משחקי העשור: מדריק שארפ ועד אופיר עזו

מבלי ששמנו לב העשור הראשון של שנות האלפיים כבר מאחורינו. עשר השנים האחרונות ודאי סיפקו לכל חובב ספורט לא מעט רגעי שיא שהוא ייקח איתו למשך חייו, שיעלו על פניו חיוך בכל פעם שייזכר בהם. אנשי ynet נזכרו במשחקים שבראייתם נכנסו לפנתיאון, הרשימה לפניכם.

אפריל 2004: מכבי ת"א - ז'לגיריס קובנה 99:107

בשנת 2004 היה אמור להיערך ביד אליהו משחקי חצי גמר היורוליג. בעקבות המצב הביטחוני היה חשש לקיום המשחקים בארץ ובהנהלת היורוליג שקלו להעתיק את המפגשים למדינה אחרת, כפי שקרה קודם לכן בכדורגל - לנבחרת ישראל ולמכבי חיפה.

שמעון מזרחי הפעיל את קשריו כדי למנוע את הגזירה, אל המאבק הצטרפו שר החוץ, סילבן שלום, ושרת הספורט, לימור לבנת. אחרי דיונים והתלבטויות המאמצים הניבו את הבשורה שכל אוהדי מכבי חיכו לה - הפיינל פור יתקיים בישראל. אחרי כל הסאגה לצהובים נותרה משימה אחת לעבור - ז'לגיריס קובנה!

בדקות הסיום של המשחק מכבי איבדה כדורים והחטיאה מחוץ לקשת ו-26 שניות לסיום ההפרש עמד על 6 לליטאים וההרגשה בהיכל הייתה שהמשחק אבוד. 2 שניות לסוף כשקובנה ביתרון 91:94 הרגע הבלתי נשכח הגיע. גור שלף הוציא כדור מתחת לסל היישר לדריק שארפ, שקבר שלשה מטורפת עם הבאזר, שלח את המשחק להארכה וגרם לכמה מהאוהדים להתעלף.

מכבי ניצחה בהארכה 99:107 ומכאן ההמשך ידוע. הצהובים גברו בחצי גמר על צסק"א והשיגו ניצחון היסטורי בגמר על סקיפר בולוניה ב-44 נקודות הפרש. אין ספק שגם בעשורים הבאים ידברו על המשחק הזה, שנכנס לדפי ההיסטוריה של הספורט הישראלי וזכה לשם - 'נס ז'לגיריס'.

(שי ארצי)

מרץ 2004: הפועל ת"א - מכבי ת"א 71:96

מדובר בנצחון הגדול ביותר אי פעם של הפועל ת"א בדרבי מול היריבה העירונית השנואה (71:96). לא הרבה אנשים זכו להיות במשחק הזה, שנכנס לדפי ההסטוריה גם בגלל התוצאה אך בעיקר בגלל העובדה שהפועל לא תזכה לעוד ניצחון כזה באוסישקין, אותו הספיק רון חולדאי להרוס.

אנחנו נותרנו עם הזכרונות מהאולם, חלקם מתוקים יותר וחלקם פחות, אך המובחר שבהם הוא ללא ספק אותו משחק הירואי של של וי. פי. וליאור ליובין (25 נק' כ"א), בעזרתם של וויליאם אייברי ומייקל רייט (17 נק' כ"א) ובניצוחו של ארז אדלשטיין.

לא נשכח את הרבע השלישי חסר התקדים, בו לא קלעו הצהובים סל שדה אחד(!), כאשר שחקנים כמו שאראס, פארקר, וויצ'יץ' ובאסטון מתקשים להסתיר את העצבים על הפרקט, כשקצת פחות מ-2,000 אוהדים עושים רעש שחודר גם את האוזניות עימן הגיע שמעון מזרחי.

כמי שהיתה במשחק, נחקקו בזכרוני דמעות האושר שזלגו על פנינו בשניות הסיום, מתקשים להאמין שסוף סוף הצלחנו לרמוס ולהשפיל את מכבי הגדולה. בתום אותה עונה זכתה מכבי ביורוליג, אבל בחודש מאי זכו אוהדי הפועל לעוד משחק של נחת - נצחון צנוע יותר על הענקים של מכבי (75:80). "רק חמש הפרש", שרנו בסיום, יודעים שה-25 הפרש לא יחזור לעולם.

(לי בוץ)

זנדברג חוגג בכורה מהסרטים מול מכבי ת"א. הנקמה עוד תגיע (אלי אלגרט) 

אוגוסט 2006: מכבי ת"א - בית"ר י-ם 2:1 

אין הרבה דברים שאני מתחרט עליהם בחיים. אחד הבודדים ברשימה, הוא הקלות בה ויתרתי לאחי הקטן, שבמקום ללכת בדרכי ולהיות מכביסט צהוב כחול, הוא בחר ללכת בדרכו של אבי ולהפוך לבית"ריסט צהוב שחור. לאורך רוב השנים ניסינו להדחיק את המידע הזה, אך ב-27 באוגוסט 2006 זה יצא החוצה - אני ואחי, בבלומפילד, אחד צועק "מכבי", השני - "בית"ר"!  ואיזה משחק זה היה.

מדובר במשחק פתיחת העונה, בלב עידן גאידמק בבית"ר וקצה ימי הגלאקטיקוס של מכבי. עם ארדילס על הקווים, העלה הרכש הנוצץ מיכאל זנדברג את בית"ר ל-0:1 בדקה ה-38, וגרם לי להיעלם מאחורי הגרעינים. קצת יותר משעה מהפתיחה, נעץ מילאן מרדיקוביץ' טיל לפינה של קורנפיין, הוציא ממני את ה"יש" היחיד במשחק - 1:1.

הסיפור נגמר בדיוק דקה מאוחר יותר. מי אם לא זנדברג, עם גולאסו אדיר מ-18 מטרים, לאחר שעבר את אבי יחיאל היה הכובש. טברטקו קאלה מחפש עד עכשיו את הכדור. אחי המשיך לחגוג כל העונה עד לתואר הנכסף, ואני נשארתי מאחור, מתרפק על הזיכרונות הנוצצים משנות התשעים. הנקמה, אגב, עוד תגיע.

(יוני לב ארי)

בניון מול טל בן חיים. ואז הגיע יוסי... (צילום: יוסי רוט) 

לא קל עבור אוהד מכבי חיפה לבחור את המשחק שהכי זכור לו בעשור האחרון. כולם זוכרים את הגול המפורסם של קייסי מול הפועל תל אביב בדקה ה-94, את שער הניצחון של יניב קטן מול אותה קבוצה במשחק העונה שעברה ועוד רבים וטובים.

משחק אחד עלה, לדעתי, על כולם. בשנת 2001 הגיעו הירוקים של אברם גרנט לבלומפילד, אמנם מהמקום הראשון אך במומנטום לא טוב לאחר תיקו מול עירוני ראשון לציון החלשה וסיבוב שלישי פחות טוב מבחינתם. מכבי תל אביב שמרה עד אותו משחק במחזור על מאזן נקי מהפסדים בסיבוב השלישי ומאוד רצתה להפריע לירוקים. החיפאים היו חייבים ניצחון כדי לסגור את סיפור האליפות בזמן שהפועל תל אביב נושפת חזק בעורפה.

עד לדקה ה-94 היתה התוצאה 1:1 במשחק מצוין של שתי הקבוצות. בדקה ה90 גילגל איגביני יעקובו כדור שפגע בקורה של שטראובר אך לא חדר לרשת ונראה היה שהסיפור גמור. אבל אז הגיע יוסי. במבצע אישי כמו שרק הוא יודע, בניון היתל בשחקני הגנת הצהובים ובעט חלש, אך מדויק לפינה של שטראובר וקבע 1:2 עמוק בתוך תוספת הזמן. זה נתן את האות לחגיגות אדירות ביציעי הירוקים, שרשמו בסיום העונה את האליפות את האליפות השישית.

מתיאוס. המנצח על החגיגות של מכבי נתניה בקרית אליעזר (אביהו שפירא) 

10.11.2008: מכבי חיפה - מכבי נתניה 3:2

בשנות ה-90 נהוג היה לסמן את מכבי נתניה כ"סוס השחור" של מכבי חיפה. ה-0:5 ההיסטורי בעונת 1990/91 היה לבטח אחד הימים המאושרים בחייו של כל אוהד נתנייתי. מאז השתנו קצת סדרי העולם וכמעט כל מפגש עם הקטר הירוק הסתיים במפח נפש עבור האוהדים מהשרון, בטח עם הוא התקיים בקרית אליעזר. עד העונה שעברה.

אחרי פתיחת עונה לא רעה, החבורה של לותאר מתיאוס הצפינה ל"משחק העונה" מול אלישע לוי ולהקתו ובתום מחצית ראשונה מהסרטים, ובעיקר בזכות שליו מנשה, שרשם את משחק חייו, לוח התוצאות הראה 1:3 ענק לאורחים.

גם שער מצמק במחצית השנייה ובזבוזי זמן מביכים של לירן שטראובר לא פגמו בשמחה הגדולה. האמת, היה שווה להיות בקרית אליעזר באותו הערב רק בשביל לראות את מתיאוס מנצח על החגיגה של האוהדים בצהוב-שחור.

(אילן הלפרין)

לרואה ופרננדס. המשחק שסימל את העברת השלטון לבית"ר (אלי אלגרט) 

19 במרץ 2006: בית"ר ירושלים - מכבי חיפה 0:1

לא רבים הם המקרים בכדורגל הישראלי בהם אתה נהנה כצופה במשחק בו אתה לא אוהד את אחת הקבוצות. כזה היה אותו משחק שהתקיים ביום הולדתי, בו אצטדיון 'טדי' היה מלא עד אפס מקום. זה היה עימות הענקיות. שתי הגדולות באמת של העשור.

מכבי חיפה הגיעה לירושלים, כאשר האליפות השלישית ברציפות תחת הדרכתו של רוני לוי (והחמישית בשנות ה-2000) כבר היתה מונחת בכיסה. בית"ר היתה בתחילת עידן גאידמק, בדרך לנטילת ההגמוניה מהירוקים. את בית"ר הדריך מהקווים לואיס פרננדס, שבנה קבוצה שהציגה משחק בעל קצב אירופי, עם זרים מצוינים כמו פבריס פרננדס, דויד אגנסו ומעל כולם ג'רום לרואה.

זה היה מאבק של יוקרה, כמו שתמיד מתרחש בין שתי הקבוצות, אבל גם כזה שסימל העברת שלטון. בדקה ה-70 הגביה מזואה אנסומבו לרחבה וליאור אסולין הכניע את ניר דוידוביץ' כדי להעניק לבית"ר ניצחון 0:1. חבל שחוויה מסוג זה הינה מצרך כה נדיר במחוזותינו.

(תומר גנור)

2001: הפועל ב"ש - בית"ר ירושלים 2:3 (אחרי הארכה)

אולי המשחק הגדול הראשון של המילניום, סידר לנו חתיכת הצגה שיכולה להתרחש רק בגביע המדינה. ג'ובאני רוסו, פליקס חלפון וניר סביליה עיטרו את הסגל של קבוצת הגלאקטיקוס אותה אמור היה אלי גוטמן להדריך בדרך לאליפות בטוחה. הגרמני והקהל הירושלמי לא הסתדרו ונסים בכר הגיע כדי לסיים את העונה שכבר הסתיימה.

גם בצד השני הכל התחיל בצורה מבטיחה כששלמה שרף הגיע על מנת להעלות את הקבוצה מבירת הנגב בחזרה לליגת העל. בסופו של דבר לופא קדוש נקרא לדגל כדי להציל עוד עונה כמעט גמורה ושלף כמה צעירים כמו אליניב ברדה, יניב אלול ורמי אליהו, בעזרת כמה סמלים מקומיים כמו אסי רחמים וסתיו אלימלך.

אז מה היה לנו במשחק עצמו? אלון מזרחי ויוסי אבוקסיס העלו פעמיים את בית"ר ליתרון, אבל באוויר היתה תחושה של הפתעה. אופיר חיים הישווה פעמיים בצמד, כשהשני נכבש בפנדל בזכות הכשלה של סאביץ' על אליניב ברדה עמוק בתוך תוספת הזמן, עם הרבה עזרה מהשופט דני קורן. וכך, המשחק הלך ל-30 דקות נוספות של כדורגל עמוס באירועים. 

יורם ארבל לא יכול היה לשלוט בעצמו וצעק אחרי אחת ההתקפות, "חבר'ה זו לא הפועל ב"ש, זו קבוצה ברזילאית בכלל". אחר כך גם רמי אליהו סחט מהשדר קריאת "גאון, לופא קדוש גאון בכדורגל", כשדקה וחצי לסיום ההארכה, העלה הקשר המחליף כדור מדויק היישר לראשו של אנדרה בלאיש, שנגח את שער הניצחון. תענוג.

(איזי עין דור)

אוהדי הפועל ירושלים. לוזריות ידועה מראש (צילום: אלי אלגרט) 

מאי 2003: הפועל רעננה - הפועל ירושלים 0:0

מה לעזאזל עושה משחק קיקיוני שנגמר ב-0:0 ברשימה הזו, אתם שואלים את עצמכם? מה לעשות, ככה זה כשחוזים, באופן אישי, במופע לוזריות שלא

זכור כדוגמתו. הפועל רעננה היתה ידועה כ'נודניקית' שהורסת עליות לקבוצות באותן שנים, אבל כאוהד הפועל ירושלים שכמותי, גררתי חבר כל הדרך למגרש הבינלאומי, 'רעננה ארינה'. "אתה חייב לבוא איתי לחגוג עליה לליגת העל", אמרתי לו.

כמי שלא היה במשחק של הירושלמים עוד מימי ימק"א, כשעוד גרתי בעיר הבירה, הופתעתי מהאדישות של הקהל האדום במשחק כה קריטי. במקום לדחוף את הקבוצה לניצחון ולעודד בטירוף, קיבלנו 90 דקות של עידוד פאסיבי לגמרי, כאילו מדובר בסתם עוד משחק, ולא אחד בסיומו עולים לליגה של הגדולות או נשארים עוד שנה בליגה הקיקיונית.

אף אחד לא הופתע מהחמצת ענק של רונן שוייג בתוספת הזמן וגם לא אני מהאדישות של הקהל אפילו בסיום. התוצאה התקבלה כמובנת מאליה, כאילו היה ברור מראש שירושלים לא תעלה. פה ושם קללות ומכות בין אוהדים לאחים של אופיר עזו ביציע, אבל בגדול - דממה מפחידה והפנמה גדולה של לוזריות ידועה מראש.

(מיקי שגיא)