בזמן האחרון היא ממש שונאת ברים
אפילו כסא הבר לא נוח לה. היא גם שונאת את הצפיפות והדביקות ואת הקטע הזה, שכשהיא הולכת לשירותים כתפהּ תמיד מתחככת בגוף זר. תחושת גועל מציפה אותה. ברים מסריחים. תמיד חסר בהם סבון ונייר טואלט. בּרים הם פּרו-גברים
הברמנית מגישה את המגשית הקטנה עם העודף, והאנרגיות שלה אומרות: "טיפ ולא טיפה, אה?", היא משאירה, כמו תמיד, טיפ טיפה יותר. קמצנות זו אחת התכונות היותר דוחות בעיניה. היא מביטה שוב בברמנית, ומשהו בה מוכר. היא סוקרת אותה לעומק, והאסימון יורד - מדובר באחת מפליטות הריאלטי היותר מוצלחות שהיו פה. אחת כזו שעשתה סרט, סדרות ואף ניחנה בכשרון אמיתי. מחשבה מרושעת מחלחלת בה: "אז שתינו לא ממצות את עצמנו, אה?" צרת רבים - נחמת סתומים.
עיניה משוטטות בהילולה שסביבה והיא רוצה הביתה. היא לא רצתה לבוא לשם מלכתחילה, אבל חברתה הטובה, שנמצאת בתקופת "אני לא אכנס לדיכאון ואבלה עד עילפון", ביקשה שתצטרף אליה. בזמן האחרון היא שונאת ברים. אפילו כסא הבר לא נוח לה. הוא לא מסתדר עם המטר שישים שלה. היא גם שונאת את הצפיפות והדביקות ואת הקטע הזה, שכשהיא הולכת לשירותים כתפהּ תמיד מתחככת בגוף זר שמותיר עליה את לחוּת גופו. תחושת גועל מציפה אותה והיא מנגבת את כתפה עם היד וממהרת לשטוף אותה. היא לוחצת על מתקן הסבון, וכלום לא יוצא. ברים מסריחים. תמיד חסר בהם סבון ונייר טואלט. בּרים הם פּרו-גברים, היא חושבת לעצמה. אולי זה בגלל שהם מנוהלים על ידם, והם כנראה לא מבינים את החשיבות של נייר לבחורה. אז אולי זה נכון שאומרים שגברים לא רגישים לצרכיה של אשה? אולי כאן, באופן אירוני, זה משתקף כל כך חזק.
התור לא זז, תודות לזוג שנכנס יחד לתא אחד
התור לשירותים ארוך ומלא בבחורות שמתאמצות יותר מדי. כולן מבושמות, מאופרות, לבושות מינימלי ותלויות על עקבי סיכה לא אנושיים. כל חזותן צועקת: "אני מגניבה וזורמת", וקולן הפנימי צועק בחרש: "אני ילדה טובה שרק רוצה אהבה". זה מזכיר לה את הקליפּ המעולה לשיר של לילי אלן,"22":
"She's got an alright job but it's not a career
Wherever she thinks about it, it brings her to tears
Cause all she wants is a boyfriend
She gets one-night stands"...
התור לא זז, תודות לזוג שנכנס יחד לתא אחד. השלפוחית לוחצת עליה והיא רוצה כבר לרוקן את המשקה היותר מדי יקר ששתתה. התא סוף סוף נפתח, וממנו יוצא הזוג עם מבט מזוגג בעיניו. איזה בת זונה אחת חותכת אותה וגונבת לה את התור. בפעם הבאה היא תהיה יותר זריזה. הבת זונה יוצאת סוף סוף, והיא נכנסת מהר וטורקת אחריה את הדלת שלא ננעלת. "סססאמק!", היא מקללת. למה תמיד דלתות בבּרים לא ננעלות? ריח חזק של שתן מכה בנחיריה והיא עוצרת את נשימתה ומשתינה מהר, שלא ייפתחו לה את הדלת ויפתיעו אותה בתנוחה מביכה.
היא חוזרת לבר ומזמינה משקה יקר נוסף. זה מזכיר לה איך תמיד בארץ הזאת מזיינים אותך במחירים. הברמנית ממלאת את כל הכוס בקרח, והיא צועקת לה שתרוקן ותשאיר רק שתי קוביות.
היא נמנעת מסטוצון כדי לא להעצים את הדיכאון
בחור להוט מזמין את חברתה למשקה ונוגע-לא-נוגע בצווארה. אפשר להבין אותו, מדובר בצוואר שמחובר לבחורה יפה. מה שהוא לא יודע זה, שהבחורה היפה נמצאת פה בשביל המשקה ולא בשביל מה שהוא מצפה. הוא לא יודע שהיא נמנעת מסטוצון כדי לא להעצים לעצמה את הדיכאון. החבר של הבחור הלהוט מנסה לפתוח איתה בשיחה, אבל היא לא שומעת כלום בגלל הרעש, וגם אין לה רצון להתאמץ. המבט שלו משוטט יותר לכיוון רגליהּ ופחות מתמקד בעיניהּ.
היא מדליקה עוד סיגריה, כשברקע מתנגן שיר שהיא אוהבת. לפחות המוזיקה פה סבבה, היא חושבת. זה הבר הכי חם בעיר, אבל עוד חצי שנה גג הוא כבר יהיה כל כך פאסה. לרגע עובר בה חשק לקום ולרקוד, אבל המקום דחוק באנשים, אז החשק עובר לה מהר. היא נושפת ענן ניקוטין וממלמלת את שורות השיר. באותו רגע היא קולטת עוד שחקן נשכח שאת שמו לא זכרה, וכמה מטרים ממנו מפזזת לה בהתלהבות מעושה דוגמגישה מתחילה. לרגע הרגישה כמו בתוכנית ריאליטי סוג ז' וחיפשה את המצלמות. הן לא היו שם. גם לא אסי וארז.
בצד השני של הבר היא מבחינה בבחור שרוצה להכיר בחורה. הבחורה נאותה לבחור, ואחרי משקה אחד בלבד גם נאותה להכיר לו את ענבלי גרונה. ממש מיני.. בר.
לידם יושבת בחורה שקטה עם עיני שקד, אוחזת כוס יין אדום ומשחקת באצבעותיה במפית לבנה. רואים עליה שהיא לא בליינית, חשבה, היא רק רוצה כבר לפגוש את הבַּלנית...
גרונה מתחיל לכאוב מרעל הסיגריה, והיא מכבה אותה במאפרה שעשויה מתחתית של בקבוק בירה. היא מביטה בשעונה. בקושי חלפה שעה, וכבר מרגישה שמיצתה. היא לא מבינה את הקטע של הבילוי הזה. אי אפשר לדבר, אי אפשר לרקוד וגם אי אפשר לדפוק ת'ראש כמו שצריך, כי המניאקים האלה שמים לך בכוס יותר קרח ממה שיש בחרמון בחודש ינואר.
היא מותחת רגליה לרצפה כדי לרדת מהכסא ולובשת את מעילהּ. עקבי הסיכה מקלים על הירידה. חברתה מביטה בה באכזבה. "סורי מאמי, אבל מיציתי", היא מרככת אותה, "נדבר מחר, טוב?", היא מנשקת אותה לשלום ומפלסת את דרכה החוצה דרך ההמון שטוף הזימה.
היא יוצאת לרחוב, ורוח קרה מכה בה. עדת אנשים עומדת מאחורי מחסום ברזל ומתחננת להיכנס למקום ממנו ברחה. סלקטורית נפוחה (ילדת כאפות לשעבר שבטוחה שעכשיו היא מגניבה) עומדת עם קלסר גדול ומסרבת להכניסם, כאילו מדובר במקום שבאמת נעים להיות בו. למה אנשים נותנים שיעשו עליהם פוזות? היא תוהה לעצמה.
היא עוטפת את עצמה חזק במעיל הארוך שהספיק לספוג את ריח העשן המחניק, עומדת על קצה המדרכה ומרימה את ידה למונית הראשונה שהיא רואה. המונית נעצרת, והיא נכנסת אליה במהרה.
"לאן?" שואל הנהג.
"הביתה", היא עונה, "ואם אפשר אז מהר, בבקשה..."
