אהבה היא אבן גדולה שמגלגלים אל פסגת ההר, בדומה לסיזיפוס, ומיד אחר כך מוצאים אותה חזרה למטה, במרגלות ההר. לא חשבתי על הדימוי הזה לאהבה לפני שקראתי את הספר "גנב החלומות" של יפתח אלוני. הדימוי הוא שלי, אבל התכנים הם של אלוני.
הסיפור מתפתח לאורך מיילים, מכתבים ויומנים שגיבורי הספר כותבים אלה לאלה. בפועל, יש כאן מבנה די דומה לרומן של מכתבים. ההבדל בין רומן מכתבים לבין סוג הכתיבה של אלוני אמור להיות במוטיב של גניבת חלומות וזכרונות. טבת, הגיבור הראשי, גונב זכרונות וחלומות משאר הגיבורים ומציג אותם בשמם, אבל בלשונו-הוא. הוא זה שכותב, בלשון טבתית מאובחנת היטב, את כל המיילים, המכתבים והיומנים, למעט אולי את דבריו של גיבור אחד שמוגדר כאדם בעל צרכים מיוחדים. אבל, האילוץ המבני הזה מיותר ולא מובן. הוא כל כך מיותר,שאלוני עצמו לא ממש עושה בו שימוש, למעט אזכורים מאולצים מפעם לפעם. מעבר לגחמה המבנית הזאת, מדובר בספר שכתוב נפלא. השפה היא הגיבורה האמיתית. רגש האהבה זוכה לעתים נדירות לשפה כל כך עשירה בדימויים מרתקים וקליטים. ספר מומלץ.
התוכן, לעומת זאת, אינו קל לעיכול. אלוני קובר את האהבה. פשוט כך. אם הוא נותן לאהבה הזדמנות נוספת, היא רק כדי לקבור אותה מחדש.
"התכלית היחידה שאני מוצאת היא אהבה", כותבת דפי, מגיבורות הספר, "מילה שבא להקיא ממנה". זאת בעצם האהבה על רגל אחת. "להתאהב זה דבר יפה", כותבת המאהבת של אבא של טבת, "אבל אני מרגישה מקוללת". ואין כמו המשפט המאפיין הבא: "החלומות שלנו נעשו שק חבטות", כותב יואב.
הסיפור מתמקד בחבורה של חברים, חלקם חברים מילדות. כולם נשואים עם ילדים, נישואי אהבה בדרך כלל, לפחות נישואים עם הרבה תקוות, וכולם סובלים מבעיות של אהבה דועכת. "אוהבת אבל לא מספיק, וזה כל ההבדל...", מתארת דפי את הזוגיות שלה עם יובל בעלה, "הידיעה הזו מונחת כמו אבק בכל פינות הבית, על הרהיטים ועל המיטה הזוגית שלנו, ועל הגופים המתעלסים, ובתוך הקולות שאני משמיעה כשאני גומרת... אבק כואב ומשפיל, צרוד ומעיק...". "אל תשאלי איך זה עובד אצלנו, הזוגיות", כותב צ'יקו, גיבור ראשי נוסף, על נישואיו לאלה, "בעיקרו, אולי, מבוסס על שתיקות והרגלים".
אלוני מתאר את כל הזוגות הנשואים בספר בעזרת דימויים דומים, "לגרום לאהבה להישאר...", כותב צ'יקו, "בעיניי זה לא דבר כל כך מיוחד. מה שלא מחזיק מעמד זו התשוקה... אהבה נמשכת, אבל התשוקה היא זו שחומקת מהבית כשאף אחד לא שם לב. ואהבה בלי תשוקה, מה זה שווה?!" וכך זה ממשיך. "מתעלסים ברישול, הידיים נשלחות בחיטוט מנוון", כותבת מיכל על היחסים שלה עם צבי בעלה, "...ואני כבר יודעת את כל התנועות שיבואו, כמו ריקוד טנגו בבר של זונות זקנות".
התחושה שמתקבלת היא לא של סיפורי אהבה מקריים, אלא של סיפורים עם גורל ידוע מראש. אהבה, נראה לפי הספר של אלוני, בנויה כך שהיא דועכת בהכרח.
ניתן בכלל לגרום לאהבה להישאר? אפשר לדבר, לפי הסיפורים של אלוני, על שלוש אפשרויות שבשולי הרגש.
אפשרות אחת היא לשמור על מרחק. "פעם קראתי שהנזירות הן הנשים הכי רומנטיות", כותב טבת. "כל נזירה", הוא מצטט מאותו ספר, "מעניקה את לבה, כל-כולו,, לגבר מרוחק ומזמן מרוחק, בעל אגדי שאותו היא אוהבת יותר מכל, אם כי הוא בא אליה רק בתפילותיה ובחלומותיה".
אפשרות שנייה היא לא להפסיק להילחם במערכה האבודה מראש: "כמה שנאה צברנו", כותבת דפי על בעלה יובל, "אבל אתה ממשיך להילחם עלי, ואני ממשיכה להיכנע. שוב ושוב אתה מניח אותי על הכתף שלך, כאילו אני חיית בר מאולפת שתאציל על בעליה הרפתקנות ומסתורין. יש בזה יופי, אני מודה". לא בדיוק אהבה, אבל יש יופי.
אפשרות שלישית היא להגיע להסדרים, כפי שכותב יואב. אהבה התרוקנה, התשוקה נעלמה, אבל אפשר למלא את הזוגיות ב*הסדרים של חיים ביחד*. זה כמו דשא, ממשיך יואב, "דשא דורש טיפוח וכיסוח". לא בדיוק אהבה, אבל יש עדיין את היחד
אהבתה של אסנת לבועז, וניצני האהבה של מיכל אל צ'יקו, הם כביכול יוצאי דופן בספר.
"הייתי מאוהבת בו מעל האוזניים", כותבת אסנת על בועז, "באופן שהוא היה נותן בדברים ביסים ואוכל מהם עם הידיים ומביט בי תוך כדי". אבל, אסנת נשואה ליואב. "הייתי מאוהבת בו (בבועז - א.ב.ז) וידעתי שאין לאהבה הזאת תכלית, ובכל זאת שרפתי את עצמי. והוא היה בא והולך. מתכנס בתוכי ובורח".
"עלה בי הרהור ממזרי", כותבת מיכל אל צ'יקו, "שאולי אעלה לטיסה לניו יורק... כי זה מה שאני הכי רוצה לעשות עכשיו – לבוא ולחבק אותך ולומר לך דברים יפים". אבל, מיכל נשואה לצבי. היא גם לא בטוחה שהיא כבר אוהבת את צ'יקו. ואז היא כותבת, "וכרגיל אצלי הפנטזיה תקופל לאיזה ארון של הסברים מעומלנים".
גם אווה שהסיפור שלה הוא לא יותר מאשר הערת אגב, אוהבת עד כלות, וגם היא מאוהבת בגבר שלא נשוי לה.
לא קל לגלגל את האהבה אל ראש ההר, אבל מהר מאוד היא מתדרדרת למטה, ואז מוצאים אהבה אחרת לגלגל אל הראש ההר, וגם היא מתדרדרת חזרה אל מרגלות ההר. לא נראה לי שזו הכוונה המודעת של אלוני, אם היתה לו בכלל כוונה חוץ מלספר סיפורים, אבל קשה שלא להבין את סיפורי האהבה שלו בעזרת הדימוי המפרך הזה. שיאה של האהבה הוא גם תחילת התדרדרותה. הגלגול הבא למעלה אפשרי רק עם אנשים אחרים. בניגוד למשל על המאמץ הסיזיפי, האבן הפעם משתנה מטיפוס לטיפוס.
- יש לכם דילמה שקשורה ברגשות? כיתבו לנו,
ואולי נוכל להתפלסף עליה כאן.
