אותי פעוטת הבית מספסל האמהות ותובעת שאבוא לנדנד אותה. משאלה המניבה את דיאלוג הצרחות: "תנסי לבד, חמודה." "אבל אני לא מצליחה".
"אז תדחפי את עצמך עם הטוסיק, חמודה". מאז ניסיתי להסביר לאביהם של הטף איך יולדים וכמה זה כל כך הרבה יותר מורכב מלעמוד שם סתם ולחלק הוראות, לא הפקתי מעצמי הסברים כל כך ציוריים.
"את צריכה לדחוף עם האחורה של הטוסיק, חמודה, ואז להתכופף קצת קדימה, חמודה," אני יועצת מהספסל. החמודה הזה הוא לא מפני שאני באמת חושבת שהיא חמודה, כמו בגלל שבכל זאת צריך לסבר את אוזני האמהות בסביבה. סיבה בגינה אני קמה בסוף, מעניקה לה תנופה ומסתלקת. בגיל עשרים, כשעוד היו לי די כוח וסבלנות לנדנד ילדים, שרפתי אותם על קריירה. כך לפחות העדפתי להאמין. קריירה. היום אני יודעת שקריירה זה מה שיש למנכ"לית בנק הפועלים. אני סתם פקידת פאנצ'ים אפורה כמו החיים.
כך שאני מאוד מתפלאת כשבבוקר צדה אותי אמא של עידו בחצר הגן ומודיעה שרק אנחנו, כנשות קריירה שיודעות ומסוגלות להזיז דברים, צריכות לפעול בסינרגיה להתקנת סוכך בחצר הגן. "אם לא אנחנו, שום דבר לא ישתנה פה," היא מציינת. תהרגו אותי, אין לי מושג מה היא רוצה. ברגע הראשון נדמה שהיא טוענת כי רק אנחנו כנשות קריוקי יכולות להתקין סוכות, אבל כשהתמונה מתחילה להתבהר אני מעמידה אותה על טעותה. עיתונאים, אני נאלצת להסביר, הם בריות שלא מסוגלות לחצות כביש באור ירוק, לא כל שכן להתקין סככות בחצר הגן. למעשה, גם לא בכל מקום אחר על פני כדור הארץ.
"ברצינות," אני אומרת לנוכח החשדנות הספקנית בעיניה, "אני פשוט איומה בסוככים. זה לא התחמקות סתם. באמת." היא מסרבת להאמין, אמא של עידו. לדעתה, כותבי טורים מוסמכים למלאכות הבנייה, והיא מתלוננת על מעורבות, אני-ועצמי-עוד, ועל אנשים שלא מזיז להם גם אם תקפח לילדים שלהם שמש על הראש, או שהילדים עצמם יקופחו. "לא, כי מה שחורה לי," היא מתעצבנת, "זה שדווקא אנחנו, נשות קריוקי שיודעות מה זה להרים פרויקט ובשביל לקדם את עצמנו נעשה הכל, לא מוכנות לנקוף אצבע כשעל הילדים קופחת שמש כל היום. בייחוד בצהריים".
אני צועדת, מובסת, להתלונן אצל אמא של אלמה. מחברת מילים ולחן ומקווה למעט אהדה. "נו, מה עכשיו"? מגיעה במקום זה הכתף הקרירה. "לא תאמיני," אני מנסה לגייס את הדרת הכבוד הדרושה על אף קבלת הפנים. "לאמא של עידו חורה שהשמש קופחת ואני לא נוקפת אצבע, אז היא רוצה שאני ועצמי עוד אבנה סוכך. נכון לא יאומן"?
"אה," היא אומרת בחוסר עניין, "הבאת 200 שקל לוועד"? היא נורא עסוקה, מתברר, עם תוארה החדש כגזברית, עם הפעילות בוועד הכיתה, ועד הגן והחלטורה שלקחה על עצמה - להכין שנות-טובות לכל הכיתה. חשבתי שהסכנה חלפה אחרי שהתחבאתי באסיפות ההורים. כבשתי עיניי והעמדתי פנים שאבד לי משהו בתיק כשחיפשו מתנדבים לפעילות וולונטרית בכיתה ובגנים. אבל ההצגה, למרבה התימהון, לא היתה דרושה. יער של אצבעות התנופף באוויר.
"יצאת בלי כלום. תרצי להצטרף לוועדת הושענא רבה-שמחת תורה"? שאלה המורה. "הלוואי, אבל צפוף לי נורא החודש," עניתי בבהלה, "כל ספטמבר וגם נובמבר, דצמבר, ינואר, פברואר, מרס ואפריל. אם את צריכה משהו באוגוסט ,2008 אז בשמחה. באמת."
אבל השבוע מקדיר הפעוט את פניו כשהוא שב מבית הספר. "איך היה"? אני חופרת. "כיף," הוא פולט ועובר לעיקר החדשות: "גם את תביאי רימונים לכיתה עטופים ואני אחלק לילדים."? "בשום פנים ואופן לא," אני מבטיחה. "אה," הוא אומר בעצב. "אה. חבל. אמא של ים מביאה רימונים וים יחלק. אז תביאי קמח וביצים ודבש ותאפי איתנו עוגה."? "לא שידוע לי," אני מתבעתת. אט אט מתבהרת התמונה. זו אינה וולונטריה, מתברר, כמו סלילת דרכו של הילד לפסגה. באיחור קל אני מגלה שכל המשרות הטובות נתפסו. ואני לא מדברת על ההארד-קור - שוגר דדי בוועד ההורים, למשל, המקנה אינפורמציה פנימית וקשרים עם המורה והמנהלת, או קישוט הסוכה בבית הספר, משימה שאמא של בהט תפסה ולפיכך מותר לבהט לצאת מהשיעור לעזור.
אפילו האיזוטריה כבר תפוסה. אבא של שיר הבן יערוך תשליך עם הילדים ביום כיפור, ועכשיו הוא מחלק ג'ובים למקורבים. שיר הבן יעבור בין הילדים ויסביר מה עושים. מי שלא הסתדר, המציא תפקיד. בלית ברירה הציעה אמא של רום שסבא שלו יתקע בשופר בגן לצורכי פתיחת שערי השמים, והנה היא מסודרת. הסבא האמור משוחח עם הילדים על טרבלינקה ביום השואה. רק לפעוטות אין קשרים בצמרת. אולי בכל זאת, סוכך? ולא, ייאלץ אביהם של הטף לטעון שהיה פרטיזן.
בלתי רגיש בחשבון
מערכת החינוך הישראלית כבר לא נותנת ציונים. היא מכבסת אותם
ספר. זה מה שחילקו בכיתה במקום תעודת השליש המסורתית. ספר עב כרס שכולו פי-סי ומילים נרדפות. "הינך ילד נעים, מנומס ומאיר פנים," משוררת, למשל, המורה לספורט, מקצוע שפעוט הבית קצת חלש בו. "הינך מסייע לחבריך, משקיע מאמצים ואף יודע לעבוד בקבוצה בשיתוף פעולה. אולם," מתחבא הסיפא בסוף, "עליך להשתפר בתרגילי הספורט המתקיימים בכיתה."
הינך על הפנים בספורט, זה מה שאני מבינה שניסתה לומר. למדתי את התורה כשבחורים גמרו איתי, או כשחטפתי ביקורת בונה בעבודה. עד אז לא היה לי מושג ש"הינך מקסימה" פירושו, "אבל רצוי שתהיי מקסימה למישהו אחר." לא הכרתי את קוד ה"זה לא את" המפורסם, כי כשהייתי בגילו מערכת החינוך טרם האמינה בסאב-טקסטים. התעודות שלי היו אס-אם-אסיות: "כמעט טוב" נחשב השתפכות יוצאת דופן. רוב הזמן זה היה הרבה יותר קונקרטי. מספרים שלא משאירים סנטימטר ליהנות מהספק: 6 בספורט, 6 בחשבון. רק בעברית הם היו קצת פטפטנים: .6.5 "רררגישה," נחרו המורות שלי בתרעומת מדי אסיפת הורים. עכשיו זו מחמאה. אבל הפעוט עדיין רק בתחילת הדרך. "מה זה הינך"? הוא מגרד בראשו בסקרנות. "אתה," אני ממלמלת, תוקעת פניי בתעודה ומנסה לדלות איך הוא בחשבון על סמך הציון "הינך מביע את דעתך בכיתה בצורה תרבותית ובהירה, יודע להקשיב בנימוס לדברי חבריך ובעל דרך ארץ."
"הם אומרים," אני מנפה את החרטא מסביב, "שאתה טוב בחשבון ועברית, אבל צריך להשתפר קצת בספורט."
לי זה נשמע כמו ניסוח עדין, אבל הוא בשוק. "לא," הוא מטלטל ראשו בעלבון, "כתוב שאני עוזר לחברים." הייתי בוטה מדי, מתברר. הם לא רגילים שאומרים להם את האמת דוך בפרצוף. הציורים שלהם תמיד יפים, מגדלי הלגו והקוביות מקסימים. בעצם, בכל פעם שנעו בכוחות עצמם הם ממתינים למערוף. "אבל לא אמרת לי כל הכבוד," התלוננה לא מזמן הפעוטה אחרי שפקקה טוש.
על הספסל מחוץ לבית הספר מתבודדת אמא של אלמה עם המסמך, גבותיה מכווצות במאמץ. "נו", אני מתעניינת, "איך"?
"לא יודעת," היא מרימה אליי מבט מבולבל, "נראה לי בסדר. בעברית כתוב שהחולצות שלה נקיות, ובחשבון הם אומרים שהיא מתחשבת בזולת."
כולנו שקועות בתעודות, אבל הכי זורחת אמא של נמרוד. נמרוד הוא עושה הצרות של הכיתה, וחרב הריטלין מרחפת מעל ראשו מאז הגן. לא פלא שאמא שלו פותחת את התעודה באימה, אבל כל מה שכתוב שם הוא: "הינך ילד מקורי, מיוחד ורגיש, בעל דעות עצמאיות ומעניינות. הינך יודע לעמוד על שלך ולהיאבק למען הדברים החשובים בעיניך." הם מעדיפים שלא לציין במפורש שהדברים החשובים בעיניו הם לנשוך את חבריו. שמקורי ומיוחד פירושם, בשפה המכבסת של בית הספר, מופרע על כל הראש.
"גם את מקורית ומיוחדת, את יודעת"? צונף בזעף אביהם של הטף עמוק לתוך אחר הצהריים, כשאני קושרת את דגל ישראל שזה עתה רכשתי בשוק הכרמל בעשרה שקלים, מנסה לחבר אותו איכשהו למעקה. לא ממש הולך לי: זו מלאכה גברית, לתלות דגלים, ואני הייתי ונשארתי כל החיים שלי, נו, רגישה. הצרה שכשהפקדתי את המשימה בידיו זה כל כך הביך אותו, עד שהתגנב ותלה את הדגל על חבלי הכביסה לצד הגרביים, על מנת שהשכנים לא יראו אותו בקלונו. לא המקום ההולם את דגל הלאום.
"אנחנו צריכים לתלות דגל," אני מתנשפת מעל המעקה, "זה חשוב לילדים. הם רוצים דגל ביום העצמאות."
"כן," הוא מושך בכתפיו, "אבל למה אנחנו צריכים לעשות תמיד דברים רק בשבילם? למה אף פעם אי-אפשר להגיד שאנחנו לא רוצים"?
אין לי תשובה חד-משמעית. גם אני קצת מפודחת מאפיל גוש קטיף שהמרפסת קיבלה פתאום. גם אני מקווה שהאיש המטייל עם הכלב ושקית הניילון למטה, זה שמרים את ראשו וסוקר אותי בסקרנות, יודע שזה בשביל הילדים. שאני לא טיפוס חברון-מאז-ולתמיד. "אי-אפשר לבאס אותם, הם ייעלבו," אני אומרת. וממשיכה בשלי. מכבסת מילים. עוקפת מהמורות מביכות. מריעה "איזה יופי, מקסים" על ציורים עקומים. מתעלפת, אבל מודה להם בחום כשהם שוטפים לבד כלים ומטביעים את המטבח, מתאפקת כשהפעוט מעיר אותי בשתיים בלילה, למרות שהוא כבר גדול מכדי לפחד ממפלצות. "זה בסדר," אני מחבקת אותו, "מותר לפחד. פשוט יש לך הרבה דמיון."
רק בעידן שלנו, עידן ההורות המעפנה, אפשר להמציא מחמאה אפילו על להעיר בלילה, אבל מעייניו כבר במקום אחר. הוא נועץ בי את עיניו בריכוז כשאני מכניסה אותו מתחת לשמיכה במיטת הגדולים ומתעניין בסקרנות: "הפסים האלה זה קמטים? כמו שיש לסבתא? מה, את זקנה?" לא, איפה. שום "הינך שוקדת יפה על הדיאטה, ומשקיעה שעות רבות בעבודה ובילדים" בשבילי. הדור שלי, למרבה הצער, דילג היישר מ"הינך רגישה, 5 בהתעמלות, שלילי בחשבון" ל"הינך זקנה ומקומטת".
