צופים בדרך אחרת

לא מעט ביקורת הדהדה במהלך החודשים האחרונים נגד החלטת רשות השידור לשדר במרחק חצי שנה מתחרות האירוויזיון במוסקבה את סרטו של יריב מוזר, "בדרך אחרת", שמלווה את נציגות ישראל - אחינועם ניני ומירה עוואד - לפני, במהלך ואחרי האירוע.

לא בטוח שאת שיבוצו דווקא בלוח השידורים של החודש (הערב, 21:45, ערוץ 1) ליוותה בהכרח מחשבה מעמיקה, ולמרות זאת, על פניו, נדמה שדווקא מרחק הזמן מהאירוויזיון, מְשֲווה לסרט פרספקטיבה שמיטיבה עם תכניו, מחדדת את הנושאים שהוא מעלה ומציגה את שתי הדמויות המרכזיות על מורכבותן.

עוואד וניני על הבמה. לא עוד סרט תדמית מתלקק (צילום: AP)

בניגוד למתבקש במחזותינו מסרט שמלווה אירוע דגל של פלטפורמה טלוויזיונית כזו או אחרת וגם משודר בה, הסרט של מוזר דווקא מתרחק מלהיות סרט תדמית לערוץ 1. בניגוד מוחלט למיני הדוקומנטים-לכאורה שצצו בשנים האחרונות תחת הכותרת "דוקו סלב", זהו גם לא סרט תדמית מתלקק שמטרתו לקדם בכל צורה את מושאיו.

זה אולי לא נוח לשמוע, אך האמת היא שלמרות הצלחתה הבינלאומית הכבירה בעולם, אחינועם ניני מעולם לא עוררה אמפטיה בישראל. ההיפך הוא הנכון, ניני מעוררת אנטגוניזם רב גם בציבוריות הישראלית וגם בתקשורת, שמציגה אותה לא פעם, גם אם בעקיפין, כאופורטוניסטית ושמאלנית מקצועית בשל עמדותיה הפוליטיות והביקורת שלה על מדיניות ישראל - לה היא נותנת פומבי בכל הזדמנות.

ההודעה של ניני על השתתפותה בתחרות האירוויזיון בדואט משותף עם עוואד, בת לאם בולגריה ואב פלסטיני, דווקא במהלך מבצע "עופרת יצוקה" בעזה, עוררה מחלוקת רבה בישראל, בקרב הפלסטינים ובעולם. התגובות שספגו השתיים היו על גבול האלימות. הסרט של מוזר, שמלווה גם את המתקפה חסרת התקדים על ניני ועוואד בהקשר הזה, מצליח לדלג מעל כל המהמורות ולספר סיפור מרתק על דמויות שנויות במחלוקת וסיטואציה מורכבת שבה אין צודקים וטועים. הוא מייצג נאמנה את הדיאלקטיקה העדינה שנוצרה בחיבור בין השתיים ובמציאויות הלא פשוטות שבהן הן נדרשות לְהַדֵס.

תמונות קשות

באחד הרגעים המטלטלים ביותר בסרט, מלווה הצופה את השתיים במופע שנערך זמן קצר לפני הנסיעה למוסקבה, בספרד. ניני ועוואד הוזמנו להופיע במשותף בוולנסיה מול אולם מלא מפה לפה במעריצים. הימים, ימי תום המלחמה בעזה. מחוץ לאולם מתקיימת הפגנת ענק צעקנית ומלובת יצרים בחסות גורמים פרו-פלסטינים ספרדיים.

ניני והמשלחת עם דגל ישראל. הפגנות מול ההופעה בספרד (צילום:רויטרס)

"ישראל רוצחת של ילדים פלסטינים" ו"ויוה פלסטין החופשית", צעקו המפגינים בצעקות מחרישות אוזניים כשניני ועוואד מתכוננות למופע. מחוץ לאולם הסתובב כמו אריה בסוגר מנהלן של השתיים, עופר פסנזון, מקווה שההפגנה לא תתלקח או תצא משליטה.

במשך השנים שבהן אני מסקרת את תחום התרבות, כתבתי לא אחת על הפגנות מחוץ למופעים של אמנים ישראלים בחו"ל החל בלהקת בת-שבע ועד למופע של ניני ועוואד בוולנסיה.

עם זאת, התמונות החיות מנקודת החיכוך שמביא הסרט, מציגות לראשונה על מסך בישראל, באופן שקשה להישאר אדישים אליו, את ההתמודדות הלא פשוטה של אמנים ישראלים במצב פוליטי-מדיני מורכב שהופך אותם, ירצו או לא, למוקצים בעיני רבים. כשמדובר בשילוב של יוצרים ישראלים ופלסטינים שמתעקשים על דיאלוג, הופכת ההתמודדות למורכבת בהרבה.

אין ספק שהתזמון של שיתוף הפעולה בין יוצרות ישראלית ופלסטינית על רקע האירועים בעזה ובישובים הישראליים שעל הגדר, שגבו בשני הצדדים קורבנות, היה בעוכריהן. התגובות שלא איחרו לבוא היו צפויות, אך עם זאת אומרות השתיים בסרט: "שום דבר לא יכול היה להכין אותנו לעוצמות התגובה".

לדבר על דו-קיום כשהאדמה מדממת היה קצת יותר מדי רדיקלי עבור רבים שלא יכלו לשאת את המחשבה על שיתוף הפעולה הזה. "אף פעם לא הייתי אדם שמשתייך למחנה כזה או אחר", אומרת עוואד בסרט, "פתאום כל המחנות רצו לשייך אותי אליהם". במדינה שמצד אחד רוצה את האמנים שלה מעורבים ומנגד תוהה מה פתאום עמדתם של יוצרים ואינטלקטואלים חשובה או משמעותית יותר משלה, המשפט הזה של עוואד חושף את הצביעות.

משמעות חדשה

הסרט של מוזר, כדרכם של סרטים ראויים, מציף שאלות ומציג מורכבות במקום לנפנף בסימני קריאה ומצבים דו-ממדיים. גם אם במידה מסוימת זה אומר להימנע מלקיחת עמדה, מדובר בהחלטה לגיטימית ומושכלת של הבמאי, החלטה שפועלת בסופו של דבר לטובת העניין, ומאפשרת לצופה להחליט בעצמו.

למרות שנהוג להתייחס בזלזול מסוים לתחרות האירוויזיון, לשירים שמבוצעים בו, לפלטפורמה המשדרת את התחרות ואפילו למבצעים עצמם, בראייה לאחור וממרחק הזמן, בתוך הקומפוזיציה השלמה שנרקחה בסרט הזה, שיריהן של ניני ועוואד מקבלים משמעות חדשה שמצליחה לחדור את קהות החושים והציניות.

הסרט מצליח לגרום לצופה להתרגש איתן, לחכות - למרות התוצאה הידועה מראש - לעלייה לגמר, לראות מה הן יענו לעיתונאי זר ששואל אותן אם הן נבחרו לייצג את ישראל באירוויזיון רק כתעמולה חיובית לישראל אחרי הזוועות בעזה. ספק אם מי מהקוראים או הצופים היה מתנדב להיכנס לנעליהן של ניני ועוואד. קל יותר לבקר אותן. אחרי צפייה בסרט הזה, יש להניח שלתוך העמדה המיידית של התנגדות שמעורר שיתוף הפעולה הזה בין השתיים, יתגנב ספק שאולי יש דרך אחרת. גם בזה די.