היום יום הולדת

כשקרבו חודשיה של אמי ללדת (אז ספרו אותם בחודשים), היו כבישי ודרכי עמק חפר בוציות, מאוימות ומסוכנות לכל משתמש.

מכיוון שכך החליטו הוריי בעצה אחת שאמי תיסע כמה ימים קודם אל סמוך לבית היולדות בילינסון, וכשיגיע הרגע תקצר הדרך ותהיה נוחה ובטוחה לה ולפרי בטנה המיועד.

לאמי לא היה כמעט שום קרוב וגואל בארץ, כי היא הייתה חלוצה לפני המחנה הבולגרי שעדיין התמהמה מלעלות. וכך, בראשית דצמבר 1939 נסעה אמי לתל אביב אל בת דודתו של אבא להמתין לבוא רגע הגדול. וזה לא איחר להגיע, וב-8 בחודש הובהלה לבית היולדות שבפתח תקווה.

עבר יום ולמחרתו גברו הצירים ואמא נכנסה לחדר הלידה. יום נוסף הלך וקרב אל קיצו ולבסוף, בשתיים בלילה, נתרציתי ויצאתי לאווירו של עולם, אבל לבכות סירבתי ואמי עשתה זאת מתוך בהלה במקומי. הרופא המיילד סטר בעוז על ישבני הזעיר ואני התחלתי לצרוח מעלבון וכאב, משמיע את דעתי על הילדות הצפויה לי בארץ המחסור הישראלית. כך קרה שבהיסטוריה המשפחתית נרשמתי כיליד ה-9 בדצמבר 1939.

אבא לא היה עם אמא בשעת לידתה. מנהגו של עולם היה אז שאבות ממשיכים בעשייה חלוצית ולא נוסעים להפוגה זעיר בורגנית בעיר המפנקת. בנוסף לכך היה אבא אחראי על גידול תפוחי האדמה בקיבוצנו, וגשמי נובמבר-דצמבר שירדו בעוז ובשפע הפכו את חלקת האדמה שבוואדי חווארית לטין ובוץ ואיימו להרקיב את כל היבול והיה צורך למהר ולהוציאם במאמץ קלשונים, טוריות ויבלות. לכן התפנה לנסוע לבקרני רק למחרת.

בערב הלך אל גרשון הגזבר לקבל דמי נסיעה ואל רגינה מחסנאית הבגדים לקחת בגדי נסיעה. ולמחרת יצא באוטובוס שמח וטוב לב, עם ז'קט גדול ממידותיו ומכנסיים כפליים, ועם ארנקו הדל שכמעט אף פעם לא נעשה בו שימוש לפניי ואחריי, ובו מניין גרושים שקצב לו הגזבר.

הנסיעה עברה בנעימים פרט לדאגה שכירסמה בלבו, איך יסביר להוריו הדתיים שבפולין את פשר הופעתי והוא טרם זכה לקדש את אשתו כדת וכדין ולכן ייאלץ לאמצני כפקודת המנדט הבריטי.

אבא הגיע לבילינסון, ובהתרגשותו שתה מעט גזוז והגדיל לעשות וקנה לאמא זר פרחים קטן ("רק שלושה וחצי מיל", פיתה אותו המוכר). בשמחה רבה נפגשו שניהם, הלכו לראות את פלא בריאתי. אחר ישבו ודנו בשם שייקרא לי והוא יהיה ציוני וחלוצי למהדרין ולא על שם אחד הסבים כמנהג הגלות המרוחק.

אלא שהיה עליו למהר. האוטובוס שהגיע מתל אביב כבר צפר בכניסה ואבא נחפז לעלות, לשלם את יתרת ארנקו ולהפליג אל עבר ביתו. כך נע לו האוטובוס בהמיית גלגליו. לפני אבא, בספסל הקדמי, ישב אדם והחזיק עיתון. אבא הציץ בכותרת ושאל מופתע את שכנו: "מה זה? איזה עיתון אתה מחזיק ביד?"

השכן פנה לאחוריו וענה: "ישר מהתנור, גיליון בכורה של עיתון חדש. קוראים לו 'ידיעות אחרונות'. רגע שתק, ואז הפך דף אל דף והוסיף לעצמו: "עוד חידוש ציוני שאין שום סיכוי שיאריך ימים".

השאר שייך כבר להיסטוריה. אבל אבא לא עסק אז בהיסטוריה. מתח הימים האחרונים סחט את כוחותיו והוא נרדם על ספסל העץ המתנדנד וחלם, מי יודע על מה. אבל חיוך זעיר עלה מתחת לשפמו ונמשך כל הדרך.

ספרו לנו איך "ידיעות אחרונות" נגע בחייכם - ואנחנו כבר נספר לכל המדינה. סיפורים (באורך של עד 300 מילה) שלחו ל- yediothsheli@yedioth.co.il  או לפקס 03-6082664, בצירוף שם מלא וטלפון