פרינסס מאיה

שבע שנים נעדרה מאיה מעוז מהבמות כמעט לחלוטין. למעט הבלחות פה ושם, היתה ההבטחה הגדולה של מחזור ל"ד בבית צבי, עסוקה בלהתחבא מעצמה ומהעולם. ההצלחה, שהקפיצה אותה מהר מדי וגבוה מדי - פתחה את התיאבון, ובעקבותיה הגיעו התקפי אכילה כפייתיים, שהחלו מתוך רצון לפצות על חסכים, ואלו הובילו לעלייה משמעותית במשקל ולפיחות הדרגתי בהצעות עבודה.

"בדקה היחידה שלא הייתי על הבמה, שאלתי את עצמי מה אני אוכל אחרי ההצגה", מספרת מעוז שהיתה ההבטחה הגדולה של מחזור ל"ד בבית צבי. "עליתי 30 קילו ובבת אחת כבר לא יכולתי לעשות תפקידים לגיל שלי. אנשים לא הבינו שאני בורחת מהצלחה. הכעס כלפי היה אדיר גם בבית וגם בעבודה. לא היה לי מושג מה אני מעוללת לעצמי ולא יכולתי לעצור את זה".

מאיה מעוז חוזרת (צילומים: אייל לנדסמן)

בשעה שהתיאטרון הרפרטוארי, שחיבק אותה מיד עם סיום הלימודים, בעט אותה ממנו והלאה כתוצאה מבעיות המשקל, מצאה מעוז בית חם בתיאטרון הספרייה ברמת גן. שם, על הבמה הקטנה, המשיכה לשחק גם בתפקידים קטנים בהרבה ממידותיה. "שיחקתי בהצגות מקסימות בתיאטרון הספרייה. זה כבר לא היו תפקידים כמו מירה'לה אפרת, דזדמונה או הארפר מ'מלאכים באמריקה', שהוצעו לי פעם, אבל זה היה עוגן ובסיס של שפיות. עשיתי דברים אחרים, ניסיתי לשרוד".

ואז, לפני כשנה, יום אחד זה פשוט קרה; בדרך לאחת ההצגות מחוץ לעיר היא שלפה מהתיק מחזה שהגיש לה ימים ספורים קודם לכן יואב מיכאלי. "חשבתי עליך במהלך הכתיבה", הוא אמר, והתכוון לדמות הראשית שנכתבה בהשראת סבתו - מנהלת מתפרה עילית בירושלים המנדטורית, שבעלה נשלח לצרפת להתלמדות ערב מלחמת העולם השנייה ונעדר משך שנים ארוכות לאחר שהסתיימה. משהו בתוך מעוז הרגיש כמו הזדמנות.

פרינסס מרי 7. "ההצגה הזו החזירה אותי לחיים"

"ביום שקראתי את המחזה התחלתי דיאטה", היא אומרת ומספרת על חודשים של מאבק יומיומי בהרגלי האכילה וביחס המבטל של הסביבה. "טיפסתי את כל ההר מחדש. ירדתי 21 קילו בחצי שנה והבקעתי את חומת האדישות כלפיי בכוח".

"התפקיד הזה לא הוגש לי על מגש של כסף", מוסיפה מעוז, "הייתי צריכה להילחם עליו ועשיתי את זה כמו לביאה. אחרי הרבה שנים שבהן עמדתי בתחנה וראיתי את הרכבות חולפות על פניי, פתאום שמעתי את השערים נפתחים. ידעתי שפה אני יורדת מהסחרחרה".

עם קובי לבנה. "הייתי חייבת להיות ראויה לבן הזוג הבימתי"

את "פרינסס מרי 7", שנחשף בפסטיבל המחזאות האחרון של תיאטרון בית ליסין ועולה כעת כחלק מהרפרטואר הקבוע, מעוז נושאת על כתפיה. ההחלטה לפרוץ את מעגלי הליהוק של הגיל הברורים מאליהם בהחלט ראויה לציון.

טובעת, נשרפת, מתכלה

מעוז מביאה לתפקיד שכבות ותתי גוונים שנוטעים בו עומק; היא טובעת בדמות, נשרפת וכמעט מתכלה. בעשייה אמנותית שבה ליהוק מדויק הוא חלקה הארי של הדרך להצלחה, הצליחו בבית ליסין לחבר במקרה הזה באופן מושלם בין תפקיד לשחקן המבצע, ובהחלט מדובר בהישג לא מבוטל.

"אני יודעת שזה אירוע מכונן בחיים שלי", אומרת מעוז, "שנים לא טרפתי תפקיד כמו שאני טורפת את התפקיד הזה. לא עניין אותי שום דבר במהלך העבודה. לא ראיתי כלום מסביבי. חשבתי שחדוות היצירה אבדה לי, אבל ההצגה הזו החזירה אותי לחיים".

בהפקה סוגרת מעוז מעגל גם עם הבמאי רוני פינקוביץ', האיש שהביא אותה לפני שנים לתיאטרון חיפה שם החלה את דרכה. "עברנו תהליך ארוך ורב פנים בתיאטרון חיפה", היא אומרת, "אהבנו, כעסנו, הכל היה מעורבב וטעון ואז הקשר נותק. לא עבדנו ביחד שנים".

ואז הזמין אותה פינקוביץ' לקריאה של פרינסס מרי 7. "בכלל לא ידעתי אם התפקיד שלי. אחרי הקריאה הוא קם, הושיט לי ידיים ואמר: 'שובי אליי בתי החורגת'. נשטפתי בדמעות. שכחתי איזה אדם יצירתי הוא, איזה במאי פיוטי ורב אמן. העבודה עם רוני היתה תענוג מקצועי ואני אשמח שזה יהיה מעכשיו ולתמיד".

"עלמה ורות". מפלסת את דרכה בחזרה לזרועות הממסד

בין הדמות שהיא מגלמת בהצגה לבין מעוז עצמה יש לא מעט קווי דמיון; שתיהן שורדות, שתיהן קשות בחוץ ורכות בפנים, שתיהן לוחמניות. "מה שאתה רואה, זה מה שאתה מקבל", אומרת מעוז, "להסביר את שרה נשמע לי טיפשי ממש כמו להסביר את עצמי, היא מובנת לי בכל הרבדים האפשריים".

אני זו שרה ושרה זו אני

שרה, גיבורת המחזה, מנסה לשרוד בתקופה קשה שבה אמהות חד הורית לא היתה עניין שבשגרה. היא מחכה לבעלה שנבלע באירופה הבוערת ונעלם. כשהוא חוזר הוא נושא סוד שמתגלה תוך כדי ההצגה ומערער את חייה.

"היה לי ברור שאני חייבת להיות ראויה לכל פרטנר שיעמוד לצדי", מוסיפה מעוז, "רציתי לעמוד על הבמה בלב שלם כמנהלת מתפרה עילית שיכולה למדוד ולהימדד בכל רגע. היה לי חשוב לעבור כאישה מינית, שיהיה הגיוני לגמרי שאני מנהלת את חיי גם דרך המיטה, אז סתמתי את הפה והכנסתי את עצמי למשטר בכוח".

"כן, אז מה? כמה אפשר לבכות על זה? לא אמציא את הגלגל מחדש ולא נתחיל לנסוע על ריבועים. אנשים אוהבים לראות על הבמה אנשים יפים. זה המקצוע שבחרתי, ואם אתה לא יכול לנצח אותם - תצטרף. במשך שנים בכיתי איך אנשים לא רואים כמה אני מוכשרת, נהדרת ויפה גם כשאני דובה. לא רואים! מה לעשות. אני מקווה שעכשיו יראו".

"כל יום. אני נוהגת בענווה מול ההישגים. אני יודעת שכמו שזה בא - כך זה יכול להיעלם".

"זו האחריות. כשאני עולה על הבמה, אני אהיה תמיד הכי יפה בעולם. זו לא הבמה שעושה אותי יפה - זו אני. בעליה לבמה אני מדליקה את המתג של מקסימום היופי שקיים בי. זו עבודה להרגיש יפה. אבל את יודעת, אלף אנשים יגידו לי שאני נראית טוב ואחד יאמר שאני שמנה ורק אותו אזכור".

גם בפרמיירות, אני צריכה לשאול את אמא שלי אם מחאו לי כפיים. אני לא שומעת. אנשים חושבים שאני חיה רעה, מלאה באגו, אבל זה לא בדיוק כך. כמו שרה אני לא מרשה לעצמי לאבד שליטה על הבמה, אבל בחיים זה סיפור אחר".

קפטן נתן לי לסחוב מזוודות

בחיים היא נשואה לבמאי התיאטרון משה קפטן, שמנהל אמנותית בהצלחה מרובה את תיאטרון המדיטק בחולון. "הכרנו בתיאטרון הספרייה כשקפטן ביים את 'האסופית' שבה השתתפתי", מספרת מעוז, "הוא התאהב בי. אני לא סבלתי אותו. חשבתי שהוא נודניק מעצבן. נסענו ללונדון והוא נתן לי לסחוב את המזוודות. כשחזרנו, אמרתי שאני לא רוצה לראות אותו יותר".

בכל זאת, ב-2003 הם התחתנו. שלוש שנים לאחר מכן נולדה בתם הבכורה, מיקה. "השילוב הזה בין אמהות לקריירה בתיאטרון קשה", היא אומרת, "אין רגע אוויר. הלב נשבר כשצריך לצאת מהבית לפני השעה הקדושה של ההשכבה, שבה כל היסודות של הבית אמורים להיות נוכחים. היא רוצה את אמא ואבא וזה מאבק. אנחנו נלחמים על כל דקה עם הילדה. לפעמים זה מרוץ שליחים מטורף, אבל אני לא מוותרת בשתי החזיתות, כי אני יודעת שאם אני אהיה אומללה - גם היא תהיה אומללה".

"זה תלוי. בחנוכה עבדתי מדי ערב וקפטן תיזז בין 'זורו' והפסטיבל. לפני כן הוא יצא ל'מילואים' בחיפה עם ההצגה 'ינטל' וכולנו רצינו למות. מהבחינה הזו זה קשה. מצד שני, יש הבנה מוחלטת בין שנינו למצבים שאנחנו עוברים ולרגעי משבר".

"קפטן עף לבד היום, אבל אני מרגישה אחראית ושותפה למקום שבו הוא נמצא. תמיד ידעתי שיש לו את זה. הוא רצה ללונדון ואני אמרתי שללונדון אני לא נוסעת. הוא ויתר, למרות שהוא יכול היה להיות אדם מאד מוערך ועשיר אם היה עושה בדיוק את אותה הדרך שעשה לא בישראל".

"אני יודעת היטב מה הוא שווה", מוסיפה מעוז. "דברים שהוא עושה - מרגשים אותי. אני זוכרת שראיתי את

'כנר על הגג'. לא הצלחתי להגיע להצגות הראשונות כי עבדתי בדיוק על 'עלמה ורות' בבית ליסין. בהצגה ה-15 ישבתי באולם ונחנקתי מדמעות. הרגשתי כמו אמא שליוותה את הבן שלה עד לפתח בית הספר, ופתאום היא רואה אותו משחק בחצר עם הגדולים".

"הוא חושב שאני לא יודעת לשיר, ואני מקווה שיום יבוא ואני אעז לעשות את זה על אפו ועל חמתו. יכול להיות שהוא יותר קשה איתי, בגלל הקרבה. לא יודעת. הוא רוצה להיות יותר צדיק מהאפיפיור ולא נוח לא עם מה אנשים יגידו אם הוא ילהק את אשתו. אז כרגע, לפחות, אנחנו מפרידים כוחות".

"קצת כואב לי עליה, על הטלטלות, על הדרך. אני מקווה שזה מאחורי עכשיו. אני מקווה שאנשים רואים שאני מוכשרת

ושאני מצליחה להגיע ללב הצופים באולם. אם פעם הייתי משוכנעת שכל הצגה שלי תשנה את העולם, היום אני יודעת שזה לא בדיוק כך. הביטחון אבד לי וגם אם הוא חוזר אליי לאט, המקום הזה עדיין רעוע ומפוחד כי התחושה שהגל האדיר של דרמות טלוויזיונית, סרטי קולנוע והרבה מאד עשייה בתיאטרון עבר מעליי. אני חושבת שאם הייתי מחזיקה מעמד עוד קצת, הייתי נמצאת היום במקום אחר. זה לא קרה, הגל עבר מעליי והטביע אותי".

"היום אני יודעת שאי אפשר לחיות על טורים כל כך גבוהים לאורך זמן", מסכמת מעוז, "אני יודעת שזה שורף ומשבש מחשבה. כרגע אני בשיא המאוהבות בהצגה 'פרינסס מרי 7', וכל חזרה מבחינתי היא דייט ראשון שאליו אני מצטחצחת יומיים. אני מאוד שמחה שלא איבדתי לנצח את התחושות האלה, אבל מודעת לכך שהעולם ממשיך בשלו".

לכל כתבות המדור לחצו כאן