לסגור את הערב

ייאמר מיד: רמת ההגשה, התחכום והאינטליגנציה של מגישי "ערב חדש" עולה על מה שניתן לראות במשבצת השידור הזאת בערוצים המסחריים. לא בגלל דן מרגלית ומיה בנגל, ובוודאי לא בגלל טלי ליפקין-שחק ורונן ברגמן, אני סבורה שהתוכנית היא מוצר מיותר. הם מצוינים, והם היו יכולים להיות מצוינים כמגישים של מוצר אחר, נחוץ יותר.

"ערב חדש" נולדה במלחמת לבנון הראשונה. בראשית קראו לה "שלום הגליל", מתוך הזדהות פטריוטית מוחלטת עם שמו של המבצע הצבאי, והיא יועדה להעביר ד"שים מכוחותינו לאמהות שלהם.

מרגלית ובנגל ב"ערב חדש". שימצאו להם משבצת ראויה יותר (באדיבות חינוכית 23)

בימים ההם, לא היה שידור טלוויזיוני מסחרי בישראל, ואת הצמאון לחדשות מצולמות אי אפשר היה להרוות באמצעות "מבט" בלבד.

במסגרת הסיסמה "שטח משודר לא יוחזר", הפכה ערב חדש מפתרון של חירום למופע שגור וקבוע. שנים ארוכות התנהלה במתכונת בה מגיש דעתני - או מגישה, כדוגמת שלי יחימוביץ' וגאולה אבן הזכורות לטוב - גוררים לאולפן את הפוליטיקאי הננזף התורן כדי להגיב על האירועים.

רק כשעלה השידור המסחרי לאוויר, רק כשבמשבצות ממול התייצבו טאלנטים ותקציבים כדי למשוך את הצופים, התבררו חסרונותיה של "ערב חדש": תקציבה לעולם יהיה נמוך משל מתחריה, ובהתאם - אפשרויות יצירת החדשות שלה פחותות.

זה לא הפריע לטלוויזיה החינוכית להשקיע בשנה שעברה באולפן חדש ובמתכונת הגשה זוגית, טובה כשלעצמה - אבל מי באמת צריך אותה? הלא בימים שבהם אין מלחמה ממילא כולם עושים שמיניות באוויר כדי להשאיר את הצופים דבוקים למכשיר, ולא מצליחים.

מתחת לכל דמיון

אין לחינוכית כלים להפוך את "ערב חדש" למשדר מוביל בחמש, וייתכן מאוד שהיא בכלל לא אמורה לעשות כן. מזה עידן ועידנים החינוכית חורגת מן המנדט הראשוני שלה לטובת "נראה אם נוכל להפיק את זה", ולפעמים התוצאות ממש מצוינות ולפעמים ממש לא, אבל במשבצת של חמש כבר לא זקוקים לה.

הערוצים המסחריים מסתדרים היטב, "ערב חדש" אינה מהווה אלטרנטיבה ערכית או איכותית אלא משבצת שמדגימה היטב את הבעיה הכי רצינית של מתכנני שידורים בישראל: העדר דמיון.

האם לא הגיע הזמן להוציא אותה לפרישה מכובדת, כתוכנית ש"המציאה" את משדר האקטואליה של חמש אחר הצהריים (בכך מתגאים באתר החינוכית, בחיי) ולחשוב, האם לא מגיע לצופים משהו שונה שיצדיק את השימוש בכספיהם כדי לשדר העשרה ודעת? השאלה, כמובן, רטורית בלבד.