באחת הקריקטורות שפורסמו השבוע, נראה הרב אליעזר מלמד כשהוא מקבל מכות פטיש (הוצאת ישיבת הר ברכה מהסדר הגיוס) מאהוד ברק, ומגש סופגניות (עדיפות לאומית) מבנימין נתניהו. הרב מלמד
מתנגד למדיניות הממשלה. על כן הוא ממליץ לחייליו לסרב פקודה ולא לשרת בצבא בו "רוב הקצונה הבכירה נגועה בסיאוב פוליטי".
הוויכוח נשמע, נראה ומשודר כוויכוח אידיאולוגי על נפשה ואדמתה של ארץ ישראל. אך מן הראוי להסב את תשומת הלב דווקא לאספקטים הכלכליים של ויכוח זה.
במלחמת לבנון השנייה היו נתונים תושבי הצפון תחת מטר של טילים מלבנון. במלחמת עופרת-יצוקה היו תושבי הדרום תחת מטר טילים מעזה. שנים ספורות קודם לכן, אוטובוסים ממולכדים באמצעות מתאבדים עם חגורות נפץ התפוצצו בתל-אביב, ירושלים, נתניה, ואיפה לא? החיים בישראל הם תחת מלחמה מתמדת. אם כך, מדוע המלחמה ב"שטחים" היא מלחמה מועדפת מבחינת ההשקעה הכלכלית של מדינת ישראל?
עד היום, השקיעה החברה הישראלית בשטחים הכבושים באמצעות ממשלות ישראל השונות כ-82 מיליארד שקל. כך עולה מניתוחיו של אל"מ במיל' שאול אריאלי. בשטחי יהודה ושומרון, כולל ירושלים, מתגוררים כיום כחצי מיליון יהודים. מתברר כי בכל שנה משנות שלטונה בשטחים הכבושים (1967-2009), השקיעה מדינת ישראל קרוב לשני מיליארד שקלים בממוצע לשנה ביהודה ושומרון.
אותו סכום בדיוק דרוש עתה לטובת שני פרויקטים, אחד בדרום ואחד בצפון - של סלילת רכבות. כבר יותר משנה תקועה הקמת המסילה הדרומית בשל חילוקי דעות בין משרדי התחבורה והאוצר. ראשי הרשויות זועמים, וטוענים שמחזירים אותם עשרות שנים לאחור.
הוויכוח הספציפי הזה מתנהל כבר למעלה משנתיים; הוויכוח הגדול אודות שייכותן של עיירות הפיתוח מתנהל זה שנים רבות. אולי, מאז העלייה הגדולה של יהודים מארצות אסיה ואפריקה. למרות קיומם של הקיבוצים, עיירות הפיתוח הן הספר התודעתי בישראל.
לפני כמה שבועות התכנסו כמה ראשי מועצות מיישובי הצפון בעיר כרמיאל ונפגשו עם השר לפיתוח הגליל והנגב, סילבן שלום. לדבריו, "אם תהיה רכבת לכרמיאל וממנה לגליל העליון, יהיה לנו קל יותר להביא לגליל 300 אלף תושבים מכל הארץ שרוצים להתיישב באזור. רבים יוכלו להתגורר בגליל ולעבוד באזור השרון או בתל אביב".
נראה כי ארבעה מיליארד שקל עשויים להוציא את הגליל ואת הנגב מהספר ולהופכם לחלקים פעילים ומשולבים בחברה הישראלית. רכבות שכאלה יגרמו להתפתחות כלכלית, חברתית ותרבותית של הגליל והנגב, אך למדינה אין הכסף הדרוש למימוש השינוי.
לו תשקיע ממשלת ישראל את שני מיליארד השקלים השנתיים המיועדים לשטחי יהודה ושומרון בגליל או בנגב, ניתן יהיה לקדם את הפרויקט. על פי חישוב אריתמטי פשוט, מאז החל מפעל ההתיישבות בשטחים הכבושים (1972), תמכה והשקיעה מדינת ישראל בכל תושב, גבר, אשה, ילד וילדה, בסכום של 164 אלף שקל. השקעה של שני מיליארד שקלים בגליל ובמיליון תושביו, תתמוך בכל אחד מתושבי האזור בסכום של כ-2,000 שקל. היחס בין ההשקעה בתושב הגליל להשקעה בתושבי יהודה ושומרון יהיה בדיוק חצי.
כיום משקיעה הממשלה כ-4,000 שקלים בשנה בכל אחד ואחת מתושבי יהודה ושומרון. האם על פי מפתח השקעה כלכלי זה, ישנם אנשים השווים ואנשים השווים יותר עבור ממשלות ישראל לדורותיהן? האם המתנחלים בשטחים שווים פי שניים מתושבי עיירות הפיתוח שבנגב ובגליל? האם על מנהיגי עיירות הפיתוח להכריז על מרד אזרחי למען שוויון? האם יש מקום להכריז על מרד הפרברים, או על מרד הרכבות של הנגב והגליל?
האם על מנהלי בתי הספר בעיירות הפיתוח לחנך את ילדיהם לסרב לשרת בצבא? האם על תושבי הנגב והגליל לצאת לפעולות מחאה נגד קיפוח תקציבי, אפליה כלכלית, אי שוויון חברתי ותרבותי בישראל? האם על החיילים מעיירות הפיתוח שבנגב ובגליל להניף כרזות של סירוב חברתי לשרת כל עוד הוריהם אינם מועסקים בעבודה המכבדת את העוסק בה? האם עליהם להכריז על ראש ממשלת ישראל כפרסונה נון גרטה (אישיות בלתי רצויה) בגליל ובנגב?
האם "לחם עבודה" אינה מלחמה אידיאולוגית על שלמותה ושלומה של ארץ ישראל והעם בישראל? האם על ישיבות ההסדר של עיירות הפיתוח לסרב לשתף פעולה עם אי שוויון כלכלי זה?
ד"ר מאיר עמור, סוציולוג, מרצה באוניברסיטת חיפה
