ההונאה הגדולה של "פינוי המאחזים"

תצלום האוויר של המאחז הבלתי חוקי "גבעת הרועה", הידוע גם בכינוי "גבעת הפריון", סחט קריאות תדהמה בלישכת שר הביטחון. זה היה תצלום שביצע חיל האוויר בסוף נובמבר, לצורך איתור מאחזים בלתי חוקיים. המפענחים ערכו השוואה

בין התצלום הזה לתצלום שבוצע כמה חודשים קודם לכן, ואכן גילו פעילות התקפית חשודה, שחייבה עידכון מיידי בלישכת השר.

בתצלום הישן מופיעה "גבעת הרועה", הסמוכה ליישוב מעלה לבונה שבמטה בנימין, כארבעה קרוואנים יבילים, מונחים בשתי שורות. כלומר, מאחז בשלב הביניים, לפני המעבר למבני קבע. בתצלום החדש מופיעות שלוש יציקות בטון גדולות, המהוות תשתית לשלושה מיבני קבע, ומולן עוד שלוש קוביות כאלו, בשלב קצת פחות מתקדם.

בבדיקה טלפונית זריזה שביצעה לישכת השר, התברר כי את היציקות מימן משרד השיכון, כחלק מתוכניות הבינוי המאושרות שלו. במשרד הביטחון לא ידעו אם לבכות או לצחוק. הרי שרון הודיע על פינוי מאחזים בלתי מאושרים, על הקפאת הבנייה בהתנחלויות - ומשרד השיכון מצפצף עליו ועל שר הביטחון.

ממשלה מבולבלת. יד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל. משרד ממשלתי אחד מרמה משרד אחר.

בשטח, לעומת זאת, איש לא הופתע. פקחי הבנייה של המינהל האזרחי באיו"ש ידעו היטב על הבנייה ב"גבעת הרועה". אלא שפקחי הבנייה, והעומד בראשם, מתגוררים בעצמם בהתנחלויות. אז נכון שהם מקבלים את משכורתם משר הביטחון, אבל לו נודע על הפרת ההנחיות שלו רק מהתצלומים שביצע חיל האוויר.

בסופו של דבר שר הביטחון הוציא הנחיה לעצור את הבנייה. לא להרוס, חלילה. רק לעצור. הוא לא יכול למתנחלים, והוא יודע את זה. ההונאה הלאומית הגדולה, הנקראת מאחזים בלתי מאושרים, מתנהלת באין מפריע, כבר שנים. שר הביטחון, גם אם הוא רוצה מאוד, לא יכול לבלום אותה.

(צילום: סבסטיאן שיינר) 

תרגיל מס' ‭:1‬ "מקום קדוש"  

השיטה של "נרמה את הפריץ - כי הפריץ רוצה שירמו אותו", עובדת בשלל טכניקות מתוחכמות. אחת הבולטות שבהן היא התבססות על האתוס של "מקומות קדושים": קברי אבות, מגורי נביאים, משעולי שופטים וכדומה. האם מישהו יעלה על דעתו לפנות את "גבעת הרועה", בה ישב אלישע הנביא? ואיך יעלה על הדעת לפנות את מיגרון? הרי ממיגרון יצא יהושע למסעותיו.

מבחינת המתנחלים, פינוי "מקום קדוש" הוא ייהרג ואל יעבור, והמימסד החילוני עומד חפוי ראש, בוש בבורותו. במצב כזה, מי זוכר שהיישוב הבלתי חוקי מיגרון התחיל בכלל כאנטנה?

משחק ה"פרה עיוורת" בין ראשי המתנחלים למימסד החל עוד לפני האינתיפאדה. ב-98', למשל, הם ביקשו לבצע חפירות ארכיאולוגיות במיגרון. החלו לחפור, ומשרד הביטחון הפסיק אותם. חיפשו המתנחלים ומצאו דרך אחרת: הם ביקשו אישור להקים אנטנה סלולרית בנקודה, החולשת על ציר ‭.60‬ בקשה הגיונית, שכן באיזור יש קשיי קליטה, ועל הציר היו כמה פיגועים.

האנטנה אושרה, ומנקודה זו ואילך איבדו משרד הביטחון ופיקוד המרכז שליטה. אחרי האנטנה בא שומר. והשומר הרי צריך קרוואן. אחר-כך סוללים דרך, מעבירים מים, ופתאום מסמנים גם "תחום שבת", ואז עוד משפחה, ועוד קרוואן.

על כל קרוואן צריך אישור, ומי נותן את האישור? שר הביטחון. ליתר דיוק, היועץ להתיישבות של השר.

האנשים סביב מופז טוענים שהשר לשעבר, פואד בן-אליעזר, הוא שאישר את עליית הקרוואנים במיגרון בזה אחר זה. במינהל האזרחי זוכרים שהיה זה דווקא היועץ להתיישבות של מופז - רון שכנר.

(צילום: אלכס קולומויסקי)

תרגיל מס' ‭:2‬ קצין ומתנחל  

שכנר, אל"מ במיל‭,'‬ היה בעבר ראש מועצת דרום הר חברון, וגם התופעה הזו, של נציגי המתנחלים התופסים עמדות מפתח, היא חלק מהשיטה. תופעה מוכרת, שכבר גרמה לכמה אלופי פיקוד המרכז להבין שתפקידם לשחק את "האידיוט התורן". קרי, לפנות פה ברזל זווית ושם מיבנה נטוש, אבל לא לבזבז אנרגיות במלחמות עם מתנחלים, כי הם חלק מהמימסד - והמימסד נותן להם גב. 

גם בתקופת ברק, לא רק אצל הליכוד, ראשי ממשלות נהנו לעשות עסקים עם המתנחלים. קצינים בכירים עדיין זוכרים את הדיונים המרשימים שקיים פואד בסוגיה של פינוי מאחזים בלתי חוקיים. דיברו שם גבוהה גבוהה, אבל לקראת סוף הדיון פיזר בן-אליעזר את האנשים, וביקש להישאר לבדו לקבל החלטות.

בתקופתו של פואד אכן פונו מאחזים עם שמות אקזוטיים, אפילו במונחים תנ"כיים, אלא שאף אחד לא הכיר אותם. בן-אליעזר פשוט ידע, כי ברגע שבו סיים את הדיון הגיע כל המידע לראשי יש"ע. הרי בדיון ישבו נציגיהם, במדים או בלי מדים. וכך היה נפתח מיד מו"מ של תן וקח: אנחנו ניתן לך קרוואנים ריקים, ואתה תשאיר לנו את השכונות והיישובים הבלתי חוקיים.

עוזי דיין, כאלוף פיקוד מרכז, ניסה לטפל בפינוי יצהר בסוף שנות התשעים, וחייליו הושלכו משם בבושת פנים. יצחק איתן, ברוב תמימותו, ניסה לפנות נקודה בשם "נ.ג. 777", השוכנת על גבעה מזרחית לאיתמר. הפיקוד והמינהל האזרחי עשו מאמץ עליון, ואחרי התגברות על הפרעות מבית הצליחו להשיג את הצו המשפטי לפינוי המאחז הבלתי חוקי.

התייצבו החיילים מול הקרוואנים, ערוכים לפינוי, אך סופו שהם פונו, והקרוואנים נשארו. התברר, כי הגיעה פנייה בהולה מהשר יצחק לוי לראש הממשלה נתניהו, לעצור את הפינוי. החיילים סולקו, וגם האלוף איתן הבין כי מוטב לו לא להתעסק עם המתנחלים.

ביום מן הימים, כאשר ייפתחו הפרוטוקולים של הדיונים שקיימו אלופי פיקודים עם סגן הרמטכ"ל והרמטכ"ל, בימים של ערב האינתיפאדה, נגלה באיזו מצוקה נמצאו לובשי המדים הבכירים. הם הבינו שכלפי חוץ הם נדרשים לפנות, אבל מבפנים, מתוך המערכת, שידרו להם את האמת: חבל על הזמן. אל תתאמצו.

עד היום עובדים הצבא והמינהל האזרחי בנורמות הכפולות האלו: הם יודעים מה הם צריכים לעשות, אבל הם לא מעזים לעשות זאת, כי הם יודעים שלא יקבלו גב. הם יודעים שהפוליטיקאים, מימין ומשמאל, פוחדים מהמתנחלים. הם יודעים שהמתנחלים נעוצים במקומות הנכונים, בעומק המימסד, והם צריכים להיות "מתאבדים שיעים" כדי לצעוק שהמלך עירום.

(צילום: אלכס קולומויסקי)

תרגיל מס' ‭:3‬ "ביצים גדולות"  

"מקום קדוש" אחר הוא "גבעת הטייס", או "נ.ג. 851" מזרחית לאיתמר. עוצמתו של המקום הזה היא "קבר גדעון" ששם, ועם קברים, כאמור, לא מתעסקים. זהו מאחז לא חוקי לכל הדעות, אבל משרד התשתיות מעביר לשם מים וחשמל.

הגבעה הזו, כמו שכנתה ‭,777‬ מופיעה למרבה הפלא בתוכנית המיתאר של איתמר - שעל-פי צו אלוף משנת 97', היא בסדר הגודל של העיר רמת-גן לערך. אלא שכשהוצא צו האלוף איש לא התכוון לאכלס שם מאתיים אלף תושבים. הצו להרחבת תחומי היישוב הוצא סמוך ל"פעימה השלישית", ונועד ליצור רצף שטחים להגנה על היישוב. חשוב מכך, תפיסת אדמות המדינה היתה כלי במו"מ הצפוי עם הפלשתינים על הסדר הקבע.

כך נולדו "הביצים הגדולות‭,"‬ ששורטטו סביב התנחלויות קטנות. בתוכניות שצוירו על המפה נראו ההתנחלויות הקטנות הללו כמשתרעות על שטחים של ערים גדולות. החטא הקדמון הזה משמש היום את המתנחלים כעילה להקמת מאחזים בלתי חוקיים. הרי הם בסך-הכל עוד שכונה של היישוב הוותיק. 

לאחרונה עלה לכותרות המאחז הבלתי חוקי "גינות אריה", המוגדר על-ידי משרד הביטחון כבלתי חוקי, ועל-ידי המתנחלים כשכונה של עופרה. לאחר רצח אריה הרשקוביץ ז"ל, בשובו מעבודתו בעטרות, פרץ פנחס ולרשטיין דרך דרומית לעופרה, והעביר לשם בחשאי קרוואנים מהיישוב. אחר-כך הוא העביר משפחה, בנה בית כנסת, ויש יישוב. עכשיו ולרשטיין זועם. הרי זו שכונה של עופרה.

בכלל, בנושא "גינות אריה" המתינה לוולרשטיין ולחבריו הפתעה גדולה. תחילה הם ניסו לסגור בשקט עיסקה עם הצבא: לקפל את הקרוואנים בחזרה לעופרה, בלי שיידרשו להתפנות, ולהקים שם את השכונה.

לצבא לא היה איכפת לעשות איתם עיסקה, כך הרי נהגו כל השנים. כשהמתנחלים הרגישו שהם עברו את הגבול, ונוצר לחץ ציבורי זמני, היו נפגשים אנשים בסדר גודל של זאב חבר (זמביש) עם אלוף הפיקוד וראש המינהל האזרחי, עושים סחר מכר, זמביש ממביש, והופס - עוד יישוב הולבן.

גם שר הביטחון מופז מכיר את הטריק. הוא היה מפקד אוגדת איו"ש, היה סגן רמטכ"ל, היה רמטכ"ל. הפעם הוא הלך אל ראש הממשלה. לתדהמת כולם, האיש שהמציא את התרגיל אמר הפעם לא. והמתנחלים נכנסו לחרדה. מישהו מנסה פתאום לשנות להם את חוקי המשחק.

תרגיל מס' ‭:4‬ "חווה חקלאית"  

באיתמר מביטים מזרחה, ולרשטיין פוזל דרומה, ובתפוח, לעומת זאת, מסתכלים מערבה.

לפני כשבוע חשף הערוץ הראשון כי מערבית לתפוח מוקמת ישיבה לזכר הרב כהנא, שאמורה להנחיל את מורשתו. גם סיפור המעשה מתחיל בקבר, אבל לא כל-כך עתיק. בשנת 98' נאבקו תושבי תפוח עם הצבא, כדי שיאפשר להם לקבור במה שנקרא "תפוח מערב" יהודי מקנדה. אחרי קרבות פיזיים נקבעה עובדה. האיש נקבר שם. ובית קברות איש לא יעז לפנות.

עכשיו בא שלב ב' - "חווה חקלאית". הפעם האישור לא היה מסובך, כי חווה חקלאית אינה מיועדת ללינה. ברמה הסטטוטורית מוציאים מה שמכונה "תיק ורוד". במקרה, ממש במקרה, מי שאחראי במינהל האזרחי על הוצאת אישורים לחוות חקלאיות הוא ראש תחום התשתיות. מקצוען, 14 שנה בתפקיד, סא"ל יאיר בלומנטל.

אף אחד לא נפל מהכיסא כשבלומנטל הוציא "תיק ורוד" לתושבי תפוח, וב"נ.ג. 560" מוקמת חווה. זאת אומרת: יש אישור למיבנה, לתשתיות, לשירותים. וכעת, מה הבעיה לבנות ישיבה?

ישיבה היא עדיין לא מקום לינה, נכון, אז קודם יבואו נערי הגבעות, שיעבדו במקום, מע"ץ תסלול כביש, משרד השיכון יבנה בתים, יבואו משפחות, ואלוף הפיקוד ישלח כיתת חיילים לשמור עליהם.

כשהמדינה תבקש לפנות את המאחז, יתחילו הליכים ביורוקרטיים, שימסמסו גם את הניסיון הזה. לציבור יודיעו שוועדות של המינהל האזרחי ידונו בעירעור שהגישו המתנחלים, רק ישכחו לציין שבוועדות יושבים קציני מטה במינהל, ושרובם באים מההתיישבות היהודית בשטחים.

להערכת גורם צבאי, 90% מאנשי המטה הוותיקים במינהל האזרחי מתגוררים בהתנחלויות. הם מאיישים בעיקר את מחלקות התשתיות, התיכנון והפיקוח. ראש יחידת הפיקוח, למשל, האחראי על אכיפת החוק ועובד כבר עשרות שנים במינהל, הוא תושב כוכב השחר. וכשהמתנחלים מעלים בקשה לחשמל, במי הם נתקלים? בקצין המטה לחשמל שהוא תושב בית-אל. אי אפשר לנצח את השיטה, כי מי שהמציא אותה היה גאון. קוראים לו אריק שרון. יש צדק פואטי בכך שהוא זה שצריך לבלוע כעת את פרי הבאושים שהוא גידל.

תרגיל מס' ‭:5‬ מקווה  

טכניקה אחרת לפיתוח מאחז בלתי חוקי היא טכניקת בתי הכנסת והמקוואות. בתי כנסת לא מפנים, זה ידוע, אבל הסוד של המתנחלים הוא המקווה. מקווה כשר יכול להיבנות רק במיבנה קבע. לכן, בחלק מהמאחזים הבלתי חוקיים בונים את המקווה בהסתר, ומניחים עליו קרוואן להסוואה. ביום המבחן, כשיבואו לפנות את הקרוואן, ייחשף תחתיה מיבנה קבוע. כעת יש מצב חדש: מיבנה קבע, ועוד פולחני-דתי, שהגויים-החילונים מהססים לפנות.

אגב, מקווה צריך כמובן מים, ומים למקווה אין מטלטלין. הם צריכים להיות מי גשם. אז צריך מאגר מים, וצריך צינור, וכך נוספות תשתיות.

טכניקה אחרת היא "אדמה תמורת דם". לאחר רצח אסף הרשקוביץ ז"ל, למשל, הוקם במקום הרצח אוהל אבלים. ישבו בו שבעה, אחר-כך ישבו שם את השלושים, אחר-כך הלך הרב שפירא ושיכנע את שר הביטחון דאז, בן-אליעזר, להתיר לשבת שם עוד קצת. בנו מקווה, הגיעו מתיישבים, ויש לנו גם "מצפה אסף". 

תלוי מי סופר  

כמה התנחלויות בלתי חוקיות יש? תלוי מי סופר. תחילה התגלגלו אצל האמריקנים ובמינהל האזרחי מספרים כמו 117 ו"יותר מ-120". במשרד הביטחון טוענים כי במרץ 2001 היו 97 מאחזים בלתי חוקיים, וכי מאז פונו 68 מהם, כולל 51 בתקופת מופז, כך שנותרו ‭.29‬ באחרונה, הם אומרים, הורידו עוד חמישה מאחזים, נותרנו עם ‭,24‬ וועדה בראשות סגן שר הביטחון, זאב בוים, מנסה להכשיר משפטית את פינוים.

ב-24 היישובים הללו חיות כמה מאות משפחות. במיגרון יש 45 משפחות וכ‭50-‬ מיבנים, רובם יבילים. ב"תקוע ד‭"'‬ יש 16 מיבנים. ב"בית האדום" ‭,10‬ ב"גינות אריה" ‭,14‬ ב"מעלה רחבעם" ‭.14‬ ב"חזון דוד" וב"חוות מעון" יש 4 מיבנים. "חוות שקד" פונתה לפני שבועיים, אבל כבר למחרת הקימו המתנחלים צריף, והיא חזרה לרשימת המועמדים לפינוי.

ביוני 2003 נערכה פגישה בין שר הביטחון לשגריר ארה"ב דן קרצר, והושוו רשימות. ישראל הודתה בקיומם של 34 מאחזים בלתי חוקיים. לאמריקנים היתה חוברת משלהם, והיא מנתה 84 מאחזים בלתי חוקיים. חלקם, הודו האמריקנים, כבר פונו. משרד הביטחון ביצע בדיקה וגילה עשרה מאחזים לא מוכרים. מתברר ששישה מהם הופיעו פעמיים, ומאחז אחד אפילו שלוש פעמים, בשלושה שמות: "צפון-מזרחית לעדי עד", שבות רחל מזרח" ו"עדי עד צפון". שבעה מהשמות ברשימה האמריקנית הם, מבחינת ישראל, הרחבות של התנחלויות, ושניים הם מיתקנים צבאיים.

אחרי שמנטרלים את הטעויות, הפער בין הרשימות אינו מהותי. הבעיה של המימשל אינה המספר, אלא עצם הפינוי. עד היום לא פונה אף מאחז מיושב אחד, ופירושו של דבר מבחינת האמריקנים: לא רק הפלשתינים אינם מסוגלים לבצע את חלקם במפת הדרכים - גם ממשלת ישראל אינה מסוגלת לבצע את מה שהיא מבטיחה.

משפטני המינהל האזרחי, בברכת היועץ המשפטי לממשלה, העמידו בשבועות האחרונים לרשותו של שר הביטחון כלי חדש. עד היום פינוי המאחזים התבצע על-פי חוקי התיכנון והבנייה, שהתייחסו אל כל מיבנה ומיבנה בנפרד, ויצרו שיתוק וסחבת.

הנוהל החדש זריז יותר, ומאפשר פינוי מאחז בשלמותו, ולא בית בית. הוא מתבסס על שלוש החלטות ממשלה, ולאחר שתורגם לצו של אלוף הפיקוד, עמד ביום שלישי הצו הזה במבחן בג"ץ ראשון. במשרד הביטחון רשמו בסיפוק את העובדה שבית המשפט העליון לא התייחס לטיעון של המתנחלים, שהצו אינו חוקי, אבל הדיון יימשך בתום 15 הימים שהעניקה השופטת דורנר למתנחלים, כדי לערער על מימוש צו הפינוי.

אם בג"ץ ידחה את טענות המתנחלים, אפשר יהיה לממש את הצו. אבל גם זה עוד לא הסוף. על כל יישוב ויישוב יתנהל מאבק משפטי, ובסופו של דבר הרי תימצא הפירצה לעיכוב הפינוי.

בצבא לא מאמינים שניתן יהיה לבצע את פינוי ההתנחלויות. עד שלא תהיה החלטה מדינית גורפת - הסדר מדיני או היערכות חד-צדדית - פינוי מדורג, של כל מאחז בנפרד, הוא מתכון לכישלון וביזיון.