יצורים שמימיים

בסרטו השלישי, ספייק ג'ונז - הבמאי של "להיות ג'ון מלקוביץ" (1999) ו"אדפטיישן" (2002), כמו גם אחד מבמאי הפרסומות והקליפים המבריקים ביותר - מוכיח לא רק את כישרונו אלא גם את תעוזתו. ג'ונז, שהחל כבמאי של סרטי סקייטבורדינג, שימש בשנים האחרונות גם כאחת הדמויות המובילות בחבורת "ג'קאס".

ההיבט החוזר במגוון עיסוקים זה הוא משיכתו לפרצי אנרגיה והתלהבות ילדותיים ורבי דמיון הקוראים תיגר על עולם המבוגרים. מטענים אלו מהדהדים בסרטו האחרון והאישי ביותר, "ארץ יצורי הפרא" ("Where the Wild Things Are"), עיבוד לספר הילדים הקלאסי והקצרצר של מוריס סנדק.

גם כגרסה מדוללת של החזון המקורי שהיה לבמאי, דילול שנעשה לאחר בהלתם של מנהלי האחים וורנר ממה שג'ונז הגיש להם ב-2008, זהו עדיין סרט מוזר ועוכר שלווה. לא בדיוק סרט לילדים, ולא סרט שיעניין מבוגרים רבים. זהו סרט למבוגרים כמו ספייק ג'ונז, יוצר שמצליח, גם בגיל 40, להישאר מחובר לילד שבתוכו, ומפרספקטיבה זו הוא משרטט את הרגע בו ילדות זו מתחילה להיעלם.

מקס (מקס רקורדס), גיבור הסרט, הוא בן תשע. בסיפור המקורי הוא היה בגיל הגן, וכאן הוא כפסע מתחילת גיל התבגרות. זהו הבדל משמעותי: בסיפור המקורי מקס לומד לאזן בין שעשועי הדמיון והדחפים האגרסיביים המביאים אותו לארץ יצורי הפרא, לבין המציאות שאליה הוא, בסופו של דבר, צריך לחזור. גיבור הסרט צריך להתחיל לפסוע אל מעבר לילדות.

"ארץ יצורי הפרא". הכל מתחיל בנשיכה

מקס חווה תסכול עמוק כשאחותו המבוגרת יותר זונחת אותו לטובת חבריה, ואימו (קתרין קינר) מארחת את החבר שלה לארוחת ערב (מארק רופאלו). הכעס על היעדר תשומת הלב מתערבב עם קנאה אדיפלית, ומקס נושך את הכתף של אימו, בורח מהבית ומגיע ל"ארץ יצורי הפרא".

מסע אל תוך הנפש

שמו המקורי של הספר והסרט אמביוולנטי יותר מהשם שניתן בתרגום העברי. המקום שאליו מגיע הגיבור אינו נקודה גיאוגרפית עלומה או מסע לג'ונגל של מפלצות, אלא טריטוריה נפשית. אימו של מקס קוראת לו "דבר פראי" בעת השתוללותו, והיצורים הפראיים שבחברתם הוא שוהה, הם האנשות של הדחפים אותם חווה מקס. "היכן שהדברים הפראים נמצאים" היה תרגום מדויק יותר.

בגרסה של הסרט יצורים אלו אינם רק ביטוי של הדמיון ליצר ההתהוללות הילדותי. כאן נוצרות דינמיקות מורכבות יותר בתוך חבורת המפלצות ובינן לבין מקס, והן המשקפת את תחושותיו המורכבות של ילד בוגר יותר.

מתוך הסרט. סרט קטן עם תקציב גדול

כמו בספר, מקס מוכתר למלך יצורי הפרא, אך המפלצות מאיימות ומבולבלות יותר. קארול (ג'יימס גאנדולפיני) הוא הדמות הדומיננטית בין המפלצות, ילד מגודל שנקשר למקס, ויחד עם זאת מי שפוטנציאל ההתפרצות האלימה שלו הוא הרב ביותר (טוני סופראנו מהדהד ברקע). היחסים בין המפלצות מזכירים קבוצת ילדים שחבריה הולכים ומתרחקים אלו מאלו. בעיקר כואב הפער שנוצר בין קארול ל-KW (לורן אמברוז), המוצאת לעצמה חברים חדשים.

מקס אינו חווה רק את הפנטזיה של הפיכה למלך המתרועע עם יצירי דמיון, אלא נדרש לתווך ביניהם כאילו הפך למנחה בסדנה טיפולית למפלצות עם מאניה דיפרסיה: בין התפרצויות והשתוללויות נוסח ג'קאס לבין עגמומיות מלנכולית ותסכול ילדותי. תביעותיהם הרגשיות של נתיניו, דרישותיהם שיסיר מהם כל תחושת עצב, הצורך לפייס ביניהם – אלו הכוחות החיצונים/פנימיים שביניהם צריך מקס לגשר.

המסע של מקס בסרט לא יכול להסתיים בקבלת ארוחת הערב. כאן הוא מתבונן באמו שנרדמת על שולחן המטבח לאחר ליל השימורים המתיש שבו בנה ברח. הוא חווה את החולשה שלה כמי שעשה צעד אחד נוסף לעבר עולם הבגרות.

מבחינה טכנית הבובות עוצבו בקפידה יוצאת דופן על-ידי אנשי הסטודיו של ג'ים הנסון. לשילוב בין בובות ענק שצולמו בלוקיישן ממשי אך מופשט – יער ומדבר -

ואנימציה ממוחשבת שיצרה את הניואנסים של הבעות הפנים, יש אפקט יוצא דופן.

אופיים המורכב של היצורים וייחודו הרגשי של הסרט הנע בין ילדות לבגרות, בין הנמרץ והמלנכולי, היו בוודאי לצנינים בעיני מנהלי האולפן שהשקיע בהפקת הסרט כ-100 מיליון דולר, טעות בשיקול הדעת שאפשרה לסרט כה ייחודי ואישי להיעשות בתקציב של שובר קופות. עבור אלו מהצופים שסרט זה ידבר ישירות אל ליבם, זו תהיה, ככל הנראה, הטעות המרגשת ביותר שבה יחזו השנה בבתי הקולנוע.