הסיפור שעוד לא קרה

הוריי עלו ארצה קצת לפני מלחמת העולם השנייה וגרו בקריית מוצקין.

ב-1941 הופצץ ביתם על ידי האיטלקים. הם קיבלו מקלט בקריית חיים, בבית קטן בן שלושה חדרים, שבו הצטופפו שלוש משפחות שחלקו מטבח ושירותים. שם נולדתי ב-8 ביוני 1942 ושם ישבתי לבדי ליד שולחן ארוך בחצר, ביום הולדתי הארבע שחל ב"שבת השחורה", וחיכיתי לאורחים שלא הגיעו. המילים "עוצר" ו"בריטים" נחקקו מאז בלבי כמשהו רע.

אני מתארת לעצמי שעל חלק מהאירועים האלה כתבו בעיתון, אבל הקשר שלי לעיתון קשור דווקא לכתבה שלא נכתבה. היא קשורה לעובדה שהייתי בת יחידה להוריי, שאיבדו את רוב משפחתם בשואה, מלבד אחיה של אמי, שבתו היא כיום קרובתי היחידה, ובת דודה נוספת שהוסתרה במנזר ונמצאה על ידי אבי אחרי המלחמה. סבי (מצד אבי) שאשתו מתה עליו בצעירותה, נשא אישה צעירה לעת זקנתו ואף הביא עוד ילד לעולם. דבר זה נחשב אז בושה גדולה, והבושה נקברה עם רוב תושבי העיר סטרי שבגליציה, משם באו הוריי, ואין לי מושג מה עלה בגורלו.

מאז ועד היום אני מוצאת את עצמי מקנאה בכל אותם אחים ואחיות ושאר קרובי משפחה שגילו אלה את אלה באמצעות העיתון. בפנטזיה שלי, שמלווה אותי לאורך שנים, אני פותחת את עיתון "ידיעות אחרונות", שמונח כל בוקר לפתחי, ומוצאת שם מישהו שמחפש שרידים ממשפחתו - משפחתי.

אני יודעת שביקשתם סיפור על משהו שכבר קרה. לצערי, כל מה שיש לי להציע היא קנאתי הגדולה באלה שהעיתון עזר להם למצוא איש את אחיו, או רעהו, ואת התקווה שיום אחד זה יקרה גם לי.

ספרו לנו איך "ידיעות אחרונות" נגע בחייכם - ואנחנו כבר נספר לכל המדינה. סיפורים (באורך של עד 300 מילה) שלחו ל- yediothsheli@yedioth.co.il  או לפקס 03-6082664, בצירוף שם מלא וטלפון