קול התור נשמע בארצנו

אדם, אמרו, ניכר בכיסו, בכוסו ובכעסו. ואומה, במה היא ניכרת? - נדמה לי, שאחת מאמות-המידה למוד בהן את אורחו ורבעו של עם, אפילו את אופיו, היא דרך התנהגותו בתור.

בטוחני, שלמיקרא דברים אלא צצה ועולה לנגד עיני דמיונכם דמותו של האנגלי. אכן, האנגלי והתור, או האנגלי בתור - זהו נושא לאפופיאה. סיפרו על האנגלים, שלא עזבו את מקומם בתור אפילו בשעות הקשות ביותר של ה"בליץ" על לונדון. ואולי, זה נושא למחקר פסיכולוגי?

בכל אופן, בנושא התור - שום אומה אינה יכולה להשתוות אל האנגלים. הם ממש אוהבים לעמוד בתור! זכור לי מיקרה משעשע אחד, שלא אייעץ לחזור ולספרו: בחורף 44' בעיר בארי, באיטליה היה שותפי לחדר חייל אנגלי, בן מנצ'סטר.

לעת ערב החלטנו ללכת לקולנוע הצבאי. הזמנו את האנגלי להצטרף אלינו, אך הלה התנצל באמרו, שהוא מוזמן לארוחת ערב אצל משפחה איטלקית בעיר. נפרדנו.

כאשר הגענו, כעבור כשעה, לפתח הקולנוע והצטרפנו לתור הארוך שלפני הקופה - את מי רואות עינינו, אם לא את האנגלי שלנו?

"האם התבטלה הארוחה?" - שאלנו בהשתתפות בצער.

"לא" - ענה - "ההזמנה היא לשעה 8 ויש לי עוד חצי שעה 'להרוג'..."

והוא בחר "להרוג" אותה בעמידה בתור לקולנוע, למרות שבכלל לא התכוון לחזות בסרט...

זהו האנגלי. התור, לדידו, הוא תחליף לחיי-חברה; שם יכול הוא גם לחוש בנוכחות בני-אדם סביבו וגם לשמור על מעגל של פרטיות בתוך ההמון. שהרי אין זה מקובל באנגליה לפתוח בשיחה עם שכניך לתור....

אגב, צריך אדם לנסוע ברכבת-התחתית של לונדון בשעה "החמה" ביותר, כדי לעמוד על תכונה זו של האנגלי, לשמור על מעגל של פרטיות בתוך ההמון. הקרון מלא מפה לפה, ואף-על-פי-כן - אין איש נוגע בשכנו. תמיד נשאר רווח, אפילו אם של סנטימטר אחד בלבד, בין כתף אחת לשכנתה...

אבל, מה אומר כל זה? שהאנגלי יותר מנומס, יותר מתורבת מאחרים? - לאו דווקא. במשך שנה שלמה באוטובוסים וברכבת-התחתית של לונדון, לא ראיתי אף פעם אחת אנגלי יפנה מקומו לישיש, או לאשה בהריון. ובפעם האחת, שמישהו עשה זאת בנוכחותי - היה זה בני, הצבר-בן-צבר (והוא כמעט והורד מן האוטובוס בעוונו - כי בלונדון אין נוסעים בעמידה...).

הלקח האחד, שאפשר ללמוד מהתנהגות האנגלי בעומדו בתור הוא - על יחס ההערכה העמוק שהוא רוכש לזכויות הזולת. הוא לא יתן מאומה משלו, אך גם לא יעלה על דעתו לקחת מן האחר אתמה ששלו, כולל מקומו בתור...

* * *

קשה לומר, שאנו התברכנו בהתייחסות כה קנאית לזכויות הזולת.

כמעט ולא זכורה לי עמידה בתור מבלי שמישהו ינסה "להתחכם" ולהגיע לראשו.

להצהרה זו יש להוסיף מספר תנאים-מותנים. האחד - המדובר הוא בתור השכיח ביותר אצלנו: התור לאוטובוס. כי יש תורים, שלגביהם אין היא יפה. למשל, התור בחדר ההמתנה של הרופא.

מתוך נסיוני האישי המעט נוכחתי שאווירת הקליניקה משרה על הפציינטים אווירת-קור "כמעט אנגלית". יושבים וממתינים בסבלנות, ואם מישהו כבר מנסה לעקוף את תורו - הוא עושה זאת ללא "התחכמויות". הוא מבקש להקדים ולהיכנס לחדר הרופא, בתואנה שהוא נחפז, או שתכפו עליו הכאבים.

הסיבה לכך היא לדעתי... רציתי לומר, שכנראה, הסיבה היא, שאין אדם בהול להתייצב בפני הרופא - אבל, נזכרתי במה שסופר לי על התורים בקופות חולים... כנראה, הסיבה האמיתית לסדר, השורר בחדרי המתנה של רופאים, היא האחות המפקחת, בדרך-כלל, על התור.

אשר לתור בקופות חולים: מסתבר שאין הוא שונה מן התור לאוטובוס.

יש עוד תורים "יוצאים מן הכלל" כמו התור לפני קופת-הבנק. אומנם, העומדים בו הם אנשים נחפזים וקצרי-רוח, והדבר ניכר בתנועותיהם העצבניות ובהעוויות העולות על פניהם, כשמישהו מעסיק את הקופאי יתר-על-המידה. אבל, בדרך כלל נשמר בהם הסדר, למרות שאין מי ששומר עליו, לעיתים אני תמה, מדוע? האם משום שכאן עוסקים בענייני ממון?

* * *

בתור ה"סימפטומטי", התור לאוטובוס רק גורם הזמן מונח על כף המאזניים, ובעצם - אפילו לא הוא, שהרי, בדרך-כלל, כל העומדים בתור מצליחים להידחק ולעלות, זוהי, אם-כן, רק שאלה של נוחיות! של תפיסת מקום-ישיבה ואולי אפילו לא זה (שכן, נדחקים תוך עקיפת התור גם כשהאוטובוס מלא ולא נותרו בו עוד מקומות-ישיבה). לעיתים, הרושם שלי הוא, שהעוקפים את התור עושים זאת מתוך איזה "פרינציפ" תמוה.

מי הם "הנדחקים"? אסור להכליל הכללות, כי לכולן יש יוצא-מן-הכלל, ובכל זאת...

מעניין, שבין "הנדחקים" בולטות במספרן הגדול הנשים. ודווקא נשים בגיל העמידה ודווקא כאלה שלפי מראן הן ותיקות בארץ, ויוצאות-אירופה. אני מתקשה למצוא לכך סיבה מתקבלת על הדעת. היתכן, שהסיבה היא, כי נשים אלה לא חונכו לאווירת-תור בעיירות מוצאן, ואילו שנות-חייהן בארץ הוסיפו והקשיחו אותן ועשון דורסניות יותר? - אבל הרי גברים בני אותן קבוצות גיל ומוצא הם עומדים בתור מושבעים!...

למען האמת, איני יודע את התשובה. אבל כמעט בכל נסיעה שלי באוטובוס אני נתקל לפחות באחת מנשים אלה הנדחקות ועולות, עם הסל והמטריה והארנק הכבד, דוחפות כאן, הודפות שם - ומגיעות אל ראש התור. הן חסינות בפני הערות-ביקורת מפי העומדים בתור הפחות-דורסניים. בדרך-כלל, אלה הם אנשים מתונים, שאינם מרבים להשמיע את קולם. רק לעיתים רחוקות נמצא מישהו, שאינו מוכן לוותר - וזהו, לרוב, אדם צעיר.

* * *

הצעירים שלנו הם קטיגוריה בפני עצמה, לומר עליהם, שהם בלתי-מחונכים - יהיה הכללה מאוד בלתי-מדוייקת. אם מישהו מפנה מקומו לישיש (ובישראל קמים לפני ישישים ונשים יותר מבכל מדינה אירופית) - הרי זה, בדרך-כלל, צעיר. אבל, לפעמים, נדמה לי שאין הם מבינים כלל את תפקידו של תור. ועוד פחות מכן הם מוקירים את אותה התכונה האנגלית של "אל תיגע בי".

להידחק, אצלם היא דרך-חיים. וכל מי שראה את המתרחש בפתחיהם של מגרשי-הכדורגל, בשבתות, או בפתחי בתי-קולנוע במוצאי-שבתות, בוודאי שאל את עצמו שאלה קצרה וחסרת-תשובה: למה?

נדחקים - לשם ההידחקות, אלה שמאחור דוחפים את העומדים לפניהם, וכן הלאה, כך שעל העומדים בראש מופעל לחץ של עשרות ומאות אנשים. אין בכך כדי להחיש את הכניסה למיגרש. שהרי הסדרן חייב לבדוק את הכרטיס ולתלוש את תלוש-הביקורת. ובכל זאת - דוחפים!

* * *

לפעמים, נדמה לי, שיש לחלק את הנוער לשתי קבוצות, שהאחת מהן - חלק מנוער-הפרברים - דוחפת ודוחקת ומתפרעת מתוך איזה "יצר נקמה" מסולף.

אלה הם גם המשמיעים ילל-חתולים בהצגות-קולנוע, לאחר שהחשיך באולם ומנסים להתפרץ בכוח למסיבות של בני-נוער בצפון-העיר. הלוו כשהם בקבוצה הופכים מסוכנים. תנסה להעיר להם הערה כלשהי, אתה מסתכן בהתכתשות או במיקרה הטוב, במטח של ניבול-פה.

אבל, ההתקלסות בתוך אינה מיוחדת רק להם. גם "הנוער הטוב" שלנו לא יהרהר פעמיים לפני שיבצע תרגיל של "הסתננות יחידים" ויתייצב בדיוק מול המקום, בו תיפתח דלת-האוטובוס. חשבתי פעם, שקולר האשמה תלוי, לא במעט, בנהגי-האוטובוסים שאינם מקפידים תמיד להיעצר לפני ראש-התור (לא תמיד הם יכולים, בגלל המכוניות החונות סמוך מדי לתחנת-העצירה). אז, ממילא, "מתפרק" התור ומתפתח משחק של "הידחק כפי יכולתך".

אבל נוכחתי לדעת, שכך מתנהג הנוער לאוו-דווקא בתורים לאוטובוסים. היד המושטת מעל לראשך אל אשנב הקופאי בקולנוע, והקול הקורא אל תוך אוזנך "שני כרטיסים באמצע" - הם לרוב יד וקול של אדם צעיר. גם אלה, המנפנפים בפינקס-מילואים ותובעים לעצמם זכות של "מחוץ-לתור", המוגבלת לחיילים במדים, לרוב פשטו את מדיהם זמן לא-רב.

האם זהו כוחו של הרגל, שנרכש בשירות הצבאי - הרגל של אי-עמידה בתור? יש כאן יותר מכך. יש כאן חינוך לאי-עמידה בתור. הייתי מרחיק לכת ואומר: חינוך להשגת דברים, בבחינת "המטרה מקדשת את האמצעים". יש קוצר-רוח בפני מוסכמות מיושנות, כמו כיבוד זכויות הזולת. מי שמצליח להידחק לאוטובוס, או לקנות כרטיסים בלי להמתין לתור הוא "החברה'מן" וראוי להערכה...

בגיל מאוחר יותר יבוא הדבר לביטוי בשטחים אחרים.

* * *

אבל, אם אני נוטה לעיתים לסלוח לצעירים את עזותם - הרי זה משום שהם הינם התשובה היחידה שיש לנו כנגד דורסנותן של הנשים...

נקלעתי השבוע לאוטובוס מלא מפה-לפה, שאחת מהן נדחקה לתוכו. לא הסתפקה בכך שדילגה על פני תוך ארוך של ממתינים-בגשם. משעלתה החלה מתפרצת את ראש האוטובוס, בתקעה את מרפקיה ואת מטרייתה על ימין ועל שמאל. איש לא העיז למחות.

עד שנשמע ברמה קולו של צעיר, שנראה כאילו זה אך פשט את מדיו:

"גברת, אל תטפסי עלי. זה לא יעזור לך, את זקנה מדי בשבילי..."

עזות-פנים נוראה ומעליבה. והאישה אמנם הסמיקה סומק עז, ואולי בפעם הראשונה בחייה - נאלמו המילים מפיה. אבל, על פני הנוסעים עלה חיוך מתגנב של שמחה-לאיד...