במאיון העליון

עיריית חיפה שוכנת במבנה מדהים ביופיו. לידו גן הזיכרון שממנו אפשר להשקיף על הנמל והמפרץ. ליד כל אלה קולנוע "מאי" - ומאחוריו קולנוע קטן, כאילו בנו של הגדול, "מאיון".

בקיר החיצוני שורת חלונות נמוכים, הנפתחים על ידי ציר מרכזי אופקי. החלונות פתוחים על מנת לאוורר את האולם מעשן הסיגריות של המכורים. מיזוג אוויר היה אז נחלתם של יחידי סגולה בלבד. מסביב גדר תיל ופרצה המאפשרת לנו, הילדים, להיכנס דרכה. הסרט המוצג הוא "הלפיד והחץ". ברט לנקסטר וחברו האילם מבצעים להטוטים. לנקסטר עבד בקרקס ומפיקי סרטים ניצלו את הידע האקרובטי שלו.

האולם מלא מפה לפה והסרט עמד להתחיל. אנחנו מגיעים בהליכה שפופה וחרישית עד לחלונות האוורור. מבעד למעטה עשן הסיגריות, אפשר לראות את המסך כולו. אדן החלון רחב ומאפשר להישען בשתי הידיים. זה שהחלון מלוכלך בפיח שחור הופך להיות פרט שולי מול האפשרות לראות סרט שלם. הידיים והבגדים כבר מטונפים, אבל לא אצלי. לקחתי בהיחבא את עיתון "ידיעות אחרונות" של אבי לרפד את אדן החלון, לשמור על ידיים נקיות.

הסרט הסתיים. הכל עבר בשלום. אנשים מתחילים לזרום החוצה. אפשר להיתפס כשמתפלחים פנימה ואפשר גם כשמתפלחים החוצה. אנחנו ממתינים לשעת כושר.

השעה מאוחרת להחריד. התפלחנו החוצה ופרצנו בריצת אמוק הביתה. השעה מאוחרת ואני מטונף מכף רגל עד ראש. למעט הידיים. העיתון נשאר למציצן הבא. הגענו לרחוב עמק הזיתים, ומעלה הרחוב נגלה לעיניי. ניידת משטרה חונה ליד ביתנו, אנשים והמולה סביב. אני מתקרב מהוסס, אמי משוחחת עם השוטרים. השוטר שאל אם זה הבן האובד וחוזר לניידת, שנעלמה תוך שניות. כל השכנים פנו לביתם.

בלב כבד עליתי עם הוריי ההמומים. ניסיתי לחשוב על תירוץ לשעה מאוחרת כל כך. לא מצאתי שום סיפור סביר, ובלי ברירה סיפרתי את האמת. "אבא הפך את הבית ולא השלים עם חסרון העיתון שלו", קוננה אמי. "הייתי חייבת להשאיל מהשכנים".

סדרת העונשים שאבי מבטיח לא הייתה מביישת אף עציר בסטאלג 17. ההבדל בינינו הוא שאצל העציר בסטאלג כל העונשים בוצעו.

ספרו לנו איך "ידיעות אחרונות" נגע בחייכם - ואנחנו כבר נספר לכל המדינה. סיפורים (באורך של עד 300 מילה) שלחו ל- yediothsheli@yedioth.co.il  או לפקס 03-6082664, בצירוף שם מלא וטלפון