סונטת סתיו לאינגריד ברגמן

היא חולה, אבל נאבקת במחלתה יום-יום מחדש. אינגריד ברגמן עברה שני ניתוחים להסרת גידולים סרטניים - ונהנת לדבר על כך בפתיחות. באומץ,

מתוך השלמה עם הגורל. ואולי זה עוד אחד מתפקידיה הגדולים של הכוכבת הנהדרת - ומתחת למעטה הבוטח השליו כביכול, מפרפרת נשמתה מבועתת. החרדה מן הקץ המתקרב.

עכשיו היא כבר עושה את חשבון-הנפש שלה. לא עוד קאריירה, לא עוד סרטים והצגות. רק לטייל ברחבי העולם, לראות את כל הדברים שבהם רצתה תמיד להיות - אבל הייתה עסוקה מידי.

היא באה לישראל, לבקר במקומות הקדושים לנצרות, כל אותם מקומות עליהם שמעה בסיפורים בלבד, כשהיתה ילדה קטנה בפרברי שטוקהולם. "סיפורים אלה תמיד גירו את דימיוני", היא מספרת-ומשחקת. בגיל 66, את אינגריד הקטנה, המתפעלת מן העריסה באבוס, מן הכוכבים שנצצו בשמי בית-לחם, מן ההליכה על פני הכינרת.

"לא, לא ניתקפתי ברגשות דתיים בערוב ימי", היא מצטחקת, "אף פעם לא הייתי חדורה באמונה דתית. אחרת, דברים רבים לא היו מתרחשים בחיי. אבל, רציתי לראות את ירושלים, את נצרת, את טבריה. זה מוזר, הסרטתי בכל רחבי העולם, הגעתי כל מקום כמעט. אבל, אף פעם לא ביקרתי בהם באמת. עכשיו הגיע הזמן לעשות זאת".

עכשיו היא מגדירה לעצמה מחדש את המושג "אושר", ולגביה האושר הוא "לטייל בעולם, לחבוק אותו, למצות את הטוב מכל דבר. וכמובן, לבלות מה שיותר בחיק המשפחה, מאחורי הקלעים של כל שחקן, בימאי, אמן - הנאלצים לבחור בין חיי-משפחה מסודרים לבין קאריירה גדולה. אינגריד ברגמן שבחרה בקאריירה והיא אינה מצטערת על כך. היא מודה שזו היתה אהבתה הגדולה ביותר.

הקאריירה שלה הגיעה לשיאה בשנות הארבעים. היא היתה אז הכוכבת הפופלארית ביותר בעולם ועד היום שמה מעורר רטט אצל מאות מיליוני מעריצים. כי ברגמן היא "כוכב" הוליוודי במובנו הרומאנטי והמיתולוגי הרחב ביותר של המושג.

המפיק דייויד או. סלזניק ("חלף עם הרוח") הביא אותה משוודיה, לאחר שהופיעה שם בתריסר סרטים. היא היתה אז בת 23 בלבד - וסלזניק רצה להפוך אותה ליורשת של גארבו. כולם רצו ליצור "אלוהית"חדשה שלהם, אבל אף אולפן לא הצליח לברוא אלילה אמיתית כפי שסלזניק בנה את ברגמן.

"אלה היו ימים אחרים לגמרי", היא נזכרת, "זו היתה תקופה שבה המפיקים הגדולים הכשירו שחקנים, לימדו אותם, אימנו אותם, עשו אותם לכוכבים - ולפעמים זה לקח שנים. למדנו לרקוד, לדבר, להתנועע, להתנהג מול המצלמה. לאולפנים היו בתי ספר מעולים. אולי משום כך החזקנו מעמד ככוכבים זמן כה רב.

"היום מציבים את השחקנים מול המצלמות, ללא הכנה מוקדמת. מצווים עליהם ' לשחק' - כוכבם דורך בסרט אחד או שניים, והם דועכים. תראה מה קרה לג'ון טרבולטה! לפעמים אני מתגעגעת לאותה ימים...".

הסרט הראשון שפירסם אותה בהוליווד, היתה המלודראמה "אינטרמצו" (1939), עם לסלי הווארד - ומאז לא חלף סרט שלה שלא עורר את אהדת הקהל. היא היתה מור-ההכנסה הגדול ביותר של דייויד או. סלזניק, הפנינה היקרה ביותר בכתר של הוליווד. עם גר קופר הופיעה ב"למי צלצלו הפעמונים?". עם שארל בואייה - ב"לאור העששית" ואחר כך גם ב"שער הניצחון". עם גרגורי פק - בסרט "בעולם השכחה". עם קרי גראנט - ב"הנודעת" ועם בינג קרוסבי - ב"פעמוני סט. מארי", עם חוזה פרר - ב"ז'אן דארק" ובעוד תריסר סרטים אחרים. הבדיחה שהילכה באותם ימים בהוליווד היתה: הערב, לשם שינוי, ראיתי סרט בלי אינגריד ברגמן...".

זה רק סרט...

אחר מתפקידיה הבלתי-נשכחים היה במלודראמה הנהדרת "קזאבלנקה". היא הופיעה בסרט מול האמפרי בוגארט ומספרת עליו כי היה בחור חביב - אבל מרוחק מידי, סגור מידי. היא לא הצליחה לחדור אל מתחת למסיכה שכפה על עצמו. "כמה פעמים במרוצת הסרטת 'קזבלנקה' הלכתי לראות סרט קודם שלו, שעשה בשביל ג'ון יוסטון - הנץ ממאלטה". חשבתי שזה יקל עלי...".

היא בועטת באגדה הקסומה והנצחית ששמה "קזבלאנקה": "הם לא ידעו איך לסיים את הסרט!". הבמאי מייקל קרטיז רצה להסריט שני סיומים: בראשון היא עוזבת עם בעלה; בשני - היא נשארת עם האמפרי בוגארט. הם צילמו את הסיום הראשון, גילו שהוא מוצלח ואפקטיבי - והחליטו לגנוז את הסיום השני. "במשך כל הזמן הזה שאלתי את עצמי: לעזאזל, את מי אני אמורה לאהוב - את האמפרי בוגארט, או את פול הנריד? המפיקים לא ידעו לענות לי. הם רק הרגיעו אותי ואמרו - ' שחקי משהו באמצע'...".

"אלפרד היצ'קוק היה בימאי הרבה יותר מעשי", מתלהבת ברגמן מאשף סרטי המתח, שביים אותה בכמה סרטים וביניהם אחד הטובים שלה - "הנודעת", וכן "בעולם השיכחה", שהביא לה את אחד משלושת ה"אוסקרים" שלה. "הוא היה מכין את התסריטים שלו מראש, כתובים בדייקנות של מתמטיקאי. הוא ידע מראש כל מחווה שלי, כל כיוון, כל מבט. העבודה במחיצתו היתה תענוג של שלימות. הוא היה אחד הבימאים האהובים עלי ביותר".

היצ'קוק חשב עליה אחרת. בספר, שהקדיש לו הבמאי פרנסואה טריפו, הוא מתאר את אינגריד ברגמן כשחקנית עצבנית, שלקחה את תפקידיה יותר מידי ברצינות, פרפקציוניסטית שדרשה שלמות גם כשלא נידרשה לכך. תמיד "התאוננה בפניו על שלא נתן לה די זמן להתכונן לתפקיד. פעם בעיצומה של הסרטת "מתחת לחוג הגדי", כשכל הצוות והשחקנים המתינו שעות על גבי שעות עד ש"לה-ברגמן" תיכנס לאופייה של הדמות - גער בה היצ'קוק: "אינגריד, בחייך, תפסיקי לקחת את התפקיד ברצינות, זה רק סרט...". האומנם נהג בה כפי שטען שיש לנהוג בשחקנים כמו ב"עדר"?

"אינני יודעת מי הדביק לך את המשפט הזה", היא מתחמקת בעזרת החיוך הברגמני שובה הלב שלה. "הוא היה בימאי כל-כך נבון... בכל פעם שהייתי מטלפנת אליו, הייתי פותחת את השיחה ב'הלו אשמאי זקן, מה שלומך?'. הוא אף פעם לא היה נעלב...".

השערוריה הגדולה

היו אלה עשר השנים היפות ביותר שלה בהוליווד. היא הייתה מלכה אמיתית. כלפי חוץ חיה באושר עם פיטר לינדסטרום וגידלה את בתם פיה, באהבת אם שצויירה תמיד בטכניקולור מתקתק בטורי-הרכילות. היא היתה יקירתיהם של מיליוני צופים-מעריצים בכל רחבי העולם המערבי. עד שראתה את הסרט "רומא עיר של פרזות" ונהניתי מאוד. אם אתה זקוק לשחקנית שוודית השולטת היטב באנגלית, אשר טרם שחכה את הגרמנית שבפיה, שאינה מבינה כל-כך צרפתית ויודעת באיטלקית רק את המילה 'טי אמו' (אהבתיך), אני מוכנה לבוא ולהופיע בסרט שלך, אינגריד ברגמן".

בעקבות המיכתב ששיגרה לרוסליני הוא הזמין אותה להופיע בסרטו "סטרומבולי". ברגמן הוקסמה לא רק מן הרעיון לעבוד עם "הבימאי הנערת עליה, אלא גם במקום אחר - רומאנטי, תוסס, לאטיני" - כמו איטליה. התפאורות המלאכותיות בירכתי האולפנים נמאסו עליה. "הרגשתי שאני זקוקה להתחדשות, למילוי מצברים. רציתי את אור השמש הים-תיכונית, במקום את אור הזרקורים". המפגש בין "הזוהר הצפוני" ליוצר האיטלקי חם-המזג, הדליק יותר מאשר ניצוץ אמנותי: הוא הבעיר את אחת האהבות הגדולות ביותר של המיתולוגיה הקולנועית.

בהוליווד רחשו השמועות על הרומן בין רוסליני לברגמן שבועות רבים לפני שהפרשה התפוצצה, אבל מערכת משומנת היטב של יחסי-ציבור מנעה את פירסומה. האהבה האסורה התבשלה כמו ב"סיר לחץ" - והמכסה עף ברעש אדיר, כשנודע - בקיץ 1949 - שאינגריד ברגמן הרתה מחוץ לנישואין, במרוצת צילומי "סטרומבולי" באיטליה. אמות-הסיפים רעדו; סמל התום והטוהר של הוליווד, ילדת-הטיפוחים של הבורגנות האמריקנית, הברבור הענוג והמושלם - נעשה לסמל של שחיתות מוסרית, של ניוון בל יכופר.

איטליה והוותיקן היו כמרקחה - אך עיקר הזעם הגיע מארה"ב: דווקא משום שהייתה כה אהובה ופופולרית באמריקה, פגע הדבר במיליוני מעריציה, שניגררו בהיסטריה אחרי מסע השמצה אדיר שיזמו האירגונים והליגות לשמירת המוסר ברחבי ארצות-הברית. מדי יום הועלתה מחדש על המוקד ("אולי משום כך אני כה אוהבת את תפקידי ב"ז'אן דארק") הוליווד נידתה אותה, המעריצים, שרק אתמול הוריעו לה בהתלהבות, הוקיעו אותה בבוז והובילו אותה למסע-השפלות שכמותו לא ידעה כוכבת-סרטים כלשהי.

אבל, היו גם כאלה שהעניקו לה תמיכה ועודדו אותה. הסופר ארנסט המינגוויי כותב לה באחת הפעמים: "אם את אוהבת באמת את רוברטו, מסרי לו את אהבתנו ואמרי לו שעליו להתנהג כיאות, אחרת מיסטר-פאפא יהרוג אותו, כשיהיה פנוי באחד הבקרים...".

כשנולד בנם, רוברטו, ברומא - צבאו רבבות על בית החולים - ומאות עיתונאים וצלמים פרצו פנימה, כדי לזכות ב"סקופ" של חייהם. המשטרה נאלצה להתערב וזה היה יום מר ונמהר לכל היולדות באותו בית-חולים. "עד היום אני קוראת לו רוברטינו", מחייכת אינגריד ברגמן, "הוא היה ילד חמוד כשהיה קטן. אתה יודע, שרק לפני כמה שבועות חגגנו ברומא את יום הולדתו ה-31? אני זוכרת את התאריך. זו היתה שמחה אמיתית. 31 שנים. מתי זה היה? לפני עידן ועידנים...".

בחזרה לתהילה

הרוחות נרגעו מעט אחרי שברגמן נישאה לרוסליני. היא נשארה לצדו באיטליה והשתתפה בסרטיו. ברובם גילמה נשים הנמצאות בעימות עם החברה - ביניהם "אירופה 51", "פחד", "אנו הנשים". הסרטים לא התקבלו בעין יפה באותה עת. היום הם נחשבים לקלאסיקה של הקולנוע.

"רוסליני היה בימאי גדול, נפלא", מסכמת היום ברגמן פרק זה בחייה, "הוא תפס חלק חשוב בחיי". אף שהיא נשמעת מרירה כשהיא מדברת על אותה תקופה, היא מודה שבכתה, כשנודע לה על מותו הפתאומי מהתקף-לב, באמצע הרחוב, בגיל 70. "היה לי קשה לחיות במחיצתו, הוא לא היה אדם קל. כתבתי על כך גם בספרי. אני מניחה שהצגתי אותו באור הנכון. לפני שפירסמתי את הספר, שלחתי את כתב-היד לתאומות שלנו, אינגריד ואיזבלה וגם לבן, רוברטו. ביקשתי מהם שיקראו את כתב-היד. ללא הסכמתם המפורשת, לא הייתי מפרסמת את הפרק על רוסליני. אבל, הילדים אמרו לי: 'אנחנו יודעים, שאבא היה אדם בלתי-אפשרי. לכן אהבנו אותו'...".

החיים המשותפים במחיצת רוסליני הגיעו לקיצם כשחזר מצילומי סרט בהודו - והביא עימו יפיפיה הודית. הבן והתאומות נותרו ברשותו. הסכם-הגירושין נחתם ב-1957. לפתע, שוב היתה אמריקה מוכנה לקבל את יעלת-החן - והופעתה בסרט "אנסטסיה" של חברת "פוקס המאה העשרים", החזירה אותה לחיק הקולנוע האמריקני. אבל היא לא חזרה ממש להוליווד. יחד עם בעלה השלישי, המפיק ממוצא שוודי, לארס שמידט, קבעה אינגריד את מקום מושבה בפאריז. היא הופיעה במחזות, בהצגות, במחזות-טלוויזיה, בסרטי-קולנוע ("חופשה בלונדון", "פונדק האושר השישי", "האם את אוהבת את בראהמס", "ביקור הגברת הזקנה", "הרולס-רויס הצהוב") - כולם צולמו באירופה. גם מלארס שמידט, שהפיק הרבה ממחזותיה ומסרטיה והיה סוכנה הנאמן במשך שנים רבות, נפרדה לבסוף. עד היום הם שומרים ביניהם על קשר הדוק.

לסרטים היתה נשמה

האם היא מרבה היום לבקר בקולנוע? "לא, אינני אוהבת את הסרטים של היום. אינני מוצאת בהם את אהבת-האדם שהיתה בסרטים פעם. הלכתי לראות את 'מילחמת-הכוכבים'. כולם אמרו 'זה סרט אינטיליגנטי, חכם'. לא מצאתי בו דבר. אני לא שותפה להתלהבות הכללית. מה הם מצאו בסרט? הקהל אוהב סנסאציות, סרטי-אסונות, בלהות, אינני יכולה לשאת את הקולנוע הזה, כפי שאינני אוהבת את החשיפה הפורנגראפית, את ניבול-הפה. הלכתי לראות את ג'ון טראבולטה ב'שיגעון המוסיקה'. אמרו לי: 'זהו האליל החדש שלהוליווד. שוב פורחת שיטת הכוכבים!'. לא יכולתי להחזיק מעמד אמרו לי 'חכי! עוד מעט מגיעה הסצינה שבה הוא רוקד כמו פרד אסטייר!'. הם לא הצליחו להחזיק אותי בקולנוע. עזבתי באמצע. ואתה יודע מדוע? בגלל השפה. לא יכולתי לשאת את המלים הגסות. זה הרתיח אותי...".

האין זה מוזר לשמוע דברים כאלה מפיה של השחקנית, שהניפה בשעתה את דגל הנון-קונפורמיזם והעלתה על עצמה את חמת הרוב - הדומם בגלל "אי מוסריותה"?

מה היא, בכל-זאת אוהבת בקולנוע?

"את דאסטין הופמן ואת 'קרמר נגד קרמר'. סרט זה ריגש אותי עד דמעות. יש מעט סרטים כאלה, עם שורשים הומאניים, אנושיים. זה מה שהיה לנו פעם בהוליווד - הומאניות גדולה. גם כשצילמנו את הסרטים בירכתי האולפן ובתפאורות המלאכותיות. לסרטים היתה נשמה. היום, מצלמים שם סרטי-טלוויזיה בשיטת הסרט הנע - והקולנוע יצא לרחובות, לחפש את האמת. איזו אמת?...".

גם רוסליני יצא אל הרחובות, אל המציאות, לחפש את האמת. וגם אינגמר ברגמן מחפש אותה, בדרכו שלו.

"בוודאי. אבל רוסליני לא אהב את השחקנים שלו. הוא טען שהם מטופשים. ברגמן אוהב אותם, סובל איתם, חי יחד עימם את כל חוויותיהם".

היא עבדה עם ברגמן על "סונטת הסתיו" וגילמה בסרט פסנתרנית קארייריסטית, שוויתרה על אהבת מישפחתה וילדיה. "התפקיד בסרט היה עבודת-סיכום נהדרת בשבילי. עברתי חוויה רגשית עמוקה במהלך ההסרטה, הודות לאינגמר ברגמן. שנים רציתי לעבוד עימו - ולבסוף הוא כתב בשבילי את התפקיד הראשי".

זהו גם סרטה האחרון. יותר אינה רוצה להופיע, לא על הבד ולא על הבמה. "הקאריירה שלי הגיעה לסיומה", הכריזה בראשית השבוע בירושלים.

שלוש שנות כתיבה

בין שהיא מבקרת אצל ילדיה ונהנית משלושת נכדיה ובין שהיא מטיילת בעולם - אילו ספרים היא קוראת? "ביוגראפיות!", היא מצטחקת בעליצות וסופקת-כפיים, "קראתי המון ביוגראפיות". של מי? "של שחקנים אחרים, של כוכבים בני תקופתי. הייתי מוכרחה ללמוד מהשגיאות שלהם, כדי שלא אחזור עליהם בכתית האוטוביוגראפיה שלי".

הספר שלה, הנקרא "הסיפור שלי", ראה אור לפני חודשים אחדים בהוצאת "דלאקורט" ונעשה "אלא מה?" רב-מכר.

"אף פעם לא רציתי לכתוב את ספרי", היא מודה, "אף פעם לא מצאתי טעם לחשוף את עצמי. במשך עשרים שנה חיזרו אחרי הוצאות-הספרים, כרעו ברך והתחננו שאעניק להם את הזכויות ל'ביוגראפיה הרשמית'. כל השנים סירבתי - עד שיום אחד הזדמן לי לשוחח עם בני, רוברטו. זה היה ברומא. הוא ישב בחדר, לאחר שניהלתי שיחת-טלפון סוערת ובה דחיתי, בפעם המי-יודע-כמה, הצעה מפתה לשבת ולסכם את חיי.

"רוברטו הביט בי ואמר: 'אמא, מה את עושה? את הרי מכירה את העיתונות. בבוא היום, כשתילקחי מאיתנו, ילקטו בכל העולם את קורות חייך מתוך טורי הרכילות מן הדיווחים המסולפים בעיתונים, מהשערוריות שהתנפחו מעבר לכל פרופורציה. האומנם, את רוצה בזה, אמא?'.

"זה נתן לי חומר למחשבה. הרהרתי בכך יותר מלילה אחד ואז החלטתי, שאקדיש שנה מחיי לכתיבת זיכרונותיי. אמרתי לעצמי: גם שנה זה יותר מידי. לא תיארתי לעצמי שזה ייקח שלוש שנים תמימות!"

היא כתבה את "הסיפור שלי" עם אלאן בורג'יס, מי שכתב את הרומאן "אשה קטנה", לפיו נעשה סרטה הנודע: "פונדק האושר השישי". השניים יצרו לספר מיבנה מיוחד: כאילו יש בו שני מספרים. האחת - אינגריד, המספרת את חייה בגוף ראשון, מ"בפנים"; והשני - מספר אובייקטיבי, המתבונן בהתרחשויות מן הצד ומתאר את הדברים מ"בחוץ": זוהי טכניקה פשוטה מאוד, אבל העימות המתמיד בין הסיפור האישי לבין "האמת" האובייקטיבית, מגרים את סקרנות הקורא על פני חמש-מאות עמודי הספר.

אומרת אינגריד ברגמן בהחלטיות: "עכשיו אני יודעת שהייתי חייבת לכתוב את הספר. פעם אחת ולתמיד, לחסל חשבונות עם העיתונות. כל ימיי סיפרו לי העיתונאים את חיי - מה אני חושבת, כיצד אני מתנהגת. עתה הגיע הזמן שאספר להם את הסיפור שלי. סוף-סוף הם יידעו את האמת!"