"כן, אני פוחד". יומן אבטלה
כשהבוס קרא לי למשרד, כבר ידעתי. שיננתי לעצמי ש"על כל דלת שנסגרת, יש אלף שנפתחות". אבל עם כל יום שעובר החשש מתגבר שהדלתות יישארו סגורות, ויותר ויותר קשה להביט לאשתי ולשתי בנותיי בעיניים
כשהבוס קרא לי למשרד, כבר ידעתי. "הנה זה מגיע שוב", אמרתי לעצמי. כשיצאתי מהמשרד, ובמהלך הימים הראשונים, שיננתי לעצמי שוב ושוב את המנטרות הנדושות, שאמורות לסייע למצב רוחו של כל מפוטר באשר הוא: "על כל דלת שנסגרת, יש אלף אחרות שנפתחות", "תאמין בעצמך – והשמיים הם הגבול", "מי שרוצה – מוצא עבודה" ועוד כהנה וכהנה משפטי מפתח.
סידרתי מחדש את קורות החיים, נכנסתי לאתרי האינטרנט הרלבנטיים, והתחלתי את המסע המפרך אל הג'וב הבא שלי. מצב הרוח ההתחלתי היה סביר פלוס. בהתחלת התהליך אפילו חשבתי שהשוק מתאושש, ודרך חברים הצלחתי להגיע לכמה ראיונות.אבל אחרי שהראיונות הללו הסתיימו במפחי נפש, ואחרי שעשרות קורות חיים נשלחו אל מעסיקים פוטנציאליים – התחילה לחלחל ההרגשה החדשה. פחד.
נכון, אני מאמין בעצמי. אני בריא, משכיל ואחרי קריירה של 15 שנה בעריכה כלכלית בעיתונות. יש לי ניסיון ניהולי ופיקודי (אני קצין בדרגת רב סרן במילואים). יש לי לפחות עוד 20 שנה לעבוד – אז ממה יש לי לפחד?
מתברר שיש.
ידיעה המספרת על חקירת משרד התעסוקה המסחר והתעשייה של חברות השמה בהייטק בחשד לאפליה על-בסיס גיל - רק הבהירו לי שלחשש יש בסיס. החקירה החלה בעקבות תלונות של התאחדות עובדי ההיי-טק על כמה חברות השמה, שמפרסמות מודעות דרושים לענף בהן הגיל המקסימלי הוא 40.
אה, לא אמרתי. אני בן 44.
כדי לדרוך לי על הפצעים, הכותרת הייתה אכזרית במיוחד, משהו בסגנון "אתה בן 40? אתה כבר יכול ללכת לבית אבות" היא שלחה אגרוף למעמקי הבטן הרכה שלי (האמת שאני חייב לעבוד קצת על שרירי הבטן והצרת היקפים). אבל מה שהפחיד אותי עוד יותר היו התגובות לכתבה.
הטוקבקים - אף לא חצי נחמה
"במסגרת החזירות הקפיטליסטית בישראל לא מקבלים לעבודה אנשים בני 40 ומעלה - גזר דין מוות לאנשים הללו" – אומר אחד המגיבים (הקנתה לי המון ביטחון התגובה הזו). "הבעיה היא ברוב המשרות שקורות חיים של גילאים מעל ל-35 פשוט נזרקות ישר לסל !!", עודד אותי טוקבקיסט אחר. "עובדים ומנהלים שלא צברו רזרבות כספיות עד גיל 50 משולים למת כלכלית" - מנחם אותי עוד קורא נלהב.
ועכשיו אני פוחד. לא עלי ולא בגללי. הבעיה היא שהיום אני לא לבד, וחייב לחשוב גם על המשפחה: אשתי ושתי הבנות המקסימות שלי. איך אוכל להסתכל להן בעיניים? איך אוכל לקיים בכבוד את הבנות שלי?
תבינו, אני לא מאשים אף אחד. אבל משהו פה לא הגיוני. איך זה שאנשים משכילים, בריאים ובעלי ניסיון נפסלים מראש על בסיס גילם? לאנשים בגילאים כאלה יש הרבה יתרונות על פני אנשים צעירים: הם יותר מנוסים ושקולים, הם כבר "מיושבים" ויודעים מה הם רוצים מעצמם, הם לא יקפצו מעבודה לעבודה, אין להם ילדים קטנים והם פחות "לחוצי בית".
זה מה שאני אומר לעצמי, כדי לנסות ולהרגיע את הפחד. זה עוזר? האמת, לא ממש.
ניתן לשלוח לכותב, גיא רפפורט, הצעות עבודה, תגובות וכיוב'באמצעות הדוא"ל.
המדור "החיפוש שאינו נגמר" בא לספר את חוויותכם, תלאותיכם ושאיפותכם בנסיון לצאת משוק מחפשי העבודה. נא שילחו את הסיפור האישי שלכם לדוא"ל .
לפנייה לכתב/ת 
