שתף קטע נבחר
75
הכי מטוקבקות
    לגיהנום - ובחזרה: אושוויץ הפכה למרכז תיירות
    בכוונה תחילה מטשטשים שם את שואת מיליוני הנרצחים היהודים ויוצרים את הרושם שהמחנה שימש בעיקר להשמדת פטריוטים פולנים

    "יאנק, כודז' נו", קראה הבחורה הבלונדית, דקת הגיזרה לעבר הגבר הצעיר, פרוע הבלורית, שעמד בקצה השביל. 

     

    "כודז'", חזרה על הקריאה. יאנק חייך ושוכנע. הוא התקרב אל הנערה והשנים התיישבו על הדשא הירוק, מתחת לעץ קטן ומלבלב והנערה החלה להוציא מתוך

    תיק קטן כריכים, ביצים שלוקות, בקבוק טרמוס וכו'. הזוג הצעיר התכונן לפיקניק בחיק הטבע.

     

    אין לך דבר רגיל מזה: ואף על פי כן נעגם לבי למראה הזוג המאושר. כי המקום בו בחרו יאנק הפולני ואהובתו לערוך את הפיקניק שלהם היה אחד השבילים של אושוויץ, על רקע הקרימטוריום המרכזי של מקום אימים זה, המחזיק ב"שיא" הטראגי של בית החרושת ה"מוצלח" ביותר להשמדה של ה"רייך" השלישי.

     

    פיקניק באושוויץ... מי היה מסוגל להעלות על דעתו דבר כזה לפני 15 שנים? 

     

    סיסמה ענקית   

    הלילה של ה-17 בינואר 1945 היה ליל חורף יבש וחשוך. התאריך לא נחקק בהיסטוריה, פרט ל"היסטוריה הפרטית" של כ-300 אלף איש ואישה. באותו לילה החל הפינוי של מחנות אושוויץ ורק מעטים ביותר בין 300 אלף חברים לסבל, שיצאו יחד עמי מהצריפים בהם התגוררו במשך חודשים ושנים והחלו יחד עמי בצעדה, זכו להגיע גם לסיומו של המסע. לשחרור ולחיים. כזבובים הם נפלו בכבישי שלזיה העילית ולאחר מכן במחנות החירום במרכז גרמניה. 

     

    באותו ליל ה-17 בינואר 1945, שלחתי מבט אחרון לעבר סיסמת הענק, שהתנוססה מעל לשער הראשי של מחנה אושוויץ, כותרת שרק המוח הציני והחולני של רוצחי הס.ס. והגיסטאפו היה מסוגל להתקין במקום זה: Arbeit Macht Frei "העבודה משחררת"... 

     

    חזרתי לאושוויץ כעבור 14 שנה. מבטי הראשון ננעץ שוב באותה כותרת. ושוב תקפה אותי אותה הרגשה איומה, ההרגשה של פחד, של סבל, של ימים ללא אוכל ולילות ללא שינה, של מפקדי המיון, של העשן מתוך ארובות הקרמטוריום - שוב שמעתי באוזני את הצווחות של מפקדי המחנה, של הקאפוס ומנהלי העבודה: "!Im laufschritt, Du Strinkjude" ("בריצה, יהודי מסריח!"). שוב ראיתי לפני את אותם אלפי הידידים והמכרים שמתו לידי מאפיסת כוחות, לאחר שלמעשה היו מתים כבר שבועות לפני מותם "הרשמי".

     

    קולה של המדריכה החזיר אותי להווה, ליוני 59', ליום בו אני, 172345 Haftling, צועד לי חפשי דרך שבילי המחנה, בעקבות מורת-דרך המתארת בקול שקט ומונוטוני כשסיגריה בפיה, את אשר אירע ל-4 מיליון ה"פטלינגה" האחרים. ל-4 מיליון חברי-לפחד ולסבל שאפילו אפר עצמותיהם אינו קיים עוד. 

     

    בלוק הנסיונות  

    אפילו שמו של המחנה אינו קיים עוד, כי הוא נקרא שוב בשמו הפולני המקומי, אושביינצ'ים. אז ברור שהוא ישאר בהיסטוריה בצלילו הגרמני אושוויץ, כמקום בו אירעה הטרגדיה הגדולה ביותר בדברי הימים של האנושות. 

     

    "זהו הבלוק מס' 10, בלוק הנסיונות", אמרה מורת הדרך וצעדה לעבר אחד הביתנים ברחוב המרכזי של המחנה. כן, זה היה אותו בלוק עליו דיברו בפחד ובלחש. לידו בלוק מס' 11, בלוק העונשים, הלא-פחות מפורסם. 

     

    נפרדתי מחברי לביקור. פשוט לא יכולתי ללכת בעקבות המדריכה, להאזין להסברים מונוטוניים ושגרתיים על מה שאירע כאן, כאילו היינו נמצאים ב"דומו" במילאנו או בלובר בפאריז. לא יכולתי להתרגל למחשבה, שמחנה אושוויץ הפך למוזיאון, למרכז תיירים, למקום מיפגש לזוגות אוהבים.

     

    יתכן כי איני אובייקטיבי, אך לא יכולתי להשתחרר מההרגשה שטיולים וסיורים אלו מהווים חילול זכרם של אלה, שרק רוחם עוד מרחפת מעל לבלוקים. 

     

    אמת, השלטונות הפולניים דאגו לכך, שהמחנה ישמר, כדי שהדורות הבאים יוכלו לראות למה היו מסוגלים המוחות החולניים של רודני ה"רייך" הנאצי, אך מחנה המוות אינו נושא להסברים ולסיורים כמו התערוכה בבריסל או היריד פוזנן.

     

    לשמור על המחנה - כן. לדאוג לכך שהביתנים ישארו, לאסוף תמונות וחפצים אחרים המזכירים את אשר אירע - אך לא לארגן סיורים, לא להסביר.

     

    אין צורך בהסברים. אושוויץ חייב להיות מקום קודש ולא מרכז תיירות. 

     

    "מחנה למופת" 

    ארבעה מיליון אנשים מתו בשנים המועטות לקיומו של "המחנה למופת" הגרמני. תשעים אחוז מהם היו בני עמנו.

     

    אך המבקר היום באושוויץ מקבל את הרושם כאילו ניספו של יהודים מועטים בלבד, לעומת המוני נוצרים, בני פולין, שהתנגדו לפולש הגרמני. 

     

    נכון, גפ פולנים ניספו באושוויץ, וזכרו של כל קרבן של ה"פוריה טויטוניקה", יהודי או נוצרי, יקר וחשוב לכולנו. אך אין זו סיבה ליצור את הרושם כאילו שימש המחנה להשמדת פטריוטים פולנים בלבד. מדוע הובלטו בתמונות ובחפצים השונים, במדים ובכותרות שעל הקירות כמעט אך ורק שמות של פטריוטים פולניים, כאילו הוקם המחנה בשבילם בלבד? האם אין לדורות החדשים זכות לדעת, שכאן ניספו כ-4 מיליון אנשים, שכל חטאם היה בלהיות יהודים? 

     

    לפתע מצאתי בעצמי ב"אפל-פלץ", מקום המפקדים המיוחד, בו נאספו עצורי המחנה רק במקרים מיוחדים. כדי לחזות בתליה פומבית, למשל. 

     

    המקום לא השתנה. עדיין עומד בו צריפו הקטן של מנהל המיפקד, ה"רפורט פיהרר", עדיין נמצאים בו עמודי התליה עליהם שילמו בחייהם המעטים שעשו ניסיון של בריחה מהמחנה. ושוב נזכרתי באותם הימים בהם "השתעשעו" מנהלי המיפקד, קדוק או פול למשל, בצורה "מקורית" ביותר ע"י עריכת "מיון לא מן המניין". קדוק נתפס והוצא להורג. מזכירים המדריכים. הוא בא על עונשו. הקיים בכלל עונש לרוצח של מאות אלפי יהודים? הוצאה להורג יכולה להוות במקרה כזה רק פרס. אך ודאי לא עונש.

     

    הכל בסדר   

    במרחק מה עומד הקרימטוריום האחרון של אושוויץ. כל היתר פורקו עוד ע"י הגרמנים, ורק אחד נשאר, כדי לשמש למתים "הנורמליים". המטיילים והתיירים נכנסים קבוצה קבוצה לתוך הביתן הנמוך ומקבלים הסבר טכני ומדעי על צורת הפעלתם של מכשירי ההשמדה. באמת דבר פרוזאי ביותר, כמו מפעל לטקסטיל או תחנת כוח. "כמה אנשים נשרפו ביום אחד"? שואל גבר אלגנטי כשהוא "מרביץ" בינתיים מספר תמונות בקאמרה החדישה שלו. שאלה חשובה באמת, גם בסיור במפעל מכוניות מסבירים את כמות התוצרת היומית.

     

    יוצאים מהמחנה. בחוץ מוכרים תמונות, ספרים, מזכרות, שוקולד, לימונד, כריכים, גלידה. הרי סיור במחנה מעייף והמבקרים צמאים ורעבים, יש לדאוג גם לחיים, למתים הרי כבר דאגו מזמן... 

     

    המכונית ממתינה. לפני שאני נכנס לתוכה, אני מסתובב לאחור בפעם נוספת. הדשא ירוק, העצם מתנועעים ברוח, השמש זורחת, הצפרים שרות, ירנק וחברתו הבלונדית יושבים חבוקים ומביטים אחד לשני לתוך העיניים.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "לגיהנום - ובחזרה: אושוויץ הפכה למרכז תיירות "
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: איי פי
    מקום קודש ולא מרכז תיירות. אושוויץ
    צילום: איי פי
    צילום: איי פי
    חילול זכרם. משרפות באושוויץ
    צילום: איי פי
    צילום: איי פי
    לא להסביר. ילדים באושוויץ
    צילום: איי פי
    מומלצים