לטראש עברי מקורי יש יתרון חשוב אחד על פני הסחורה המיובאת מעבר לים - תמיד אפשר לצחוק על זה קצת, או במקרה הגרוע, לצקצק בצדקנות בלשוןׂאחרי כותרות הסיום, להניד ראש בארשת נעלבת ולהגיד: תת רמה, תת רמה. ולקוות שמחר, בפרק הבא שנראה - רק כדי לברר אם משהו השתפר בהתאם למורת רוחנו, גלית גוטמן סוף סוף תדגמן ביקיני או שהצרפתיות ששרי גבעתי ומייקל לואיס דופקים יהיו ארוכות יותר.
"נשות הטייסים". הסטראוטיפים לטייסים (צילום: עידו לביא)
"נשות הטייסים" היא זבלון מבית מדרשו של אלוף הארץ בדברים האלה, גל פרידמן, האיש שהביא לכם "אהבה מעבר לפינה", הראה לכם את "הדרך אל האושר" והדגים כיצד ב"רמת אביב ג'" החיים הטובים משובצים באנשים רעים ובקומבינות מקפיאות דם. אין כל סיבה לחשוש שהפעם יחרוג ממנהגו וייצר סחורה משובחת יותר. עם זאת, יש חידוש והוא מצוי בדרישה המחוצפת של ערוץ 10 לקרוא לזה סוגה עלית. זוהי, איך נאמר בעדינות, השחתה כמעט חסרת תקדים של הלשון, שאפילו בעידן ההכל-הולך הפוסט מודרניסטי שלנו היא בלתי נסבלת לגמרי.
"נשות הטייסים" ששודרה אתמול (א', 18:30) בערוץ 10, מסתמנת כבר בפרק הראשון כמופע מדבר של ערוץ האופנה, פלוס קומבינות ותככים, בגידות ואדרנלין מתפרץ מעצם היותם של הבעלים של נשות הטייסים – טייסים. הנשים לוהקו לתפקידיהן על בסיס הקלישאה הרווחת שהטובים לטייס והחטובות לטייסים, אי לכך, אחרי שחלוקת התפקידים המגדרית התבררה כבר בשם היצירה, החלוקה לסטריאוטיפיים מעליבים ברורה גם היא. יש כלבה, הלא היא שרי גבעתי בתפקיד דניאלה, אשת מפקד הטייסת שמצליחה בפרק אחד גם לבגוד בבעלה, גם לשקר בקור רוח וגם למעול בכספי תרומות שיועדו לקנות מזון לילדים עניים. מה עוד תבקשי מאיתנו, מכורה?
ויש מטורללת אחרי טרגדיה, הלא היא גלית גוטמן החוגגת יום הולדת מושקע לבנה המת אבל משליכה בזעם את התרופה הפסיכיאטרית שנרשמה לה לענין זה, לא לפני שהיא נוזפת בזעם בבתה המתבגרת שהשתכרה. ויש טייס צעיר, זועם ומקורקע שעוד יתחשבן עד חורמה עם מפקדו שקרקע אותו ויסגיר את נהלי הטייסת לקצינה הצעירה שהגיעה לחקור מה אירע, וכיוון שהיא בכלל חברתו לשעבר שזרקה אותו וגם יש לה אמביציות מרחיקות לכת להצטיין בתפקידה, השניים עוד ידגימו יחסי מנצל ומנוצל, כולל מבטים מלוכסנים לרוב.
יש עוד: המתוקה הכנועה, החברה חסרת הבטחון השואפת למעמד הנכסף של
אשת טייס, ואולי יהיו עוד בהמשך, ואם כולן תראינה לכם מוכרות כנעל בית ישנה עם עקבי סטילטו, זה מפני שאי אפשר להימלט מכתיבה קלישאית ומחלוקה של נשים לתפקידיהן המסורתיים כאשר כל קיומן מתבסס על היותן נשים-של. בהמשך כל אלה יתחדדו ויתאפיינו באותה קיצוניות משוללת כל מחויבות לדרמה ריאליסטית, שהיא המאפיין המענג ביותר של סבוניות-זבל: הלא מדובר בסך הכל בסוג של אגדה דבילית למבוגרים, והנזק החמור ביותר שהיא יכולה לעולל לצופיה הוא ירידה ממש זמנית באיי קיו שלהם. עד לפרק הבא, כמובן.
נדמה שגם הקולבים המדברים בפרק הראשון מודעים היטב לרמתו של המוצר בו הם מככבים, ואולי משום כך הם – בעיקר הן – מדגמנים שתיים-שלוש הבעות כתחליף משחק וכופרים בנחיצותה של דיקציה ובולעים את מילותיהם באופן שמצריך היזקקות לכתוביות, או לחילופין, ויתור על הנסיון להבין. והרי בעצם, אחרי חמש דקות, כבר הבנו הכל.
