'אינני רוצחת ואינני אם-מפלצת!'
זהו סיפורה של אם, שצייתה לאינסטינקט קדמון של אימהות מסויימות בעולם-החי, היא העניקה חיים לבנה – והיא נטלה אותם בחזרה. אבל זהו סיפורה של אם אנושית. ואת המעשה הנורא עשתה מטעמים אנושיים. היועץ המשפטי המיר את אשמתה מרצח להריגה. היא תדבר בבית-המשפט. ובינתיים היא מדברת מדוכן-עדים פומבי זה, כדבר אם אל אימהות
אני נרגשת מכדי להיות שקולה בדברי ואחראית למוצא פי. המאורעות המזעזעים והמחרידים שעברו על י- קרובים מכדי שאוכל להשתחרר ממועקתם ולהיות "מיושבת בדעתי".
אולם למרות הכל אנסה בכל זאת "להסביר את עצמי", אם אפשר בכלל להסביר מקרה כה טראגי ומחריד.
מאז אותו יום מחריד - אינני פוסקת מלהשיב לשאלה החוזרת ונשנית: מדוע עשיתי מה שעשיתי? אינני משיבה, פשוט, על שאלה זו. וכשהירהרתי מדוע אני
מתחמקת - הסתבר לי כי הסיבה נעוצה בכך שאין לי תשובה, פשוט אינני מסוגלת "להסביר" את מה שמעל לבינתי.
אני משתדלת להרהר בקול רם ואני מגלה כי אינני יודעת במה להתחיל: קשה ביותר להסביר את הטראנס, בו נמצאתי בזמן המעשה, טראנס שנמשך אולי במשך שלוש שנים תמימות של סבל וייסורים שאינם ניתנים לתיאור.
שלוש שנים נלחמתי בעצמי, נלחמתי עם עצמי ועם מצפוני. שלוש שנים סירבתי להיפרד מילדי האומלל, אשר הגורל כה התאכזר לו - אך לא יכולתי לשאת יותר את סבלו...
כל זה - מחדש?
היום, אינני מאמינה שניסיון זה עבד עליי - ונשארתי בחיים. אך כאלה הם החיים.
באותו בוקר - כאילו ענן כבד אפף אותי, המועקה לא משה ממני ונדמה לי שכל מה שעשיתי - היו פעולות מכניות, שאינני מסוגלת שוב להעלותן בזכרוני.
שוב ושוב חוזרים ושואלים אותי: אולי בכל זאת תצליחי לגבש לעצמך "הסבר כלשהו", "עמדה כלשהי"? ואז אני חוזרת ומתחננת: "אנא, שחררו אותי מהסיוט הזה!"
גם לפרקליטי, עו"ד כהן-צידון, השיבותי אותה תשובה כשבא לחקרני על מעשי. התייסרתי קשות כשבכל זאת נאלצתי לספר והפעם לא לשם סקרנות עתונאית, אלא לטובתי, כביכול, כאילו יכול להיות דבר בעולם "לטובתי".
אך כואב לי פי כמה וכמה לחשוב, שאיאלץ לחזור ולחיות את הרגעים המחרידים ביותר בחיי מחדש והפעם - בפני אולם מלא מפה-אל-פה מסקרנים ולעיני המצלמות הקרות.
בכל זאת - יש לי מה לומר ואומר זאת: אין, לדעתי, אם שפויה בדעתה, המסוגלת לשים קץ לחיי פרי בטנה. מחרידה אותי המחשבה להעלות זאת בדמיוני.
כן אין, לדעתי, אם, שאיננה רוצה להקל על ייסורי פרי בטנה. אין גם אם היכולה להסתלק לעולם האמת בשלווה ביודעה כי פרי בטנה - יעזב לאנחות, ללא כל סיכויי חיים של ממש.
דומה, כי לו הייתי מסתלקת מהעולם בעוד שבני חי ביסורים מחרידים, עיוור, חירש, אילם ודבילי (ותעודות רפואיות למכביר הנמצאות ברשותי מוכיחות זאת בעליל) - הייתי צריכה להתגלגל בקברי...
למען בני הבריא
עשיתי מה שעשיתי מתוך אהבה. אהבה עיוורת. אהבה ללא מצרים ליצור האומלל.
עשיתי מה שעשיתי מתוך יאוש מחריד מתוך דחף פנימי עמוק ביותר.
לא את עצמי שיחררתי - אלא אותו יצור אומלל שיחררתי, ויחד אתו - שיחררתי גם את החברה מהמעמסה שהוא עמד להטיל עליה מבלי שתהיה לה אפשרות למצוא לו מרפא או להקל על ייסוריו האיומים.
שיחררתי גם את בני הבריא בן ה-½4, מהסבל האיום להיות במחיצתו, להתענות כל ימי חייו בצילו של אח חסר ישע זה. גם חייו נהפכו לגיהינום עלי אדמות.
אין ספק, כי אני היא הקורבן היחידי לכל מעשיי. את עצמי בלבד אמללתי לכל ימי חיי עלי אדמות. בטוחני ששוב לא אוכל לחיות בשלווה והשלווה תהיה מעתה ועד עולם - ממני והלאה.
כנראה שהגורל התאכזר לי מיום היוולדי עוד בטרם עמדתי על דעתי נרצחו הורי ואחי הבכור - לעיניי, יתומה וגלמודה נאלצתי לחפש לי מחבוא בעולם האכזר.
חיי האומללים החלו לפני 34 שנים. נולדתי בפריז להורים ממוצא בולגרי משפחת לוי - שפעולות ההצלה שלה וציונותה, הפכו לשם דבר.
עם פרוץ המלחמה העולמית - נרצחו כאמור, הורי ואחי הבכור. הפכתי אם לשתי אחיותי הקטנות ויחדיו - התחלנו לחפש קורת גג לראשינו. רעבנו ללחם לבושים בבגדים מרופטים ובלויים, יחפים - הסתובבנו ברחובות.
מידי פעם בפעם נאספנו ע"י צרפתים טובים. הסתירו אותנו בעליות גג ובמרתפים וכשהחלה האדמה בוערת תחת רגלינו נאלצנו לנדוד שוב ושוב ולהיאסף ע"י צרפתים אחרים.
פה ושם פגשנו בקרוב ובידיד כשנלקחו אף הם למחנות ההשמדה נותרנו שוב בודדות וגלמודות. עד שנאספנו ע"י נזירות והוכנסנו למיסיון, שם לא ליקקנו דבש.
תקופה זו חרתה צלקות עמוקות בנפשי הצעירה.
הרופאים קבעו עיוור
עם תום המלחמה - הוציאונו מהמוסד ע"י ארגון יהודי, להם נודע מקרה שאנחנו יהודיות.
חזרתי אט-אט לאיתני.
אך עדיין הייתי גלמודה ובודדה. מוכי הגורל ופליטי החרב שמילאו את רחובות פריז - הניעוני להתנדב כאחות רחמניה על מנת לסייע למוכי גורל אלה. מספיק לי, הגיע הזמן לעזור לאחרים.
הקמת המדינה הפיחה בקרבי תקוות חדשות - וכך מצאתי דרכי לישראל. תחילה ניסיתי להסתדר בקיבוץ, אח"כ עברתי לחיפה ולבסוף - לאזור תל אביב. נכנסתי לעבוד כאחות במוסד לילדים מפגרים.
עולם חדש נגלה לפני - עולם אכזרי של ילדים מחוסרי כל. מחוסרי אהבה, ללא ישע, בכיתי על מר גורלם של ילדים אומללים אלה, החיים בתנאים מחרידים כל כך. האם לזה ייקרא חיים?
בתקופה זו היכרתי את נתן כפרי, מי שעתיד להיות בעלי, וכשנישאנו, סבורה הייתי שכל האושר הנמצא בעולם - נפל בחלקי.
סוף סוף - חשבתי בליבי - הגעתי אל השלווה. סוף סוף מצאתי קורת גג לנפשי. בית משלי... הדירה, שהיתה חדר עלוב שכל גודלו ד' על ד' אמות - נראה כארמון בעיניי.
וכשבא בני הבכור, אלי, לעולם, לא היה קץ לשמחתי. אך אושר זה לא ארך זמן רב. נולד לנו בננו השני. אט אט - חשך עולמי.
הבחנתי, כי ראייתו לקויה, לא רצה לאכול. התברר, כי היה לו ושט צר ומאומה מלבד דייסות לא באו לפיו. הוא לא התפתח והיה רזה וצנום.
אבל בכך לא היה עדיין כדי להדאיגני, אלמלא היו הרופאים יותר פסימיים. הם קבעו, כי בני רני עיוור כמעט לחלוטין והוחלט לנתחו.
"אבא!" - ומאז דממה
ניתוח רדף ניתוח, ייסוריו גברו והלכו. עינוייו לא פסקו למרות הניתוחים ולמרות התרופות שקיבל במנות גדושות. חמשת הניתוחים שעבר תוך תקופה קצרה לא היה בהם כדי להביא מרפא ליסוריו.
ושוב אסון נוסף: מיתרי הקול שותקים. הוא עוד הספיק לפלוט "אבא" מגרונו - ונדם כליל. שמיעתו אף היא נתגלתה כלקויה וחיש מהר - לא שמע כליל. לא הגיב כלל לקריאותיי. אטום. מסתגר בתוך עצמו.
שוב ריצות מבוהלות לרופאים. למומחים. בדיקות בלתי פוסקות, בדיקות מסובכות ומסוכנות.
פסק-הדין היה החלטי: הילד מפגר בשכלו. מערכת העצבים אינה פועלת. מוחו נפגע. אפסר כל התקוות להצילו או אף לקדמו.
אספתי את כל חוות הדעת, חזרתי וקראתי בהם כשלבי הולם בחוזקה בלתי רגילה. ראשי היה כבד וסחרחורת אחזתני. אוי ליום השחור הזה!
לפניי נצטיירה תמונה עגומה ביותר: ילדי יישאר מפגר לכל ימי חייו ולא יתפתח ברמתו השכלית יותר מאשר בגיל שנה וחצי - והוא עתה בן שלוש וחצי! חרש אילם ועיוור - כך יחיה כל חייו?
מה אעשה?
האכניסו למוסד לילדים מפגרים? מחשבה זו הבעיתה אותי. הכרתי מוסדות אלה היטב. ידעתי, שזהו מחנה מעבר בו גוססים לאט לאט וביסורים איומים.
ידעתי שבמוסד יאכילוהו, כששני עובדים יכפתוהו בכוח וכל איבריו ירפרפו בחלחלה. כך אצילו מייסוריו? כלום אשלחו לגיהנום בעודו בחיים? לא!!!
שחררתי אותו מייסוריו
לא נותרה לי ברירה. היה עליי לדאוג גם לבני הבכור. גם לו מגיע לחיות! אשר לי - לא היה אכפת לי לקבל על עצמי את הדין.
אני מצטערת עליו. אהבתי אותו ללא מצרים. הוא היה חלק מבשרי. עצם מעצמותיי. לא יכולתי לשאת יותר את ייסוריו.
ובאותו יום ראשון... מה לעשות? אוי, מה עשיתי! כך ימיי אבכה על יום אומלל זה ושום דבר בעולם לא ינחמני. מה לעשות עם עצמי! לא נותר לי אלא לזעוק: רחמים!!! לא עלי אלא על בני הבריא.
ועתה - חוזרת תמונת הזוועה ורודפת אותי כל רגע ביום ובלילה.
וצריכה אני להאזין לוויכוחים אין קץ על הבעיה הניצחית: המותר לרצוח מתוך רחמים או לאו.
עבורי לא הייתה כאן בעיה אידיאולוגית. לא ניהלתי ויכוח הגיוני. עשיתי מה שעשיתי, כי זאת הכתיב לי לבי. לב אם.
חובתי כאם היתה - לשחררו מייסוריו, וזאת עשיתי.
לפנייה לכתב/ת 
