שווה להיות יפה. ג'וליה משוחחת עם דוגמנית
השבוע פגשה ג'וליה את הדוגמנית המתחילה והיפהפיה רבת הניסיון ניקול סמית', וראיינה אותה כדי לשמוע קצת על נפתולי עולמם הפנימי של האנשים היפים. קבלו הצצה
לא הולכת להיות פה אקספוזיציה על גנטיקה מופלאה ומטבוליזם קסום, הבחורה פשוט לא אוכלת הרבה. אבל אני מבטיחה שבדקתי את קצות האצבעות שלה, וחוץ מלק ורוד משופשף לא מצאתי שום סימנים מצהיבים של בולימיה.
אנחנו יושבות על הספה הבהירה בסלון, לניקול יש שיער גי'נג'י ארוך ומלא שמשתלב בשלמות עם האור האיקאי הצהבהב של הדירה המתנחמדת שלה. אני מחליטה לגשת ישר לעניינים ושואלת את השאלה הראשונה בלי להתמהמה: "מאחד עד עשר, כמה את יפה בעיניי עצמך?". ניקול מצחקקת, מובכת, הלחיים המנומשות שלה נצבעות בוורוד. "תראי, אני יכולה להגיד שאני זוכרת שבתור ילדה המשפחה והחברים תמיד היו אומרים לי שאני ילדה יפה. אבל את יודעת, כל הילדים יפים". היא עוצרת כדי לצחקק ולחשוב. "נראה לי גם שזה המראה שלי שמשך הרבה תשומת לב לאורך השנים. תראי את השיער הזה", היא תופסת קווצת שיער אדומה ומנענעת אותה. אני צוחקת ומנסה לפרק אותה מהמניירות האמריקאיות שלה.
"אבל אם היית צריכה לבחור לעצמך מספר מאחד עד עשר, בהשוואה לאנשים שאת מכירה, איזה מספר היית בוחרת?" היא נושכת את השפה התחתונה ואז
אומרת באופן די חד משמעי "תראי, אם הייתי חייבת, אבל ממש חייבת לבחור, הייתי אומרת איפשהו בין שמונה לתשע". "פגשת פעם מישהו שהיית מגדירה אותו כעשר?" "פגשתי פעם את קייטי הולמס במסיבה", היא אומרת ואני מנסה להעלות במוחי תמונה של קייטי הולמס ונסול לייחס לה מספר אבל מצליחה לקבל רק תמונה מטושטשת, מעורבבת עם אימאג' של טום קרוז קופץ באקסטזה על ספה. אני כבר אתן לה את הציון שלי בבית, מול גוגל.
"יש רגעים שבהם את מסתכלת על עצמך במראה ומתמוגגת?", אני שואלת. היא שוב מובכת ומסמיקה ואני מוזגת לעצמי עוד קצת יין כדי להתגבר על המבוכה המשותפת.
"אממ" היא מגמגמת.
"זה קורה לטובים ביותר" אני מנסה לעודד אותה לענות בכנות.
"אוקיי, אז כן. יש לי רגעים כאלה"
"מתי זה קורה לך? בבית? בבוקר?"
"אממ, לרוב זה דווקא קורה לי שאני מודדת בגדים"
"מודדת בגדים בבית?"
"לא, בחנויות. כשאני יוצאת מתא ההלבשה, נניח, עם שמלה שיושבת עליי טוב"
"המוכרות מחמיאות לך?"
היא צוחקת, אין ספק שזה הטריק שלה.
"כן, כמעט תמיד" היא צוחקת שוב והפעם אני מצטרפת.
"יש לך חבר?"
"כן"
"והיית מגדירה אותו כבחור יפה?"
"כן, ללא ספק הייתי נותנת לו עשר"
"ומנקודת מבט אובייקטיבית, בלי המבט המאוהב שלך, הוא בחור יפה?"
"כן, גם הוא עסק קצת בדוגמנות"
פיסת המידע הזאת לא מפתיעה אותי. יופי נמשך ליופי כמו שכסף נמשך לכסף.
"היית יוצאת עם מישהו מכוער?"
גם הפעם היא צוחקת במבוכה, למרות שהשאלה בכלל לא מביכה בעיניי.
"תראי, אם הוא בחור נחמד והכל אז בטח שכן, אם הוא היה מוצא חן בעיניי הייתי נותנת לו צ'אנס, לפחות אחד, לפחות לארוחת ערב אחת"
אין ספק, כולם חייבים לאכול מתישהו, אפילו דוגמניות על מקל.
"והחברות שלך, הן יותר יפות או פחות יפות ממך?"
היא מהרהרת, כאילו מריצה על המסלול את כל החברות שלה.
"כל החברות שלי נראות טוב, ממש טוב. יש לי גם חברות דוגמניות. אבל בואי נגיד שלי יש את הנישה שלי באופן די ברור"
"מה הנישה שלך?"
"אני הבחורה הג'ינג'ית, החמודה"
"הביישנית אך המפתה?" אני משלימה לה את המשפט.
"משהו כזה" היא צוחקת.
כבר נהיה מאוחר, ואני מקווה שהערב עוד ימשיך, שנצא כולנו לרקוד ואני אזכה לפגוש את מיסטר עשר, החבר היפה שלה. אני מחליטה לסיים בשאלה נוקבת: "ניצלת פעם את היופי שלך?"
היא מסתכלת עליי ונושכת את השפה התחתונה, הלשון שלה זזה מצד לצד, שוקלת מילים.
"אני לא בטוחה שהייתי רוצה לענות על השאלה הזאת"
"למה?"
"אני לא רוצה לחשוף את כל הסודות שלי", היא עונה ועל הדרך חושפת את התשובה שרצתה להסתיר.
"אז התשובה היא כן?"
"אולי, לפעמים"
"תני דוגמה"
היא מגלגלת עיניים בחינניות, נראה שאני מעיקה עליה.
"תני דוגמה אחת וזהו, אני מבטיחה. אחר כך אנחנו עפות מפה"
"פעם פלירטטתי עם מוכר בחנות בגדים והוא קנה לי בגדים עם הנחת העובד שלו"
"כמה הייתה הנחת העובד?"
"בערך ארבעים אחוז"
"שווה"
"מאוד"
אני מהנהנת, ואז שומעת ממנה את המשפט הבא, שלא הצלחתי לתרגם כראוי לעברית:
"The better you look the more you see".
לידיעת הקוראים שמזלזלים בניקול אציין שהיא עושה עכשיו את התואר השני שלה בלימודים אמריקאיים-אסייתים באוניברסיטת קליפורניה.
לשאלות ולרעיונות (ביקורות שליליות לא יתקבלו בברכה): fashion.jf@gmail.com
רוצים עוד? לכל הטורים של ג'וליה
