ישנן בנות: הנשים שעשו את העשור

ישנן בנות: הנשים שעשו את העשור

אין כמו רשימות סוף השנה מסוג "עשרת האלבומים", "עשרת הרגעים", "עשרת הכוכבים" וכיוצא באלה דירוגים שמיסודם הם מופרכים. הרשימות האלה שטוחות ומזויפות כמו כרטיס ברכה (בלשון המעטה) ובכל זאת אני קוראת מושבעת שלהן, נהנית הנאה צרופה, ובעיקר חושבת על הרשימות האלטרנטיביות שלי, מרכיבה אותן בדמיוני.

ובכן, הנה לפניכם רשימה פרטית אחת כזאת: עשר הנשים שעשו לי את העשור. עשר הנשים שעוררו בי השראה, לימדו אותי, ריגשו אותי, עודדו ושימחו והניעו אותי, השפיעו על חיי בדרכים נסתרות.

1. נעמי קליין

לשימוש לאשה בלבד נעמי קליין ארנה קזין בלוג (צילום: רויטרס)

מאז שקליין, עיתונאית קנדית צעירה, פרסמה את "נו לוגו" ב-2001 (ראה אור בעברית בשם "בלי לוגו" בהוצאת בבל, 2002) - ביקורת על הגלובליזציה, תרבות הצריכה ושלטון התאגידים, וגם הסבר מלומד על תנועת המחאה ששיאה בהפגנות בסיאטל במפנה המאה - היא לא מפסיקה להשמיע קול צלול, מאתגר ואמיץ נגד ההגמוניה האמריקאית ותוקפנותה, נגד דת השוק החופשי, ובעד התארגנות לשינוי חברתי. קליין היא ללא ספק אחת העיתונאיות החשובות בעולם בעשור האחרון. והיא גם עושה רושם של אדם מקסים.

2. ברברה ארנרייך

ספרה של ארנרייך "כלכלה בגרוש" ראה אור בארצות הברית באותה שנה, 2001 (ובעברית, בהוצאת "בבל" ב-2004), וקשה להגזים בתיאור השפעתו עליי, וחשיבותו לעולם העיתונות. ארנרייך יצאה במשך חודשים לעבוד בעבודות שכר מינימום – מנקה, מלצרית, חדרנית, קופאית ברשת "וולמרט" – ודיווחה על רשמיה. התוצאה, כהרגלה של ארנרייך: כתיבה רפורטז'ית מאופקת לעילא, בצניעות ובלשון המעטה, שמייצרת ביקורת חברתית מטלטלת. אי אפשר לקרוא את הספר ולהמשיך להתעלם מהאנשים המנוצלים שסביבנו ובתוכנו. ספרה אולי לא שינה דבר במציאות היומיומית של העובדים, אבל לפחות לקוראיה הם כבר אינם שקופים.

3. מרב מיכאלי

לאשה מרב מיכאלי (צילום: אורלי זיילר)

מיכאלי היא בעיניי מופת של נחישות אידיאולוגית חיונית ומעודדת. בכל אשר היא עסקה בעשר השנים האחרונות – ברדיו, בטלוויזיה, בעולם הבידור והסלבס, במאמרים בעיתונות הרצינית, בהופעות לפני קהל – היא השמיעה קול נדיר במקומותינו, קול פמיניסטי, ביקורתי, חברתי, עז נפש. היא בולטת בשנים האחרונות בהתמסרות הזאת שלה, ומצטרפת לעיתונאיות אחרות משכמן ומעלה בטלוויזיה וברדיו בישראל, ובהן קרן נויבך ומיה בנגל, שמצליחות להשפיע לטובה על השיח התקשורתי האגרסיבי והיחצני, ולהוסיף לו טעם, עניין ואכפתיות.

4. אריאנה הפינגטון

לשימוש לאשה בלבד! חדר משלך בלוגרית אריאנה הפינגטון (צילום: Getyimages Imagebank)

הפינגטון היא במידה רבה ממובילי השיח התקשורתי האגרסיבי והיחצני בארצות הברית. ובכל זאת, היא מובילה עיתונות אינטרנט מעוררת השראה עם האתר המצליח שלה "הפינגטון.פוסט" – עיתונות שבה אין עוד עורכים אלא אוצרים של עיתונות, על כל המשתמע מכך. המנהיגות שלה, עם הנוכחות המתמדת בכלי התקשורת האמריקאים, והמבטא היווני הזר והמוזר, הקול הביקורתי הליברלי שלה, עלייתה ממעמד של בעלת טור שמרנית למובילת דעת-קהל פרוגרסיבית, ובכלל, הביטחון העצמי שהיא מפגינה – כל אלה מעוררים כבוד ונוסכים תקווה.

ובהזדמנות זאת אסיר את כובעי בפני אופרה וינפרי ומפעלה, שהגיע לשיא פריחתו בעשור האחרון. קצרה כאן היריעה להסביר כאן את עומק השפעתה וחשיבותה.

5. הילרי קלינטון

הילרי קלינטון הילארי קלינטון (צילום: רויטרס)

טוב שאובמה ניצח, ובכל זאת המירוץ של קלינטון לנשיאות – כמעט הנשיאה הראשונה בתולדות ארצות הברית – ראוי להערכה, ועורר בי התרגשות. איזו עוד מנהיג בעולם שואב השראה מאלינור רוזוולט? איזו עוד מנהיגה מדברת בנאום ההפסד שלה על המחויבות שלה לעניין הפמיניסטי? בחדרי חדרים אני עדיין לובשת מדי פעם את חולצת הקמפיין של קלינטון, "אשה מקומה בבית (הלבן)!", מריעה לה ומחכה. 

6. אנני לנארד

המאיירת והמבקרת אנני לנארד, עם הסרטון "סיפורם של חפצים" - Story of Stuff - הצליחה להפגין כריזמה מרשימה באמצעות כישרון, פשטות וחוכמה. מי שלא ראה את הסרטון המדויק, המלמד אותנו שיעור על הצריכה והכלייה של כדור הארץ, שלא יחמיץ אותו, וגם את אלה שבאו אחריו, באתר שלה. לנארד היא מבקרת סביבתית נבונה, נגישה לקהל הרחב. היא ממלאת תפקיד חשוב בהקשר זה, בדומה לזה שמילאה בעשור האחרון גם אליזבט קולברט, כתבת ה"ניו יורקר", שלא נלאית מלעדכן אותנו על ההיבטים המדעיים, החברתיים, הכלכליים והפוליטיים של משבר הסביבה.

7. יהודית רביץ

יהודית רביץ (צילום: אורלי דיין)

שנייה לפני תום העשור, זמן לא רב אחרי שג'ודי פוסטר הנהדרת עשתה זאת, הצטרפה אליה חברתה יהודית רביץ – זמרת נפלאה, אלילת נעורים ובגרות, מעמודי התווך של התרבות הישראלית, ואישיות כובשת בתבונה, הומור וקסם. רביץ יצאה מהארון בצנעה ובעדינות ביישנית, מרגשת. עכשיו אפשר לשמוח בנוכחותה הציבורית בהקשר הזה לצדן של רונה קינן וקורין אלאל שאין כמותן, ואליוט האחת והיחידה, שהקדימה את כולן.

8. אורית רביבו ועלמה פוגל

ובמישור הפרטי והאישי עוד יותר: רביבו ופוגל הן הבעלים והיוצרות מעוררות ההשראה של בר בשם ג'וז ולוז, שחי ופועל בשנים האחרונות ברחוב יהודה הלוי בתל אביב. הן מקיימות בו מקום מפגש ותרבות חי, משתנה, מגוון, מסעיר, וממציאות את עצמן – את התרבות של המקום שלהן – בכל יום מחדש. יש משהו קווירי בג'וז ולוז במובן העמוק: חוצה גבולות של מגדר, של קטגוריה, של זהות, ויחד עם זאת משרה אווירה של בית. בעשור האחרון גם ידענו את עלייתן ונפילתן של הברים הלסביים ברוחם "מינרווה" האגדי ו"ג'ואיש פרינסס", וגם להם מגיעים הכבוד והתודה.

9. רייצ'ל מאדו

לשימוש לאשה בלבד רייצ'ל מאדו ארנה קזין בלוג (צילום: Getty Images imagebank)

לסבית בוץ' כובשת, עיתונאית ביקורתית וחריפה, מגישת תוכנית אקטואליה מהדהדת הקרויה על שמה, מראיינת נוקבת, שמאלנית חסרת בושה – שזוכה לכבוד בלב התקשורת האמריקאית. למה לנו בישראל אין אחת כזאת? מעורר קנאה.

10. צוות היוצרות של "ישנן בנות"

קשה להיזכר איך נראתה הנוכחות הלסבית בטלוויזיה לפני שעלתה לשידור " the L word" ברשת שואו-טיים האמריקאית ב-2004. נאמר זאת כך: אפשר לספור באצבעות שתי הידיים את מספר הנשיקות בין שתי נשים שנראו עד אז על המסך. אפילו היציאה המקסימה של אלן דג'נרס מהארון ב-1997 היתה א-מינית להפליא. וממילא, לפני אלן, כמעט לא היו בטלוויזיה דמויות של לסביות משוחררות, חזקות, שנטייתן המינית אינה בגדר בעיה.

"ישנן בנות" עשתה מהפכה. ועיקרה: סקס סקסי בין נשים סקסיות שנהנות מסקס. סקס מגוון, משוחרר, מעניין. והרבה. "ישנן בנות", שירדה אחרי שבע עונות, היא סדרה טראשית – שלא לומר זבלית – במהותה ויחד עם זאת משחררת, מהנה וחיונית מאין כמותה.

משתתפות The L Word. יפות בלוס אנג'לס, "ישנן בנות" בישראל.

לכל הפוסטים של ארנה קזין